בחן את עצמך

איך להיות טוב // יאיר בן דוד - כנרת־זמורה־ביתן - 200 עמודים

חייו של האדם המחובר בעולם המרושת הם רצף מתיש של שאלות מוסריות. יום שגרתי עשוי לכלול את הדילמה האם לאכול ביצה בבוקר (זה לא טבעוני אבל הדיאטנית המליצה), האם להסיע את הילדים לבית הספר או לשלוח אותם ברגל (הרכב מזהם אבל חם אימים), לאיזה ארגון לתרום את הבגדים שפינית אתמול מהארון (עניי עירי קודמים או אולי דווקא עניי עזה), והאם לחתום על עצומה נגד ציד פילים או שאולי ציד פילים הוא פרנסתם היחידה של תושבי האזור, שנמצא הרחק מהחדר הממוזג והמזהם שבו אנחנו יושבים. מוסר, אם כן, הוא הנושא החם של התקופה, גם אם אינך חבר כנסת בימי קורונה או רופא בטיפול נמרץ.

'איך להיות טוב', מאת החוקר והמרצה ד"ר יאיר בן דוד, הוא ספר רלוונטי, קולח ונהיר, נטול טרחנות וצדקנות באופן כמעט מעורר חשד (איך אפשר לדבר על מוסר בלי לטרחן ולהצטדקן?). הוא מתאים ככפפה לתקופה - לא רק בנושא שבו הוא עוסק, אלא גם ברפרוף שלו, בפרקים התמציתיים ובכך שהוא אינו מתחייב או מתדיין, אלא כמעט "רק מניח את זה פה". זה לא נאמר לחובתו - על כריכתו מוצהר שמדובר במדריך מקוצר - אלא לחובת הקוראים, שכדי להפיק ממנו את המיטב יצטרכו לגלגל את הנתונים בראשם, בנימי נפשם ובהיסטוריית החיפוש שלהם. מי שנהנה מרגעי "בחן את עצמך" ומכתיבה רבת־דוגמאות, ימצא בו שפע של ממש ויוכל לעשות בו שימוש מצוין בשיחות סלון ובוויכוחים בפיד.

כותרת הספר עשויה להיחשד בחוסר מוסריות, שכן אין בין דפיו ולו רמז לתשובה. למעשה, הוא כמעט אינו עוסק ב"איך" או ב"מה" - מה זה אומר להיות טוב - את אלו הוא משאיר לפילוסופים של המוסר, בעוד הוא מתעסק ב"למה": מה מניע אנשים להתנהג כך ולא אחרת בסיטואציות שונות. למשל, בין דפיו חבויה לכאורה התשובה לשאלה מדוע בחר יו"ר זהות משה פייגלין לתאר במילים "מופע פירוטכניקה מרהיב לכבוד חג האהבה", אירוע שבו נהרגו עשרות, נפצעו אלפים ועוד מאות אלפי בני־אדם, אזרחים, איבדו את ביתם. אם חשבתם שהאמירה הזו הייתה לא מוסרית, בן דוד - המביא כאן מדבריו של החוקר ג'ונתן היידט - מציע שתסתכלו עליה אחרת, כנשענת על ערכי מוסר אחרים, כמו נאמנות לקבוצה ולקהילה ועקרונות דתיים. למעשה, נטען בספר, העובדה שאנשי האקדמיה הם בעיקר ליברלים חילונים, בעלי סט ערכים ליברלי־חילוני, מנתקת אותם מציבורים שמרנים ומונעת מהם להבין את "השטח". ייתכן שזה נכון, אלא שציות דתי הוא אולי ערך בעיני דתיים, אך הוא אינו יכול להיחשב ערך מוסרי. מוסר הוא בהכרח חיצוני לדת, שכן עבודת האל היא לשמה בלבד. "פולחן" או "טהרה", אם כך, אינם יכולים להיחשב כערכים זהים מעמדית לערכים כ"שוויון" או "עזרה לזולת".

עוד תוכלו למצוא כאן את הסיבה לכך שאנשים ממשיכים לתמוך בפוליטיקאי הנחשד בשחיתות - הם פשוט השקיעו בו יותר מדי זמן ואהבה מכדי לסגת עכשיו; תלמדו שפסיכופתים ייטו לתועלתנות בכל המדובר בחיי אדם; שנשים נוטות לאכול פחות חיות חמודות; שאמפתיה, לעומת חמלה, עלולה להפוך כלי להצדקת תוקפנות; שאירועים בהם אנחנו נתקלים באינטרנט מעוררים בנו יותר זעם מאירועים בחיים האמיתיים; ושכל שיתוף של תוכן מקומם בסך הכל מכניס יותר כסף ליצרני התוכן. תוכלו לנסות להבין איך קורה שילדים מבית טוב מאבדים צלם אנוש במהלך שירותם הצבאי, ואפילו לגלות מה מקומכם במדרג "ערך החיים", כפי שהוא משתקף במחקר שבדק את מי פחות אנשים היו דורסים. ספוילר: הכי כדאי לכם להיות תינוק והכי פחות כדאי להיות חתול. אישה זקנה, אגב, מדורגת רק מקום אחד לפני כלב.

העובדה שלריחוק פיזי יש השפעה על התנהגותנו ידועה אינטואיטיבית. לא לשווא נטבע הביטוי "בריון מקלדת". ב'איך להיות טוב' נפרשים לפנינו מחקרים המוכיחים שככל שפתרון דילמה כרוך בקשר גופני ישיר, כך הופעלו במוח יותר אזורים רגשיים ואמפתיים. פתרון ממרחק, לעומת זאת - באמצעות מתג, למשל - הביא ליותר פעילות מוחית הקשורה להיגיון ושיקול דעת. במילים פשוטות: לאנשים קל יותר לחסל מישהו כשגופם, ישותם הפיזית, לא מעורבים בעניין. אפשר ורצוי לחזור על זה בדיונים על פצצות אטום או להבדיל, במחשבה על לייקים זריזים לפוסטים החורצים דינו של אדם. המיכון כשלעצמו, הריחוק הפיזי מהסיטואציה (שלא לדבר על היעדר מוחלט של בן אנוש), משפיע על הפעולות שלנו, ולמעשה, ואולי גם בדיעבד, על ערכי המוסר שלנו. •