מראה שעל הקיר

הכתבה של יגאל מוסקו ב"אולפן שישי", על הפגנת "שלום עכשיו" שבה נרצח אמיל גרינצווייג, הניבה ויכוחים (אם ניתן לקרוא ככה למה שהולך ברשתות) בנוגע לשידור הראיון עם הרוצח יונה אברושמי. האחרון לא רק שעשה צחוק מהקונספט של "חרטה", אלא גם טרח להבהיר שהמפגינים בבלפור היום הם "חיידקים" והוסיף שהוא לא יפעל בנושא, אבל "יש בחורים צעירים, הם ילכו לשם, והם יודעים מה לעשות". הטענות הגיעו משני כיוונים עיקריים: מחד, ניסיון מלאכותי להעצים את סכנת האלימות של מתנגדי ההפגנות; ומנגד, הענקת רמקול להסתה, שעלולה לעורר השראה אצל הרוצח הבא.

אף על פי שמתן במה מיותרת וסנסציונית לעבריינים היא מהרעות החולות של התקשורת, דווקא הפעם הכתבה נבנתה ונערכה באופן שמצדיק את ההחלטה לשדר את הדברים החמורים. ראשית, מאחר שהרעל באוויר מתכתב עם האקלים של ראשית שנות ה־80, היה טעם לחזור לאירועים (אגב, כך עשה גם דב גיל־הר בכתבה מוצלחת ב"חדשות השבוע" של "כאן").

שנית, אברושמי לא עבר הלבנה. הכללתו בכתבה לא הייתה במסגרת פרשנות לדיון "רצח מפגינים - בעד ונגד" והוא גם לא זכה למיקרוגרם של סימפתיה, לגיטימציה או פטור מאחריות. ממש קשה להבין ניתוח רציני של האייטם מפריזמה כזאת.

שלישית, דווקא התזמון של הכתבה מנטרל את העוקץ של הביקורות נגדה. בשלב זה, מופעי אלימות נגד המפגינים כבר אינם תרחיש תיאורטי, כך שההקשר האקטואלי של הכתבה לא מופרך בעליל ואפילו מתבקש. מאותה סיבה, לא ברור מדוע הייתה חובה לגנוז את האמירות של אברושמי לגבי אותם "בחורים צעירים". הרי אחת התזות הדומיננטיות בשיח גורסת שההסתה - או לכל הפחות ההתעלמות ממנה - מגיעה מגורמים הרבה יותר חזקים ומרכזיים. אז דווקא קולו של אברושמי יהיה הפוש המכריע? בהנחה שהקיר אכן מלא בכתובות, למה לא להראות שיש מי שקורא אותן?

אם כבר, השיחה של מוסקו עם אברושמי - שבהחלט הייתה יכולה להיעזר במספר שאלות המשך - שאפה לשרטט את מפת חלחול המסרים שבעטיים הקרקע בשלה לאסון. אברושמי לא סתם הרים את נטל הראיה, אלא העיף אותו לשמיים ופרס במו פיו גשר מטריד בין אז והיום. התפיסה שדווקא בשל כך אסור היה לפרסם את ההצהרות שלו לא משרתת שום מטרה, מלבד הצורך (האנושי) להדחיק את חומרת המצב במסווה של נימוקים צדקניים. בדיוק בגלל זה התפקיד של עיתונות הוא להאיר פינות חשוכות, לא להתכחש לקיומן.

כצפוי, תגובת הפאנל של "אולפן שישי" לכתבה של יגאל מוסקו לא הרבתה חוכמה ומקוריות (זה נראה כאילו הם מתנגדים עקרונית לתכונות הללו), אבל הפאנץ' הראשוני של עמית סגל (“יונה אברושמי הוא איש מתועב, אבל הלוואי שעל כל עשר כתבות על יונה אברושמי הייתה גם כתבה אחת על אודי אדיב”) היה די מפתיע לרעה. כוחו הפובליציסטי של סגל הוא טיעונים חדים ומנומקים מול האוטומטיות והניוון של רוב עמיתיו. חבל שגם הוא נסחף, ולא בפעם הראשונה בתקופה זו, לתערובת המייאשת של השוואות מופרכות והתקרבנות מתישה.