מתחת לעור

כמו הרבה סיפורים טובים, גם הסיפור הזה מתחיל בגופה. ולא סתם גופה. "באחד הימים הראשונים שלי בקורס לאנטומיה, הסטודנטים סיפרו לי ששנה קודם הם ניתחו את יורם קניוק", אומר יניב איצקוביץ'. "כשסטודנטים לרפואה ניגשים לגופה, בהתחלה הפנים שלה מכוסות, ורק כשהם מתחילים לנתח את הראש ומורידים את הכיסוי, הם רואים מי זה. בקיצור, פתאום הם רואים את יורם קניוק לפניהם. המחשבה הזאת לא עזבה אותי - מה קורה כשאתה בא לנתח גופה ופתאום זה מישהו שאתה מכיר?"

שם, בחדר המתים הקפוא של הפקולטה לרפואה בתל־אביב, מול 24 שולחנות נירוסטה שעליהם 24 גופות, עשה איצקוביץ' צעד ראשון בתחקיר לקראת ספרו החדש.

"ראיתי גופות בחיי, בצבא, אבל לא בצורה הזאת. הדהים אותי עד כמה אתה מסוגל להתנתק מהעובדה שהדבר הזה היה פעם בן־אדם. איך בכסות המדעיות אתה מסוגל להתייחס לדברים באופן קר, לא לחשוב על זה שאתה חותך בן־אדם, להפוך לבעל מלאכה. לא חשבתי שאני מסוגל לעשות ניתוק כזה - הסיבה שהפכתי להיות צמחוני היא שפעם עברתי ליד משחטה ושמעתי צרחות איומות - ובכל זאת בתנאים מסוימים מתברר שאפשר לנתק את עצמך מזה ששוכב פה מישהו שלפני כמה חודשים היו לו חיים. תמיד יש לפחות סטודנט אחד שמקיא, ואחד שמתעלף. וכשמסיימים כולם הולכים לאכול שווארמה ביחד כדי להראות כמה הם בסדר".

גם הספר החדש, 'אף אחד לא עוזב את פּאלוֹ אַלטוֹ', נפתח בחדר המתים - אמנם בפקולטה לרפואה של הטכניון - שם מתגלה גופה אחת מיותרת. קניוק, אגב, מצוטט על גב הספר. אבל מה שמתחיל בחקירת רצח מבולבלת, נמתח ומתפתח לארבע עלילות שונות שנפרשות על פני 20 שנה, נעות בין ואדי סאליב בחיפה למרכז תל־אביב ועד נתב"ג, ומצטלבות זו בזו באופן מפתיע. מחוקרת המשטרה איריס אברמוב לנער שחי במין קומונה, שבראשה ספק משורר ספק גואל רצון; מפקיד אפור שנעשה מיליונר לבנו יותם, שהגעגוע לאמו המתה מונע ממנו לצאת לטיול אחרי הצבא. ועוד דמויות עוברות בסך, ביניהן גנגסטר הומו חובש כיפה וזקן דמנטי שמשוכנע שהוא עדיין שחיין אולימפי.

איך סופר כמוך, אדם נורמטיבי למראה, מוצא את עצמו באמצע החיים בחדר המתים, מתוך בחירה?

"הגוף נורא מעסיק אותי. בסוף, כשאתה מנתח גוף, כשאתה מקלף את העור וחושף את האיברים, אלה אותם איברים בכל גוף, אותם עורקים, אותם עצבים - אבל הם מייצרים אצל כל אחד משהו אחר לגמרי, וזה מרתק. וגם לראות איך החיים שחיית חוזרים לתוך הגוף, נניח ברֵיאות השחורות של אדם מעשן. בסוף הכל חוזר לגוף.

"לפני בערך עשור חייתי בניו־יורק שלוש שנים. נסעתי לעשות פוסט־דוקטורט בקולומביה במה שהיה אמור להיות פתיחה של קריירה אקדמית מפוארת. על הנייר מצאתי את המקום שלי, פסגת הפסגות של האדם הליברלי החילוני. אבל הגוף שלי כל הזמן צעק לי, אתה לא בבית. ולא רק שאתה לא בבית - זה לעולם לא יוכל להיות הבית שלך. פתאום, כמו הקלישאה הכי גדולה בעולם, מצאתי את עצמי מתעקש ללכת לבית הכנסת בחגים, ויושב בחומוס המעפן הזה בניו־יורק. אני נמצא עם האנשים הכי חכמים בעולם, במקומות הכי טובים שיש לאקדמיה להציע, ואני פאקינג מרגיש שזה לא עובד. למה? מה הקטע? אז אתה מתחיל לשאול כל מיני שאלות: מה, הגוף מנצח? ואולי דווקא צריך להתגבר על הגוף?"

אבל בסוף הגוף תמיד מנצח. כמו שאפשר לראות לא פעם בספר שלך, המוות מחכה לכולנו מעבר לפינה.

"אני לא מפחד למות. בכלל לא. אבל אני כן מפחד שהקרובים שלי ימותו. יש לי חרדות קשות מאוד. אני מאוד דואג להורים שלי עכשיו עם הקורונה, למשל. יש משהו שקורה לך כשאתה מקים משפחה - אתה כבר לא רק הילד של מישהו, אתה גם האבא של מישהו. אתה פחות מרגיש את הגב ויותר מרגיש את הבטן. פחות מחשבות של 'וואלק, אם אני אפול אחורה יש מי שיחזיק אותי', ויותר מחשבות של 'אם הן נופלות אחורה אני צריך להחזיק אותן'. זו חרדה שעובדת בשני הכיוונים. אני בן 45 ואני מדבר על זה הרבה עם חברים - על הפחד הזה מאובדן, קדימה ואחורה. זה הרבה על הכתפיים".

בביתו הנאה בשכונת ביצרון בתל־אביב, עם אשתו יעל ושלוש בנותיהם - דריה בת השמונה, אלונה בת חמש וחצי וקרני עוד מעט בת שנתיים - איצקוביץ' נראה כמו נער הפוסטר של איש משפחה למופת. מבלה הרבה בבית, מכין לבּנות סנדוויצ'ים כל בוקר, מסיע אותן בין החוגים, חבר בכל קבוצות הווטסאפ הרלוונטיות ("אל תורידי לי טיקטוק", הוא אומר לדריה כשהיא מבקשת את מכשיר הטלפון שלו) וחמור מזה: נהנה להיות עם המשפחה בבידוד.

"שמע, אבא שלי הוא דור שני לניצולי שואה. הם הגיעו לארץ באמת בחוסר כל. הוא היה יוצא מהבית בשש בבוקר וחוזר בשבע בערב, נכנס לחדר והולך לישון. הוא עבד כמהנדס וכל שנה הוא היה ארבעה חודשים בשליחויות. לא ראיתי אותו כמעט. אמא שלי גידלה אותנו. היום הוא מפצה על היעדר האבהות שלו בסבאות. וכשאני נהייתי אבא, קודם כל אמרתי שאני הולך להיות מעורב בחיים של הבנות שלי. אני מנסה לשמור על הגבול שבין להיות מעורב ללהתערב, זו בעיה שאני יודע שקיימת אצלי".

עניין של שליטה?

"כשיעל הייתה בהיריון עם דריה מאוד התרגשתי מהרעיון שתהיה לי בת, ואני כבר דמיינתי איך אני מלמד אותה שחמט בגיל שלוש ובגיל ארבע היא שומעת ג'ימי הנדריקס, והיא לא תקרא את 'יומנו של חנון' אלא את 'עלובי החיים' בגיל שבע. ואני זוכר שהחזקתי אותה בפעם הראשונה, והיא צורחת ואני צריך להרגיע אותה ולתמוך לה בראש. ואני זוכר רגע מאוד בהיר שבו אמרתי, בוא'נה לא הבנת כלום עד עכשיו. הדבר הזה הוא של עצמו, הוא לא שלך. יש פה בן־אדם.

"אני לא אשכח שכשיצא הספר הראשון שלי, 'דופק', הייתי במפגש קוראים בירושלים, וניגשה אליי אישה דתייה ואמרה לי, 'אהבתי מאוד את הספר, אבל רואים שעוד אין לך מספיק ניסיון בחיים. תחכה עוד עשר שנים עד הספר הבא'. זה היה לפני שהייתי אבא וממש נעלבתי עד עמקי נשמתי. כמובן שלא הקשבתי לעצתה, וגם היום אני לא בטוח שאני מסכים איתה, אבל ברור לי שההורות שיפרה אותי מאוד כיוצר. זה כמו טיפול פסיכולוגי על סטרואידים".

'אף אחד לא עוזב את פּאלוֹ אַלטוֹ' (הוצאת כתר) הוא ספרו הרביעי של איצקוביץ'. קדמו לו 'דופק' ו'אדם וסופי' שהתקבלו שניהם בתשואות מצד המבקרים. אבל אז הגיע 'תיקון אחר חצות', שמתאר עלילת נקמה מוטרפת בשטעטל ברוסיה של המאה ה־19 - "'כנר על הגג' פוגש את טרנטינו", נכתב על עטיפת הספר במהדורתו האנגלית - וזכה בפרס רמת־גן לספרות ובפרס עגנון, נכנס לרשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2016, תורגם לשפות רבות (בהן אנגלית, צרפתית, איטלקית וגרמנית) והפך את איצקוביץ' לאחד הכותבים הבולטים בין בני דורו, ולסופר במשרה מלאה. על הפרק: עיבוד של 'תיקון אחר חצות' לסדרת טלוויזיה אמריקאית.

עד לפני שנה וחצי, כשהחליט להקדיש את כל זמנו לכתיבה, הרצאות ומפגשי קוראים, התפרנס איצקוביץ', דוקטור לפילוסופיה, כמורה לפסיכומטרי ב'יואל גבע' ובהמשך מתפקידים ניהוליים בחברה. כמי שגדל בבית הישגי והצטיין במקצועות הריאליים, ההחלטה להתמסר באופן מוחלט לעולם הספרות לא הייתה מובנת מאליה. "היה ברור שאני אמור ללכת ללמוד רפואה או הנדסה או משפטים. ההורים שלי תמיד תמכו בי, אבל חרדה, חרדה", הוא צוחק. "למרות שאמא שלי היא זו ששלחה שירים מוקדמים שלי לשמעון פרס, וסיפורים שלי לעמוס עוז. אבא שלי עד היום מסתנן לאירועי קריאה שלי בהפתעה. הוא תמיד אמר לי, 'מה שאתה לא עושה, אפילו תהיה גנב, אבל תהיה הגנב הכי טוב!'"

יש בספר הרבה מחשבה על התנאים החומריים שמקיימים את עולם הרוח. נוח קני המיליונר מממן לאשתו את כתב העת האזוטרי. הכסף שמאפשר את הערכים הנעלים.

"זה נושא שמעסיק אותי. נולדתי בבאר־שבע וגדלתי בראשון־לציון בשכונה אינטגרטיבית קשוחה מאוד. מגיל 15 לא הפסקתי לעבוד, וככל שהמשכתי לתארים מתקדמים הבנתי שהקריירה שלי נפגעת מאוד מזה. לא יכולתי לנסוע לעשות דוקטורט כי המלגות אף פעם לא הספיקו לקיום. ולידי היו אנשים שפשוט ישבו וכתבו את הדוקטורט שלהם. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות, והבנתי שמדובר תמיד בכסף מהבית".

חדר המכונות הבלתי נראה של האקדמיה.

"ואני אגיד לך מה הכי מטריף אותי - פוליטיקת הזהויות. מדברים על האשכנזים, מה אשכנזים?! ההורים שלי עלו לארץ בשנות ה־60 בלי כלום, ליטרלי אפס שקל. שמו אותם בשיכון ד' בבאר־שבע. הגעתי לאקדמיה וזה היה כזה, 'מה, לא קראת את שבתאי?' דיברו איתי שם על פוקו, על דרידה - ואני, 'כימים אחדים' זה הספר הכי טוב שקראתי בחיים שלי, על מה אתם מדברים איתי בכלל?! התביישתי להגיד שאני אוהב את מאיר שלו, שלא לדבר על אשכול נבו. גם עכשיו, כשעשיתי את הצעד הזה ונכנסתי כולי לכתיבה, זהו, זאת הפרנסה שלי. אין לי כסף מאחורה, כל מה שבניתי פה זה באמת שקל לשקל לשקל. מצב של חרדה תמידית. ואיכשהו אנשים מסתכלים עליי ואומרים, 'אה, הנה האשכנזי שלמד פילוסופיה, השמאלני, הצמחוני'. הרי חוץ ממתי מעט שהגיעו לכאן בשנות ה־20 וקנו 30 דירות בתל־אביב, כולנו נאבקים. אז מה אתם מסכסכים בינינו?

"כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, הרגשתי שהרבה יותר קשה לי להיות משוחרר כמו שהייתי בספר הקודם, בין השאר בגלל עניין הזהויות - הרי לא גדלתי בוואדי סאליב, לא בחיפה תחתית. והחלטתי שאני לא יכול להיכנע לזה, אחרת אי־אפשר לכתוב שום דבר. אתה בוחר שם אשכנזי, אז מה אתה כותב רק על אשכנזים; אתה בוחר שם מזרחי, אז מה אתה בכלל יודע על מזרחים. החלטתי פשוט לשחרר את זה".

שועלי אקטואליה זוכרים ודאי את שמו של איצקוביץ' מכותרות העיתונים של שנת 2002, אז חיבר את 'מכתב הלוחמים' יחד עם דוד זונשיין, היום יו"ר הנהלת 'בצלם', שבו הכריזו על סירובם לשרת במילואים בשטחים מטעמי מצפון. "אנחנו, קצינים וחיילי מילואים קרביים בצבא ההגנה לישראל ,שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה לעם ישראל ולמדינת ישראל", נכתב שם, "שמבינים היום כי מחיר הכיבוש הוא אובדן צלם אנוש של צה"ל והשחתת החברה הישראלית כולה... לא נוסיף להילחם מעבר לקו הירוק במטרה לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם". כצפוי, המכתב עורר מהומת עולם. איצקוביץ', אז קצין מגלן במילואים בן 27, ישב בכלא במשך חודש בעקבות סירובו.

היית עושה את זה גם היום?

"זה קרה בפרץ אדיר של אותנטיות, כאב של רגש וגוף שאמר 'איני יכול עוד'. זה היה מעשה מאוד רדיקלי שלקח לי שנתיים־שלוש מהחיים שלי להתאושש ממנו. זה פתח כל מהדורת חדשות במשך חצי שנה, כל העיתונים היו מרוחים בזה. חטפנו אש מכל הכיוונים, כולל ממרצ. וזה הגיע לזה שהפכנו להיות תנועה של קרוב לאלף לוחמים ומפקדים שיוצאים כל שבת לרחוב וחוטפים קללות ויריקות ומכות ומה שאתה לא רוצה. זה אירוע שרק בדיעבד הבנתי את המשמעויות שלו. את הניתוק הזה שאתה קורע את עצמך מהעם. אתה חווה רגעים קשים עם החברים שלך, עם המשפחה. שמע, זה צעד שאני מאוד גאה בו, גם עכשיו, אבל כשאני חושב על זה בדיעבד, אני אומר בוא'נה, היום אין סיכוי שהייתי עושה את זה".

ובכל זאת, בשונה מרוב היוצרים סביבו, איצקוביץ' לא חושש להתבטא בנושאים פוליטיים גם בעידן הנוכחי. הוא הולך עם המשפחה להפגנות במוצאי שבת, כותב מאמרים פוליטיים; בפוסט שפירסם בפייסבוק בחודש שעבר והפך לוויראלי, השווה את נתניהו לנמלה שנושאת איתה ג'ל רעיל ממקום למקום, ומרעילה כך את הקן כולו.

"אני בא ממשפחה של מצביעי ליכוד הארדקור. גם אם יהיו בחירות עכשיו, אבא שלי יצביע לביבי. אני אגיד את זה בצורה מאוד פשוטה - אני חושב שהשלטון של בנימין נתניהו הוא מאוד־מאוד לא טוב ברמה המקצועית. בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה לא טוב. אבל מעבר לזה, ומעבר לתיקים שלו, מה שהכי מפריע לי כמי שחי את המקום, זה השיסוי שהוא מוביל. שיסוי שאני לא יודע אם אי פעם נחלים ממנו. ובגלל זה הוא צריך ללכת. לא בגלל שום דבר אחר. וחבל לי שהצד השני לא מבין את זה לעומק. חבל לי שאבא שלי לא מבין את זה".

אתה מזכיר בספר את העניין של "הצופה לבית ישראל". סופר או משורר כמגדלור פוליטי, מוסרי. זו עמדה שמושכת אותך?

"אני לא חושב שסופר, היום, יכול להיות בתפקיד הזה. זה לא שהכיסא פנוי, זה שכבר אין כיסא. יש איזה בון־טון היום לצחוק על הסופרים של פעם, על עוז וגרוסמן עם המאמרים שלהם לעיתונים והעצומות. לי יש המון כבוד לדור הזה. הם חצבו את המקום שלהם בעבודה קשה מאוד. אז הם עשו גם טעויות, נכון, אבל כסופר שמשמיע קול פוליטי בעת הזאת, הייתי רוצה למצוא את הכוח הנפשי להיות יותר שם. אני יוצא להפגנות וזה, אבל יש לי ילדים קטנים ואני לא יכול לשכב על כבישים ולהיעצר כל שני וחמישי.

"הלוואי שהייתה שורה של אנשי רוח - פילוסופים, מוזיקאים, סופרים, משוררים - שפוליטיקאים באים להתייעץ איתם. בן־גוריון היה מתייעץ עם סופרים ואנשי רוח, פרס היה מתייעץ עם עוז, אפילו בני גנץ התייעץ עם גרוסמן, אם כי זה לא עלה יפה. משהו בתקשורת שם כנראה התפספס", הוא צוחק. "צריך להודות שלפעמים המקום הזה הופך להיות המרכז המשעמם. אם מה שיש לך להגיד זה 'שתי מדינות לשני עמים' אז עדיף שלא תדבר. אבל אם יש לך משהו מעניין לומר מעבר ל'המצב מורכב', אז בטח".

אתה מתייחס בספר לנכּבה יותר מפעם אחת, מזווית מפתיעה.

"פתחנו את השיחה במוות - אז המוות מאוד נוכח בהוויה הישראלית, רק שהרבה פעמים בהקשר הלא־נכון. בעיניי העוול הכי גדול שנעשה פה בעשור האחרון זה לא חוק הלאום - זה חוק הנכבה. צריך היה לבוא ולהגיד את הדבר ההפוך: צריך להיות חוק שמחייב לאזכר וללמד את הנכבה. למקום הזה לא תהיה תחִייה אם אנחנו לא נדבר על המוות שיש פה, על הבתים האלה שעומדים ריקים בוואדי סאליב.

"כל הזמן שואלים אותי, 'אז איזה פתרון אתה מציע? אז אתה שתי מדינות או מדינה דו־לאומית?' אבל אנחנו עדיין לא איבחנו את הבעיה של המקום הזה, אז איך אנחנו יכולים לקפוץ לפתרון? והבעיה היא קודם כל שאנחנו לא נותנים לאנשים לדבר, להגיד מה הם מרגישים. 'יאללה מה אתם רוצים - את ירושלים? סבבה, קחו. הם שם, אנחנו פה'. מה זה החרא הזה?! בואו נשב ונדבר כמו בני־אדם. בואו נפתח את המסמכים ונראה מה קרה פה ב־48'. בסדר, עשיתם טעויות. בסדר, אנחנו עשינו טעויות. בואו נבין מה היה פה. אני לא חושב שאנחנו מתחילים בכלל להבין את הבעיה". •