תוסס / הייתי כמעט בן 23 כששמעתי ברדיו שיש אודישנים ל'תוסס'. פעם ראשונה טלוויזיה, רעד לי הפופיק. הם היו כבר צוות מגובש, אמנון פישר, ירדן בר כוכבא ויעל אלמוג עם 40־50 אחוזי רייטינג, כי היה רק ערוץ אחד. היית משדר ולמחרת לא יכולת ללכת ברחוב. היו אצלנו כל הכוכבים הכי גדולים של ישראל. יום אחד אמרו לנו שיש להקה שקוראים לה רדיוהד, שבאה להופיע ברוקסן, ואני הייתי צריך לראיין אותם. זה היה כשתום יורק עדיין לא היה תום יורק והמנחה עדיין לא ידע אנגלית. רדיוהד היו אז אלמונים לגמרי. שבועיים אחרי הם כבר היו הדבר הכי גדול בעולם. הופיעו במזרח התיכון באיזו תוכנית נוער. הזיה. בעיניים של היום אתה אומר שזה לא מספיק, אבל אז עשיתי את זה הכי טוב שידעתי. אני מסתכל על זה היום בגאווה. אני לא מסתכל אחורה בזעם.
אילת / הייתי בין החלוצים של צוות הווי ובידור במלונות באילת. ב־1988 השתחררתי מהצבא. קצת לפני זה חבר טוב שלי סיפר לי על ההופעות במלונות, אמר שזה נורא כיף. בחופשת השחרור ירדתי לאילת, ופגשתי את האחראי על הבידור באחד המלונות של ישרוטל. הוא נתן לי 24 שעות לחזור לתל־אביב, לארוז את הדברים שלי ולחזור חזרה. זה היה חשמל ערב־ערב, שנה וחצי של סערת חושים בלתי נגמרת. אולי התקופה הכי משמעותית בקריירה שלי. שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
דידי הררי / כשהייתי מנהל הבידור באילת הגיעו אלינו מנהלי שיווק מקפריסין שבאו ללמוד מרקטינג. אחד המנכ"לים הציע לי לבוא לעבוד אצלם כמנהל הבידור של 30 מלונות. אמרתי כן, והתפטרתי מהמלון באילת. יום לפני הנסיעה הוא מתקשר ואומר שהוא קיבל הודעות שאם ישראלי יעבוד שם, זה לא יצליח. לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לדידי הררי, שהיה אז חבר בלהקת פנצ'ר והופיע אצלנו במלון. אמרתי לו שאני מובטל בתל־אביב, ושאלתי אם הוא שמע על איזו עבודה. הוא אמר שקיבל איזו תוכנית ברשת ג', ואם אני רוצה לבוא ולעשות אצלו דמות, אני מוזמן. ככה התחלנו את 'עושים גלים'. שידרנו יום־יום, וזה הפך ללהיט מטורף.
ניקול ראידמן / מאוד נהניתי איתה. ניקול היא מנוע גדול. אשת מקצוע ואדם מרתק ומוכשר. איתה הייתה הפעם הראשונה שביימתי משהו בתקציבים ענקיים, עם אנשי המקצוע הכי טובים. החגיגה התקשורתית? אני הייתי שחקן בתוך הפסטיבל הזה. ברגע שהדברים נכנסו אליי הביתה אמרתי את מה שהיה לי להגיד. אצלנו בבית יודעים בדיוק מה קורה. אנחנו לא מושפעים מבחוץ. אני אשמח לעשות איתה עוד פרויקטים. עכשיו היא הוציאה קליפ חדש עם רון שחר. מהמם. לי אין מינוי לניקול ראידמן, אז למה לא רון שחר? שיהיה מעניין. אני מאלה שמפרגנים.
פחות או יותר / ב־1995 עברתי לערוץ 2, ודני פארן מדרסט הפקות הציע לי להנחות את 'פחות או יותר'. זו הייתה קפיצת דרך מטורפת בשבילי מ'תוסס'. לא עבדתי אז למבוגרים, בטח לא עשיתי פריים־טיים. זה היה מאוד נעים לקבל אהבה מקהל כל כך רחב. כשהתחיל ערוץ 2, הנחיתי גם את 'סטוץ', סוג של משחק טלוויזיה. אני זוכר שפעם אחת הגיעה ילדה מאוד חמודה בת 18 שקראו לה אדווה הראל. כל האולפן היה המום ממנה. היא זכתה בפרס נורא גדול. שנה אחר כך היא הפכה להיות המנחה הישראלית הראשונה ב־MTV וקראו לה עדן הראל.
טירונות / תוך כדי שאני מנחה את 'פחות או יותר' התקשר אליי אורי ברבש ואמר שהוא עושה סדרה על הצבא, ושיש לו תפקיד בשבילי: המ"פ. אמרתי לו שאני מנחה שעשועונים עם שיער ארוך. "אתה בטוח שאתה רוצה אותי?" הייתה לי להקת רוק באותה תקופה ונורא רציתי להמשיך להופיע, אז שאלתי אותו אם יש מצב שאנחנו מחביאים את השיער מתחת לקסדה. הוא הסתכל עליי כמו על איזה מטומטם, הושיב אותי על כיסא הספר של בסיס קציעות, לשם הגענו לצלם את הסדרה, ואמר לי: "עכשיו תיפרד ממי שאתה או ממי שאתה חושב שאתה רוצה להיות".
בצילומים היינו חותמים על נשקים אמיתיים, ישנו באוהלים, התקלחנו במקלחות של החיילים ואכלנו בחדר אוכל. היינו הדבר האמיתי. מאובקים, לא מאופרים, מזיעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני קרוב למה שאני רוצה. שבשביל זה הלכתי ללמוד משחק.
חסד מופלא / בתחילת שנות ה־90 גילמתי הומו ב'חסד מופלא' של עמוס גוטמן. אם התלבטתי לגלם את הדמות הזו? מעולם לא היה לי קונפליקט. ככל שהדמות רחוקה ממך, יש לך יותר עניין. אמרו עליי כל כך הרבה דברים, ואף פעם לא היה אכפת לי. עמוס גוטמן היה כבר אז חולה מאוד, ולא ידעתי. גם לא ידעו אז שזה HIV. הוא היה חלש וישב על הכיסא שלו מול המוניטור, ואחרי סצנה היה קורא לך ואומר את הדברים בשקט, מתוך תשישות. הוא היה מעשן הרבה מריחואנה על הסט וחשבתי שאולי הוא מסטול, רק אחרי שנה וחצי הבנתי שהוא חולה. הוא אפילו לא ראה את הסרט הגמור. הוא היה במאי משמעותי ושמחתי לעבוד איתו.
קחי אותי, שרון / זה היה בתחילת עידן הריאליטי בעולם. אני הייתי אז בארצות־הברית, ושם רצו חזק עם ה'רווק'. לא הייתי סגור על 'קחי אותי שרון', היה לי חשש, ועם זה, יכול להיות שזו נאיביות, טמטום וטיפשות, אבל הייתה לי הרגשה שאפשר ליצור פה משהו מעניין. מה היא מוצאת בו, מה הוא מוצא בה, איך זה מתפתח. רק מאוחר יותר הבנתי שאיפה אני ואיפה זה. מאז לא עשיתי ריאליטי. יותר מזה, אני חושב ש־90 אחוז מתוכניות הריאליטי לא ראויות, לא מכבדות אדם, לא מחנכות לערכים. אני נזהר מאוד שהילדים שלי לא יראו את הדבר הזה. יש לי אחריות כמי שמוביל דעת קהל, ואני מקווה שהז'אנר הזה ילך מהעולם. שמים אנשים כעכברי מעבדה. כל שנה מציעים לי ללכת ל'הישרדות', ל'גולסטאר'. הכל. מציעים סכום עם הרבה אפסים. יש לי ילדים ואישה, ניקול, ואנחנו צריכים לכלכל בית, ויש תמיד התלבטות אם לטמא את עצמי או להסתפק בפרוטות שאתה מרוויח כשחקן. עד היום לשמחתי לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל זה לא קל.
קורונה / אחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לי בקורונה זה שהתחלתי לעשות באינסטגרם לייבים בערבים. החלטתי שהתרומה שלי לעולם תהיה לעשות שיעורי משחק פתוחים. שלושה ימים אחרי שעליתי לשידור, התקשר אליי ברנרד הילר, המורה הכי טוב בעולם למשחק, ואמר שהוא רוצה שנעשה ביחד שיעור. עשינו, ואז התקשרה אליי מלהקת ענקית שרצתה לעשות איתי לייב. באו גם גיא נתיב ('סקין'), גדעון רף ('הומלנד'), כולם. מי שמסתלבט עליי באינסטגרם? גיבורי המקלדת הם פחדנים בלי זהות. כאלה שיש להם אפס עוקבים. לפעמים אני עונה להם כי הרבה אנשים קוראים אותם, וחשוב לי שהם יידעו מה אני חושב על התגובה שלהם.
פוליטיקה / אין אף אחד שהתקופה הקשה הזאת פוסחת עליו. יש הרבה התרעמות ובצדק, וליבי עליי ועל חבריי שהאמנות שלהם היא פרונטלית, אבל מנגד צריך להסתכל על זה כעל מלחמה. מלחמה כלל־עולמית שתישאר פה זמן. זו הזדמנות טובה לכל אחד לראות מאיזה חומר הוא עשוי, האם הוא ווינר או האם הוא עדר. אני, למשל, עסוק כל היום בתרומות. נורא קל לצעוק ומחאה זה חובה ומבורך, אבל לצד זה צריך לעשות, לא רק להגיד אני נגד. בסדר, הבנו. מה הלאה? חשוב שיישמע הקול של אנשים שעושים משהו. ויש חוק. החוק אומר שמותר להפגין עד שעה מסוימת, אל תעבור את זה. גינו את המשטרה שהיא משתמשת בכלים אלימים. אבל אתם קוראים לשוטרים נאצים, אתם מרביצים להם, זורקים עליהם דברים, עומדים בשלוש בלילה וצועקים. מה חשבתם? שלא יפנו אתכם? אם אני עומד מול הבית שלך וקורא לרצוח אותך ואת הילדה שלך, אני לא חושב שאת תצאי ותדברי איתי יפה. למה מגיע להם הפרס שמישהו ייצא וידבר איתם?
הוליווד / עשיתי את הסרט 'ההסדר' של יוסף סידר, שזכה לשבחים. ב־2000 הוא פתח את פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס־אנג'לס. היה ערב גאלה עם המון אנשי תעשייה, קמרון דיאז, דיוויד שווימר, מפיקים, סוכנים שביקשו להיפגש. למחרת חתמנו, על המקום. לא הייתה התלבטות. חודשיים אחרי, אני וסנדי (בר), אז אשתי, כבר חיינו שם. הייתי הראשון מהישראלים שעשו את זה. היום לשחקנים יש פי אלף יותר סיכוי להצליח שם. אתה לא צריך לשנות את החיים שלך, להקריב קריירה או משפחה. בלחיצת כפתור אתה שולח אודישן. בעונה הראשונה של '24' נלחמתי על תפקיד שרץ ארבע עונות. האנגלית שלי לא הייתה כל כך טובה, אז זה נפל לצערי. בעונה השנייה קראו לי לתפקיד אחר. בכל תשע השנים שם היו ימים של התרוממות רוח, וכאלה של וואט דה פאק, מה אני עושה פה. אבל יצא לי לעבוד עם במאים ושחקנים גדולים. חוויה אדירה שלא הייתי עובר אותה אם הייתי נשאר בארץ. היום ברור לי שאני עדיין לפני השיא. הרבה לפניו. חו"ל על הפרק מבחינתי. כמובן גם הוליווד.
סנדי בר / ארה"ב הייתה חוויה זוגית מעצימה. יותר מחברת מאשר מפרידה. היינו שני ילדים שיוצאים לעולם הגדול בלי מושג. אני חושב ששנינו היינו בשוק מהפער שבין הארץ, שאתה לא יכול ללכת ברחוב ויש לך את היכולת לעבוד עם מי שאתה רוצה, לבין הריק שנוצר כשאתה מתחיל במקום הכי נמוך בהיררכיה. זה היה שוק. היום אני וסנדי בסדר. אנחנו לא אנשים של זיכרונות וטינה. מה שעמד לנגד עינינו מהיום שנפרדנו זה הבן שלנו ליאם. צריך להסתכל על הדבר היחיד שמחבר בינינו ולעשות מה שצריך כדי שתהיה לנו נשמה שפויה.
תיאטרון / ב־2009 חזרתי מארצות־הברית. בועז בן ציון, הסוכן שלי, אמר שיש לו בשבילי שעשועון פריים־טיים, אבל חשבתי שהמקום הנכון הוא התיאטרון. קודם תוכן ואחר כך רייטינג. הייתי עשר שנים בתפקידים מדהימים. 'חיזור גורלי', למשל, בהבימה. היו שם סצנות אינטימיות, וכבר אז שאלתי את הפרטנרית שלי אסנת פישמן מה הגבולות שלה. מי־טו הציבה גבולות ברורים לבמאים שבאים עם דרישות. לי אין בעיה להתפשט לסרט אבל אני חייב להבין למה. אם תשכנע אותי שזה עושה את ההבדל, אני אעשה את זה. בסצנות כאלה יש במאי ואנשי צוות וקאט כל שנייה. אין בזה שום דבר אינטימי. מה שקרה במי־טו קרה אחרי הסצנה. אחרי שנגמר יום הצילום.
ילדים / שתי הבנות שלי, אמיליה וגרייס, לא יודעות שאני מפורסם. ליאם, הבן הגדול, יושב איתי על טקסטים אבל לא נמשך לתחום. הוא נולד בארצות־הברית ועלה בגיל חמש לארץ. כשהגענו לסופר פה בפעם הראשונה, המון אנשים ניגשו וביקשו תמונה. הוא התחיל לבכות נורא. שאלתי מה קרה והוא אמר שהוא בוכה כי לא רוצים להצטלם איתו, רק איתי. רק אז הבנתי שהייתי צריך להסביר לו מה קורה פה.
יש לה את זה / נורא רציתי את התפקיד בסדרה, והיה לי אודישן ממש על הפנים. כל כך כעסתי על עצמי. הייתה לי תחושה של החמצה. שלושה שבועות אחר כך מתקשרת אליי הסוכנת לבוא לצילומים. הדמות של הסטייליסט הגיי היא קרנבל לשחקן, אבל הייתי בשוק שרוצים לעשות לו סדרת המשך. אני עף על זה. בימים אלה אני מצטלם לסדרה שתשודר בכאן 11.
