דברים שמצאתי במחסן המשפחתי // עדנה גורני - אחוזת בית - 214 עמודים

הספר הזה עמוס בדימויים של הזיכרון כארכיון. שלדים, מעטפות רדיואקטיביות, שקופיות נושנות. אבל הדימויים האלה הם גם חפצים ממשיים בעולמה של מי שמספרת עליהם. "המעטפה החומה אצלי כל השנים", כותבת עדנה גורני, "נודדת איתי מדירה לדירה ומארון לארון. הקרינה ממשיכה לבקוע ממנה, נטולת מראה, צליל או ריח, לא מורגשת". ובמקום אחר: "את הסיפור האמיתי איש לא סיפר לי. הייתי צריכה לגלות אותו בעצמי. יש בכלל כזה דבר, סיפור אמיתי? אולי זה תמיד כך, דור בונה סיפור, והדור הבא מקעקע אותו. מה גילית? ספרי עוד, חשפי את השלדים הפרטיים שלך".

נשמע כבד, תובעני, כמו פיתיון לסיפור שבסופו יופיעו שיעור החברה, הדיון המוסרי. אבל זה לא המצב. הסגולה הבולטת של הקובץ הזה – 'דברים שמצאתי במחסן המשפחתי' - היא היכולת של גורני להסתמך בצורה ישירה על אחד הדימויים התרבותיים השחוקים ביותר - המסע לתוך העבר, לתוך הבוידעם, לתוך הזיכרון האישי־משפחתי־היסטורי - ואיכשהו לא להצחין מנפתלין, מצדקנות, מחשיבות עצמית.

יש כאן כעס בהתבוננות אחורה, יש כאן סגירת חשבונות - בוודאי כשגורני מתארת באחד הסיפורים התבגרות של אישה צעירה בשנות ה־70, בתחילת הקריירה שלה כפקחית טבע, שצריכה להישמר מהידיים הארוכות של גברים חרמנים שהיא עובדת איתם. יש כאן רצון עז להיטהרות - אישית, לאומית, היסטורית. אבל כל אלה לא סותרים את העובדה שגורני, והדמות שמייצגת אותה בסיפור המרכזי, מצליחה להתבונן אחורה רוב הזמן באופן סקרני וחושני. לתאר את הארכיון הזה גם כשמורת טבע, ולא רק כבית משפט.

הספר הזה היה יכול להיראות חריג יותר לפני כמה שנים, אבל בעשור האחרון התבססה כאן פרוזה ישראלית שמשלבת בין כתיבה היסטורית ובדיונית, עלילתית ומסאית. וגם השימוש בסיפורי עדות פרטיים כצורה של היסטוריה דורית. גורני קרובה במידה מסוימת לצורת הסיפור של יעל נאמן. ובדרך אחרת לפרוזה הלא־בדיונית של אילנה המרמן, שמעמידה במרכזה שאלות מוסריות ואקטואליות. גורני, יותר מהן, נוטה לכיוון עלילתי ולמסגרת של סיפור התבגרות תקופתי, רטרוספקטיבי. החקירה העצמית שלה בולטת יותר, גם מבחינה סגנונית. בנקודה אחת בספר היא פונה לכיוון כאילו פנטסטי, שגם מאחוריו יש מסורת מכובדת: שיחה דמיונית שהיא מנהלת עם הסופר הפלסטיני אמיל חביבי בחיפה, אחרי מותו, על שאלות של אשמה, אחריות ושאפתנות ספרותית.

קשה לתאר במשפט אחד במה בדיוק עוסק ספרה של גורני, שבנוי מסיפור מורכב אחד - שעל שמו נקרא הקובץ - ועוד ארבעה סיפורים קצרים. בפתיחת הקובץ, בת דמותה של המחברת, אישה בת 60 ומשהו, ניצבת מול אמא שלה כמין חוקרת משטרה ודורשת תשובות: "'אמא, איפה היית בארבעים ושמונה?'... 'מה עשית, מה ידעת?'" גורני, והאלטר־אגו שהיא מעצבת לאורך הספר, מייצגת סיפור חיים שהולך ונבנה על גבול הרגיל, חסר הייחוד, ולהפך - האקזוטי, ההיסטורי, ההרפתקני. היא מתוארת כאאוטסיידרית, ובו־בזמן, כמי שבכל זאת הייתה שם, בנקודות מפתח של בני דורה הישראלים. ילדות תל־אביבית בשנות ה־60, עם זיכרונות מהתעלה של מלחמת ששת הימים. סבא שלא הכירה שהיה לאחד השופטים הראשונים בבית המשפט העליון, ידידם של ביאליק ואלכסנדר פן - שהגיבורה מפשפשת במכתביו ובמעורבות שלו ברכישת קרקעות פלסטיניות. השתתפות במשלחת נוער לאולימפיאדת מינכן 1972, שהפכה אותה עדה לאירוע הטרור שהיא מנסה היום לשחזר ("בפנקסנות של רגשות האשמה, בהנהלת החשבונות של הערך העצמי, יצאתי חייבת. לא מספיק ספורטאית, לא מספיק קורבן, לא מספיק גיבורה־מתה"). התבגרות כאישה צעירה, התחלת הקריירה כחוקרת טבע בשמורת החולה. החיכוך עם גברים ישראלים והקוד הסקסיסטי שאז עדיין נראה הגיוני, ובו־בזמן, החופש היחסי שמתגלה לאורך הסיפורים: לבחור מאהבים ובני זוג, לחשוב על מין בצורה חדשה. להתחיל לפתח עמדה פמיניסטית וליברלית - ניצנים של גישה ביקורתית שיהפכו לזהות מודעת בבגרות.

החלקים הטובים ביותר בספר מדגימים את היכולת של גורני להלך על חבל דק, שאופייני גם ליוצרים של קולנוע תיעודי־אישי. להתבטא בצורה כמעט מופנמת, כמעט אובייקטיבית, כאילו אחראית ביחס לסיפור שבידיה - ובמקביל, לאפשר לעצמה חופש של ביטוי, של מחשבה. להשתמש בצבעים לשוניים ובעמדות ביקורתיות פחות מקובלים. לדעת להלך בין פאתוס לבין היזכרות קלילה ואינטימית יותר. זאת משימה קשה, ולא תמיד הספר שומר על האיזון המעניין הזה, על היכולת לנהל דיון מוסרי בצורה רעננה ומושכת. אולי אפשר היה לוותר על הסיפורים האחרונים בקובץ ולשמור על הפוקוס הרעיוני של הסיפור המרכזי, על החדות של הכתיבה והקריאה בסיפורים. גם כך, הספר הזה יתחבב על קוראות וקוראים שמחפשים ספרות מסוג כזה: דפדוף ספרותי באלבום תמונות פרטי־משפחתי־ישראלי, שהוא ביקורתי ואינטימי - במידה כזאת שמצליחה לפרק את האלבום, את הדימוי הזה של ישראליות, ואיכשהו לשמור אותו שלם. •