yed300250
הכי מטוקבקות
    |
    חדשות • 10.08.2020
    עד השטיק הבא
    סימה קדמון

    לא ברור מה שיכנע את נתניהו לקבל את ההצעה של סיעת "דרך ארץ", ולהסכים לתמוך בקידום החוק לדחיית תקציב המדינה ולאפשר את העברתו בקריאה טרומית. ולמה היה צריך לחכות לדקה ה־90 בשביל הצעה כל כך פשוטה שניתן היה לקבל כבר קודם. מה שברור הוא, שגם אם הבחירות נדחו — זה רק עניין של זמן. בעוד חודשיים תימצא העילה, יקודם התירוץ, שבגינו נמצא את עצמנו שוב בתוך משבר עמוק, תחת איום בבחירות. אין סיכוי בעולם שנתניהו ויתר על נקודת היציאה של התקציב הבא, על האפשרות לבטל את הרוטציה, לסכל את כניסתו של גנץ ללשכת ראש הממשלה. יותר מאשר ניתן עכשיו לליכוד ולכחול לבן זמן להתגבר על חילוקי הדעות — ניתן לנתניהו זמן לחשוב על התרגיל הבא, על הטריק והשטיק שהוא הבטיח שלא יהיו בהסכם שלו עם גנץ.

     

    ובכל זאת, האם אפשר לומר שנתניהו מיצמץ ראשון? נדמה לי שמוקדם להגיד את זה. אם לשפוט על פי הניסיון, נתניהו ממצמץ בעין אחת, בזמן שהעין השנייה ממוקדת בנקודה רחוקה אחרת. מי יודע, אולי הוא חשב שכדאי לתמוך בהצעתם של הנדל והאוזר עכשיו, כדי לקבל את תמיכתם בנושא הרבה יותר חשוב לו אחר כך. ואולי כל מה שהוא רוצה זה למנוע מכחול לבן להצביע בעד החוק שמעלה האופוזיציה ביום רביעי, שעניינו איסור כהונת ראש ממשלה המואשים בפלילים. ובכל זאת, אפילו ההקלה בידיעה שהבחירות נדחו לא מצליחה למחוק לגמרי את תחושת המועקה והתסכול. תחושת הנבגדות. ההכרה שהמנהיגים לא סופרים אותנו. שהם לא רואים לנגד עיניהם את צרכיו של הציבור, שהופכים מיום ליום ליותר בסיסיים. להחזיק את הראש מעל המים. לעבור את היום. פשוט להישאר בחיים.

     

    שתישרף המדינה. כך, בשתי מילים, הגדירה פעם שרה נתניהו את סדר העדיפויות בבלפור. קודם אנחנו, אחר כך המדינה. וכשיש התנגשות בין טובתו האישית של נתניהו לבין טובתה של המדינה — ברור מה קודם למה.

     

    כמה תמימים היינו. כמה רצינו להאמין שזו בחירה לא מוצלחת של מילים בזמן של איבוד עשתונות. כמה לא הבנו את מה שאנחנו מבינים היום. שמונה־עשרה שנים חלפו מאז שהדברים נאמרו וזה קורה לנגד עינינו: המדינה עולה באש. והכל בגלל טובתו האישית של ראש הממשלה שחשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים ומוכן להשאיר אדמה חרוכה, העיקר למלט את עצמו ממשפט. ושאף אחד לא ישלה את עצמו: לא הייתה שום הצדקה להתעקשות של ראש הממשלה להפר את ההסכם הקואליציוני עם גנץ על תקציב דו־שנתי — חוץ מאשר התוכנית שלו להפר בהמשך את הסכם הרוטציה. אנחנו עוד נגלה עד כמה דחיית ההצבעה על התקציב שהתקבלה אתמול לא חוללה שום רעידת אדמה. איפה הייתה החוצפה להוציא מיליארדים מהכסף שאין לנו, ושבשנים הקרובות לא יהיה לנו, ולגרור אותנו בעת הזאת, בעיצומה של מגפה, לבחירות שכל תכליתן לדאוג לאינטרס האישי של ראש הממשלה.

     

    וראש הממשלה החליפי, שלא שעה לכל האזהרות ונכנס בעיניים פקוחות לממשלה עם מפר הסכמים סדרתי, תוך שהוא מפר את כל הבטחות הבחירות שלו. פתאום הוא מתעקש שלא תהיה הפרה של סעיף התקציב עד כדי הליכה לבחירות?

     

    אז זהו. מעולם לא נשמע כאן שקר גדול יותר מאשר הקלישאה האומרת שישראל לפני הכל. הנהגה שהייתה מוכנה לקחת אותנו לבחירות בזמן המשבר הגדול ביותר שידעה המדינה — לא רואה את ישראל לפני הכל. היא רואה את עצמה. היא רואה את האינטרסים האישיים שלה. את העתיד הפוליטי שלה ולא את עתידם הקיומי של אזרחיה.

     

    ואיפה השר הערב לכך שההסכם הקואליציוני יקוים? איפה הוא, אריה דרעי, שהסתכל לנו בעיניים ונתן לנו את המילה שלו. מה זה בכלל מילה של פוליטיקאי. ואיך זה שאחרי כל מה שאנחנו יודעים, אנחנו עדיין נותנים בהם אמון.

     

    ושרי הליכוד, שהולכים אחרי נתניהו כאילו היה החלילן מהמלין, וסוחבים אחריהם מדינה שלמה אל תוך הנהר. האם אין פה אפילו צדיק אחד שיקום ויגיד - עד כאן? שיגיד לראש הממשלה — זהו, אני לא במשחק, גם לי יש אחריות. איפה אתם, ישראל כץ, גדעון סער, יולי אדלשטיין. זה לא מעיד על אומץ לב לשבת ולחכות להצעת פשרה ולא לקום ולעשות מעשה. בחלונות הכי גבוהים, בחדרים הכי חשובים, בהחלטות הכי עקרוניות לעתידנו ולקיומנו — פשוט לא רואים אותנו. אפילו מראית עין לא נותרה. ישיבת ממשלה מתבטלת, דיון בקבינט שאמור לעסוק בעניינים הכי חשובים שעומדים היום על הפרק הופך למריבה קולנית בין ראש הממשלה לבין ראש הממשלה החליפי. איזה ביזיון. איזה עלבון.

     

    אז עכשיו קיבלנו הארכה חודשיים. אפשר שוב לנשום מבעד למסכה.

     

    עד המשבר הבא.

     

    yed660100