שלשום בבוקר אסתי זקהיים עלתה עם בני משפחתה והחברים הקרובים לקבר של אחיה הבכור רוני, שהלך לעולמו לפני חודש. כמה שעות אחר כך כבר עמדה על הבמה ליד מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, כיו"ר שח"ם, ארגון שחקני ישראל, ונשאה נאום חוצב להבות, טבול בכעס ובכאב, על היחס המחפיר לעולם התרבות. "אין לי ברירה אחרת", היא אומרת, " וזה גם מסיח את דעתי, נותן לי גם מוטיבציה לחיות ותחושה של ערך. נורא קל ליפול לבור הזה של האבל והדמעות, אבל אני לא יכולה להיכנס למיטה מדיכאון ולא לצאת. שחקן עולה לבמה בשמונה וחצי בערב, לא משנה מה היה קודם. השעות היחידות שלא חשבתי על רוני אחי או על אמא שלי, שאיבדה עוד בן, היו כשהייתי פעילה במאבק".

המשכת להוביל את המאבק תוך כדי המחלה של אחיך והשבעה עליו?

"יש לי במשרד של שח"ם צוות נהדר שמאוד עזר לי, אבל גם כשרוני היה חולה התרוצצתי רוב הזמן בין בית החולים להפגנות ולישיבות. הייתי יוצאת מבית החולים, לוקחת חצי שעה לבכות, לנשום נשימה ארוכה — וזהו. אני לא צריכה להפיל את עצמי על אף אחד. וזה עזר לי. דווקא כשאנשים מתחילים לדבר איתך על המצב שלך זה הכי גרוע, כי זה שואב אותך חזרה למטה ולדיכאון".

רוני, שנפטר מסרטן, היה לא רק אחיה של זקהיים אלא גם חברה הקרוב. זה לא האובדן הראשון של זקהיים. היא איבדה גם את אחיה דני, אמן מיצג מוערך, שנפטר ממחלה ב־1994 והיה הנפש התאומה שלה ומקור ההשראה שלה כאמנית.

"אמא שלי חברת מרכז ליכוד והיא יודעת כמה אני אוהבת את המדינה, ואותו הדבר ההפך". זקהיים מפגינה | צילום: יריב כץ

שוחחת עם רוני על המאבק של עולם התרבות?

"הוא כל הזמן צחק עליי בגלל זה, כי ההתנדבות היא משהו משפחתי אצלנו. אמא שלי, ורדה, מפעילה בהתנדבות שבעה מועדונים לילדים במצוקה, שני הוסטלים של אסירים משוחררים ואת עמותת 'קשת' לקשיש. היא קדושה ועושה הכל בהתנדבות. זה החינוך שקיבלתי — לא לשבת בבית ולקטר אלא לצאת החוצה ולעשות. אתה זוכר את המתים שלך וסופר את הכאבים, אבל אתה גם מתמודד עם החיים. אני כל הזמן אומרת תודה שהיה לי את רוני, תודה שהיה לי את דני — כמה דברים טובים היו לי איתם, כמה זיכרונות מדהימים. זה משהו שמלווה אותך כל החיים. אנשים חיים חיים שלמים בלי חוויות כאלה".

יוצרים בבלפור

תקופת הקורונה איפשרה לזקהיים להיות קרובה יותר מתמיד לאחיה. "התקופה הזאת נתנה לי הזדמנות לעשות עם רוני קלוז'ר ולנהל איתו שיחות אינטימיות", היא מספרת. "הייתי מגיעה אליו כל יום ומוציאה אותו לסיבוב הליכה. בהתחלה זה היה 45 דקות עד שעה, ולאט־לאט זה התקצר בגלל מצבו הפיזי. אני יכולה להגיד שאין בי שום רגשי אשמה או חרטה ושום תחושה שלא הספקתי להיות לצידו. דיברתי איתו, סגרנו דברים, והרגעתי אותו שאני אדאג לאמא. הרבה פעמים אנשים מרגישים שהם לא הספיקו להיפרד כמו שצריך, ואני הספקתי".

איך התמודדת בזמנו עם האבל על דני אחיך? היית אז צעירה בהרבה.

"דני מילא אצלי המון פונקציות. הוא היה אח שלי וגם החבר הכי טוב וגם פרטנר לעבודה. כשהוא מת הייתה תחושה שאני מתה איתו, כי זה היה אובדן כל כך עצום וגדול מבחינתי שהרגשתי שאני טובעת. התחלתי אז לשחק ולביים, וכל העשייה הזאת הייתה בשבילי חבל הצלה. יש אנשים שמדברים כדי לפרוק ולהשתחרר. אני מרגישה הרבה פעמים שהמילים לא משמעותיות בשבילי כמו העשייה. העשייה והאהבה שאני נותנת הן המתנה הכי גדולה שקיבלתי".

העשייה האינסופית שלך היא רק יתרון?

"אני לא מרשה לעצמי להתפרק, ולפעמים מפחיד אותי שיום אחד אני אתפרק בבום גדול. מצד שני, כרגע זה מה שאני יכולה לעשות. אני נאחזת במה שטוב ואומרת כל יום תודה על הילדים, על האהבה שלי, על החברים שלי, על העבודה. החיים קוראים אותי לסדר. אם יבוא איזה בום, אני אתפרק, אכנס למיטה, אלך לטיפול ואקח כדורים. אני חושבת שיש בי משהו שהוא כמו עוף החול. אני לא מפחדת מהבורות האלה, ואני מנסה להטמיע את הרגשות באמנות. מהבחינה הזאת התיאטרון שומר אותי שפויה. יש משהו מאוד טיפולי במשחק. כשאומרים לי 'שלא תדעי עוד צער', אני אומרת: 'כדי לא לדעת עוד צער אני צריכה למות עכשיו'. אני רוצה לדעת צער ואני יודעת צער, כי לצערי אין ברירה, החיים הם כאלה. הם מזמנים לך הצלחות ושמחות, אבל גם הרבה כישלונות צורבים וכאבים".

זקהיים, בת 54, נשואה לאלחנדרו ואמא לשלושה. לפני הפעילות בשח"ם היא קודם כל שחקנית מוכשרת שבאמתחתה שני פרסי אופיר על משחקה בסרטים "עפולה אקספרס" ו"לילסדה", ותפקידים בסדרות טלוויזיה ובתיאטרון. עד להשבתת עולם התרבות היה אפשר לראות אותה בעיקר בתיאטרון הפרינג' (אספמיה, אנסמבל כאן). עכשיו, כשהכל מושבת, היא למדה להצטמצם. "אני לא עובדת, וגם בעלי, שהוא מדריך טיולים במקצועו, לא עובד. אבל למזלנו הטוב הוא מקבל דמי אבטלה ואני מלמדת משחק".

יותר מכל חשוב לזקהיים מאבק עולם התרבות. "אחד הדברים המקסימים כשאנחנו בבלפור זאת התחושה שאנחנו נמצאים בג'ם סשן ענקי, בלי מנהיגים, בלי נאומים. תחושה של קהילה אחת גדולה", היא אומרת. "אני רואה שם אנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם. הם מתעוררים, וההתעוררות הזאת מרגשת ומרהיבה. אתה לא צריך במה כדי לשחק ובד קנבס כדי לצייר — אתה יוצר בתוך הדבר הזה".

"ממה הם פוחדים?"

שח"ם לא רק שותפים לארגון ההפגנות. זקהיים מתרגשת יותר מכל מקרן הסיוע לאמנים שהקימו ((www.shaham.org.il/donate. "אני רואה אנשים מיואשים שאין להם מה לאכול", היא אומרת. "חמישה חודשים שהם לא עובדים ולא רואים אופק. אחד הדברים הכואבים זה לא רק המצוקה הכלכלית אלא המצוקה הנפשית והתחושה שאתה לא חיוני. לסגור את עולם התרבות זה להגיד לנו — אתם שקופים. אנחנו מחלקים סלי מזון לשחקנים שמתקשרים, ועושים את זה בעילום שם כדי לא לבייש ולהביך אותם. צריך להתגבר על בושה מאוד גדולה כדי להגיד 'אני זקוק, אני מבקש עזרה'. גם לא מדובר פה רק בשחקנים, אלא גם בבמאים, מחזאים, סאונדמנים, תאורנים, רקוויזיטורים, מאפרות, צלמים והאנשים הטכניים של הקולנוע והטלוויזיה".

מה הכי מרגיז אותך ביחס של הממשלה למאבק שלכם?

"זאת התקוממות עממית, והם יושבים שם במגדל השן ולא נוקפים אצבע. מה, אני צריכה להסביר למה התרבות חשובה? להסביר למה הזהות הלאומית שלנו נבנית מהתרבות? אולי הם צריכים להסביר למה יש 36 שרים? התחושה האיומה הזאת שיש שם 36 שרים ומאה עשרים חברי כנסת שלא סופרים אותך — מרתיחה".

נתניהו טוען שההפגנות בבלפור הן פוליטיות ולא נובעות מהמצוקה הכלכלית.

"הדיכוטומיה של ימין־שמאל לא רלוונטית. יש כאן מצוקה כלכלית שחוצה ימין ושמאל. כל משפחתי ימנית — אנשים מהממים ומקסימים. אמא שלי חברת מרכז ליכוד ואנחנו מסתדרות מעולה ומעריכות אחת את השנייה. היא יודעת כמה אני אוהבת את המדינה שלי ואת העם שלי, ואותו הדבר מהצד שלה. אני לא מצליחה להבין איך בנאדם אשכנזי — נתניהו — מצליח לשסות את המזרחים באשכנזים כל הזמן. המשבר של הקורונה רק הציף את היחס לתרבות ואת ההסתה הגדולה שהייתה בשנים האחרונות נגד אנשי התרבות. כולם בוגדים? אני שמאלנית־לא־בוגדת גאה. כל העלאה של השיח הזה והשיסוע והקיטוב הם בלתי נסבלים. הכל מעורבב אצלנו במשפחה — אין אשכנזים ומזרחים. במקום ליצור יחד מהפסיפס הנפלא הזה, משסים אותנו אחד בשני".

לפחות יש תחושה ששר החינוך חילי טרופר מנסה לעזור לכם.

"הוא אדם מקסים, אוהב תרבות ואוהב אדם, אבל מי שמחליט זה ביבי. לכן אני חושבת שכל המחאה של אנשי התרבות צריכה להיות מכוונת לבלפור, לא לשום מקום אחר. הרי יש המלצות לפתוח את אולמות התרבות, אבל הפוליטיקאים לא נותנים שזה יקרה. ממה הם פוחדים?".

איך את מספיקה לדחוס כל כך הרבה דברים ב־24 שעות?

"אני לא ישנה הרבה. יש לי אנרגיה ויש לי חיים. אני אמא לשלושה ילדים (אוריאל בן ה־21 והתאומות נעמה ותמרה בנות ה־15), ויש לי גם פרטנר. אלחנדרו בן זוגי תומך בי ומכיר את הצורך הרגשי והציבורי שלי, והוא גם אוהב להיות בבית ולהיות אבא. כמה שאני נראית בלגניסטית אני מאורגנת מאוד. אני בטוחה שיש דברים שאני מפסידה, אני לא אמא במשרה מלאה ואני גם לא בת זוג במשרה מלאה, אבל בסוף אני אמא מספיק טובה ובת זוג מספיק טובה".

סדר היום העמוס של זקהיים לא מנע ממנה להתחיל בחזרות להצגה "הקהל מתבקש לעמוד" שכתבו עדינה חיימיס ועידו קולטון, שגם מביים ומשחק בה, ותועלה בפסטיבל עכו שייערך בסוכות. מלבדה ישחקו בה בין השאר גם עירית בנדק, בר אקרמן ואריק רינט. "היה לי חשוב שהפסטיבל יתקיים ושהמסורת הזאת תימשך", היא אומרת, "ואני מודה על כך גם לעיריית עכו. אני חושבת שזה מאוד אמיץ מצד העירייה להתעקש לקיים את הפסטיבל הזה בתקופה כזאת, כי תרבות היא הלחם והחמאה של בני האדם. אני בטוחה שזאת תהיה הצגה נהדרת, אבל מה שמשנה לי כיו"ר שח"ם הוא שתהיה עבודה לשחקנים ולעובדי הבמה".

את יכולה לשער מתי תחזרו לשחק?

"אני לא יודעת מה יהיה, אני רק יודעת שאני לא יושבת בבית ומצקצקת. גם אם ייקחו אותי לגרדום, אני אבעט כל הדרך לגרדום". •