ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    24 שעות • 12.08.2020
    מטבחי הנרי
    הקשיים הכלכליים, התסכול בעבודה החדשה כמתקין מטבחים ותאונת המסור שכמעט עלתה לו באצבע. הנרי דוד מתגעגע לימים בתיאטרון גשר, אבל מבין שהקורונה כאן כדי להישאר ומתרגל לשגרה השוחקת מחוץ לבמה. בראיון פתוח הוא מסביר למה אין בזה שום בושה ולמה כולנו חייבים לחשב מסלול מחדש
    ענת לב-אדלר | צילום: יובל חן

    קבלו סצנה: הנרי דוד מתקין מטבח. רק שבעולם שבו הקורונה משתוללת בחוץ, זה לא קטע מהצגה חדשה, אלו החיים עצמם. כן, הנרי דוד היה אחד השחקנים הכי עסוקים בתיאטרון גשר עד לא מזמן. הוא כיכב בכמה הצגות במקביל, אבל אז הכל נקטע בבת אחת. ובבית יש ארבעה ילדים שצריך לפרנס, אז הנרי לא מחכה לטובות מאף אחד, הוא התקשר לחבר שלו שעובד בהתקנת מטבחים והציע את עצמו בתפקיד הפועל כדי להשלים הכנסה.

     

    "אני לא מתלונן ולא מצפה שתגיע תמיכה מהמדינה", הוא מבהיר בתחילת הראיון. "אני פשוט מזיז את התחת שלי והולך להרוויח כסף כי יש לי משפחה להאכיל. אז כן, לפעמים אני חוזר הביתה מהעבודה החדשה שלי אחרי יום שלם שבו הרכבתי מטבחים, ואני לא הטיפוס הכי פיזי כפי שאת יכולה לראות, ואני עצבני ובא לי להרוג מישהו, הרי כולנו מכירים את זה, שחוזרים הביתה עצבנים מהעבודה. בואי נדייק, ודאי שאני חוטף עצבים, אבל במידה שאני יכול לעמוד בה. אני חוטף יותר עצבים אם אני יושב ולא עושה כלום, כי אם אני לא מרוויח כסף, זה אומר שאני מבזבז כסף".

     

    גם מהתיאטרון אתה חוזר עצבני?

     

    "לא, מה פתאום. מהתיאטרון אף פעם לא, אבל מהעבודה של המטבחים כן, ולפעמים אתה גם חותך לעצמך את האצבע עם מסור תוך כדי".

     

    אני והמברג: הנרי דוד במטבח
    אני והמברג: הנרי דוד במטבח

     

    מה?

     

    "כן. בתחילת הדרך, לפני חמישה חודשים, עוד לא היה לי ניסיון, מסור חשמלי אכל לי חלק מהאצבע", הוא מצביע על העור שכבר הגליד אבל עדיין ניתן להבחין בשקע שבו חסרה פיסת הבשר שנקטעה. "אני לא טוב בעבודה פיזית. התנפחה לי הברך ואני לא יכול להתכופף, אני סוחב דלקת בכתף וגם המסור זה לא תענוג".

     

    מה אתה עושה בדיוק?

     

    "מקבלים את ארונות המטבח, פורקים הכל מהארגזים, ומסדרים אותם באמצע הסלון, ותולים במטבח, חותכים לייסטים, פאנלים, מקימים מטבח, נו".

     

     

    לפחות הטיפים טובים? המשכורת בסדר?

     

    "טיפים טובים? אני לא יודע להגיד כי גם החבר שאני עובד אצלו מקבל טיפים, אז אני לא כזה מיוחד, והמשכורת היא מראש נמוכה, כי לא באתי לעבוד אצל החבר שלי כדי לעשוק או לנצל אותו, אלא כדי לא להשתגע, והוא הסכים. אז הכסף הזה מספיק לצרכים שלי, לסיגריות, לדלק, וכן גם לאוכל לילדים לפעמים".

     

    ומה עם אוכל, חשבונות, שכירות, מחיה?

     

    "אני מקבל דמי אבטלה כשכיר של התיאטרון, אנחנו משלמים שכירות, יש אוכל, מקבלים קצת עזרה מהמשפחות, ואני עובד כדי לשלם לעצמי על הסיגריות, דלק לאופנוע וכאלה. אני אוהב להיות בלתי תלוי".

     

    הנרי דוד מככב בהצגה "הרצל אמר" | צילום: רדי רובינשטיין
    הנרי דוד מככב בהצגה "הרצל אמר" | צילום: רדי רובינשטיין

     

    הבנתי שאשתך כעסה עליך כשקנית את האופנוע לפני שנה.

     

    "כן, היא אמרה שזה היה מיותר, שיכולתי לחשוב יותר על הצרכים של הבית ופחות על עצמי".

     

    קראתי גם שאתה מעדיף שהיא לא תצא לעבוד מחוץ לבית.

     

    "נכון, אני אוהב את האנשים שלי קרובים אליי, אבל היא כל השנים עבדה ולקחה תינוקות לטיפול אצלנו בבית".

     

    אתה מכיר שחקנים רעבים ללחם?

     

    "אני לא מכיר אף אחד, אבל יכול להיות שמחר אני אהפוך להיות רעב ללחם. יש לנו קצת עזרה מאמא שלי, קצת מהצד של רעיה, אנחנו לא נוסעים הרבה למקומות, וחיים חיים צנועים".

     

    אז אתה מצדיק את השחקנים שמצפים שהמדינה תיתן להם כסף?

     

    "אני לא מבין מה זה העניין הזה ששחקנים מבקשים שייתנו להם כסף. מי ייתן לנו כסף? הממשלה שגם ככה לא אכפת לה מאיתנו? אני לא יכול לשבת בבית ולעשות כלום, אבל אולי מישהו אחר כן יכול. לכל אחד יש את הטבע שלו. יש שחקנים שמחזיקים מעצמם בסטטוס מסוים, ואם הם ילכו לעבוד בעבודה שהיא לא תיאטרון, הם יכולים לחטוף פסיכוזה, אז מה עדיף?"

     

    נו, אז תגיד משהו לשר התרבות.

     

    "מה יש לי להגיד לו? אני לא מסתכל למעלה, לא תולה בהם תקוות ולא מאמין לאף אחד מהפוליטיקאים. הייתי אומר לו שיש לי חברים ומכרים שסובלים, חלק כבר בלי דמי אבטלה, חלק עצמאים, אז שיפתח את עולם התרבות וימצא את הדרך לכלכל את כל האמנים, או שייתן להם כסף כדי שיישבו בבית ולא ירגישו צורך להפגין. באנגליה ובגרמניה נותנים לאמנים כסף והם לא רעבים ללחם", הוא אומר בצחוק מריר.

     

    להתראות פתח־תקווה

    הנרי, 41, נחשב לאחד משחקני התיאטרון המוערכים בישראל. גדל במוסקבה ועלה לישראל בגיל 11. את הפריצה הגדולה שלו הוא חייב לסדרה "מרחק נגיעה" שחרכה את טבלאות הרייטינג והפכה אותו לסמל מין ואחד השמות החמים בתעשייה. בהמשך כיכב בעוד שורה של סדרות טלוויזיה, אבל העדיף להתמקד במשחק בתיאטרון גשר. ב־15 השנים שלו בתיאטרון שיחק בהצגות כמו "רודף העפיפונים", "הדיבוק" ו"הרצל אמר".

     

    הנרי ואשתו רעיה, 35, הכירו במרכז לקבלה שבו לומד דוד כבר כמעט שני עשורים. הם הורים לארבעה ילדים – מיכאל הבכור שסיים כיתה ד' ("עשיתי הרצאה בבית הספר שלו והסברתי לילדים שמערכת החינוך דפוקה וצריכה להיעלם מהעולם"), אחריו דריה הצעירה ממנו בשנה, בנימין שעולה לכיתה א' ושושנה, בת שנתיים.

     

    שושנה? מה אתם רוצים מהילדה?

     

    "זה הראש שלי ורעיה זרמה. זה מתוך 'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו. אני חושב שהכל גלגל ושדברים חוזרים, גם בשמות".

     

    ומה אתה אומר לילדים על העבודה החדשה של אבא?

     

    "לפעמים הם שואלים למה אני חוזר מבואס ואני אומר שזה בגלל העבודה המטומטמת הזאת ואז הם אומרים לי אז תחליף עבודה, אבל הם יודעים שיש קורונה ושאין תיאטרון ושזה לא כזה פשוט. העולם משתנה. זה אני כבר מבין. פאקינג משתנים בבום וזה טוב".

     

    מה טוב. חתכת את היד עם מסור, אתה עובד בעבודה שאתה שונא.

     

    "אבל השינוי הכללי של העולם הוא לטובה. אני מוכן לסבול כאב פרטי אם אני רואה מטרה יותר נעלה שתושג דרך זה".

     

    נו, שוב החינוך הסובייטי מנהל אותך.

     

    "נכון, אבל ההקרבה שלי היא באמת שטויות".

     

    מי סובל היום בשביל מטרות נעלות? נשארו בכלל מטרות נעלות?

     

    "תכף. תכף אנחנו נסכים לסבול בשביל מטרות נעלות. תכף זה יקרה. האנושות כל כך עיוורת כלפי הטבע והיא מאלצת אותנו להגיע לנקודת הסבל הזו".

     

    זה מסובך לי. תסביר לי.

     

    "אם סיפוק הצרכים עומד אצל כל אדם במקום הראשון, הרי שהאגו מנהל אותנו ולכן כל אחד מאיתנו חושב איך הוא הולך לנצל את הצד השני כדי לספק את הצרכים שלו. אבל ככה הטבע לא יוכל להמשיך להתקיים".

     

    ואנחנו מסוגלים להשתנות?

     

    "לא תהיה לנו ברירה. הנה קחי לדוגמה את גיא לואל, נכתב שהוא עובד בחנות ירקות, זה הרי לא כזה רע, ואני בטוח שגם תומר שרון נהנה לעבוד עם ילדים. אני לא רואה בזה שום בעיה. גם אני עובד במטבחים, זה נקרא להתאים את עצמנו לעולם החדש. אנחנו צריכים להבין שמה שהיה לא יחזור להיות".

     

    לא נטוס יותר?

     

    "לא בכמויות כאלה. נטוס קצת. לבני אדם קשה להבין שלטבע יש תודעה ושאנחנו לא בעלי הבית של העולם. נדמה לנו שאנחנו יכולים לעשות הכל: לקדוח כדי למצוא נפט, אנחנו אונסים את הסביבה בלי להניד עפעף, אבל הנה, הטבע הגיב והבהיר שהוא לא יאפשר לנו יותר לנצל אותו בצורה עיוורת. נצטרך ללמוד להתחשב בהרבה גורמים ולהתנהל אחרת", הוא אומר ולוחש פתאום: "אני מרגיש ששינויים מתקרבים".

     

    שינויים?

     

    הוא מגלה לי בלחש שהוא מתכוון לעבור יחד עם רעיה והילדים ליישוב הקהילתי מתת בגליל העליון. בכלל, הנרי מסביר שאף פעם לא אהב את החיים בתל־אביב והעדיף להתרחק מהביצה ומהסצנה ולעבור לפתח־תקווה. "תל־אביב זה לא מקום לגדל בו ילדים", הוא פוסק.

     

    ופתח־תקווה?

     

    "זה עוד יותר נורא", הוא צוחק צחוק גדול.

     

    אז מתי אתם עוברים?

     

    "בעוד שבועיים", הוא לוחש כאילו הוא בעצמו לא מאמין עדיין.

     

    ואיך תמשיך לשחק בתיאטרון בכל ערב?

     

    "בינתיים אני מצטלם לסדרה חדשה בטלוויזיה, וזאת גם ההזדמנות להגיד שאני מחכה לקמפיין. זה בזבוז שאני לא מוביל קמפיין", הוא מחייך את החיוך הכובש שלו.

     

    אמרת פעם שיש יותר מדי תפקידים למזרחים ופחות מדי תפקידים לרוסים.

     

    "יש בי כל כך הרבה שנאה וגזענות וכל כך הרבה חרא, שלפעמים זה יוצא החוצה ואת כל זה אני חייב לשנות. אני בנאדם ואני שונא את כולם על כל בסיס אפשרי, את כל מי ששונה ממני. אם הוא לבן מדי, צמחוני מדי, יפה מדי או צהוב מדי. אני חייב להפסיק את זה".

     

    יש משהו שאתה בכלל מרוצה ממנו?

     

    "מהקורונה. דברים משתנים בגלל הווירוס הזה, החברה הישראלית תגיע למקום שוויוני יותר, זה בלתי נמנע".

     

    "נפער בי חור"

    את הנטייה לא להיות מרוצה מעצמו עד הסוף, כמו גם את המחויבות לתיאטרון הנרי הביא מהבית, כבן לשני שחקנים בתיאטרון מוסקבה. אמו, השחקנית ליליאן רות חיילובסקי, שיחקה לצידו בעבר בתיאטרון גשר, כאשר הוא גילם את דוד המלך בצעירותו והיא את מיכל, שנזכרת במלך שאהבה ושבא אליה בחזיונותיה. "אני חצי עירום על הבמה ואמא שלי מדברת על הגוף היפה שלי ואני אומר לעצמי, 'אל תתייחס לטקסט, אל תתייחס לטקסט'. קטע לא פשוט", הוא מודה. מותו של אביו, רולנד חיילובסקי, שנהרג בתאונת דרכים כשהנרי היה בן 17, פער בו חור. "יש מצבים שאני פתאום מרגיש אותו בתוכי כשאני עושה תנועה מסוימת או בדרך שבה אני מדבר. לא הייתה לי ברירה אלא להגיע לתיאטרון, ככה גדלתי ואני לא מצטער על זה. אבל ללא ספק, אני חייב להירגע", הוא אומר ומודה שלפעמים הוא מעשן גראס כדי להירגע. "יש תקופות שאני מנסה לצאת מזה אבל קשה לי נורא, ואני הופך להיות בלתי נסבל", הוא מספר, "ולכן אני מעדיף לעשן ולהיות קצת יותר רגוע".

     

    ומה רעיה אומרת?

     

    "שאני לא נותן לה מספיק תשומת לב ושאני שקוע בעצמי. אנחנו גם ישנים בחדרים נפרדים ואני נמצא בחדר שלי הרבה זמן וצריך תזכורת כדי לצאת משם".

     

    בקיצור אתה בן 16.

     

    "כן, אני קצת מפגר".

     

    בכלל, הוא מודה שבעוד הוא קצת ילדותי, אשתו היא המבוגר האחראי. אבל מצד שני הוא ממש מרוצה מסידורי הלינה הנפרדת, כאלמנט בונה ציפייה בזוגיות. "עם הזמן אפילו לגוף אחד של השני אנחנו מתייחסים כמובן מאליו וכשישנים רחוק זה קורה פחות. זה מה שמתאים לי. לישון בחדרים נפרדים, להתרחק, קצת ספייס, שני מטר", הוא צוחק, "ורעיה קיבלה את זה".

     

    אתה לפחות מבשל, מנקה?

     

    "מבשל, שוטף כלים, מקלח את הילדים, מכין חביתות וסנדוויצ'ים".

     

    הילדים, הוא אומר, ייצבו אותו. "כשהייתי רווק הרגשתי כל כך מטומטם. הטמטום יצא לי מהאוזניים והכל התרכז במה אוכל היום, את מי אראה היום, עם מי אשכב. מחשבה של חד־תאי, של וירוס עלוב".

     

    הילדים עשו אותך אדם טוב יותר?

     

    "אני לא יודע אם הפכתי אדם טוב יותר, אבל למדתי לוותר על דברים שאני רוצה כשזה עומד מול דברים שהם צריכים".

     

    העבודה הפיזית, הוא אומר, משרתת אותו גם בהיבט הרגשי כיוון שהיא מרחיקה אותו מהדרמה של עצמו. "אבל אז אני עושה דרמה בעבודה הפיזית וחותך לעצמי את היד במסור. זה לא שאני מסוגל להירגע", הוא אומר.

     

    אז אולי במקום ללכת לשיעורי קבלה תלך לפסיכולוג?

     

    "הייתי ולא הבנתי למה אני משלם 400 שקל על ההופעה שאני נותן שם. בכל שבוע מופע חד־פעמי של גאונות ואני צריך לשלם על זה? לשחקן קל מאוד לעבוד על הפסיכולוג שלו והרגשתי שאני כל הזמן משקר ומשחק וניסיתי כמה פסיכולוגים. היה אחד שעזבתי שממש התחנן שלא אעזוב ואז הרגשתי כאילו אני עוזב בחורה. הם עושים קופה, בטח עכשיו בתקופת הקורונה".

     

    זאת מדינת ישראל?

     

    הנרי מרגיש שהשיחה נדדה למחוזות רחוקים מדי ומבקש לחזור שוב למשבר בעולם התרבות. הוא מסביר שלדעתו הבעיה האמיתית נעוצה בכך שראשי המדינה לא מייחסים חשיבות רבה מדי לעולם המשחק. "כנראה שהממשלה לא חושבת שהמוצר שהשחקנים מביאים חשוב מספיק", הוא אומר. "אם אתה אופה עוגות ולחמים נתחשב בך יותר, כי אי־אפשר בלי לחם, אבל בלי שעשועים אפשר. אז אם אתה בדרן, ליצן, משורר, נגן, שחקן, נעים מאוד, אבל מה אתה רוצה? לקפץ על הבמה ושהממשלה תיתן לך כסף?"

     

    אז מה הפתרון?

     

    "ערבות הדדית. עד שזו לא תחזור לשכון בינינו, אנחנו נמשיך לנצל ולדרוס אלה את אלה, והמנהיגים שלנו ימשיכו לא לאהוב אותנו".

     

    המנהיגים שלנו לא אוהבים אותנו?

     

    "הם לא אוהבים את העם. הם גם לא נמצאים שם כדי לדאוג לנו. הם דואגים ל־15 דקות התהילה שלהם. כל אחד שואל את עצמו, 'מה אני יכול לעשות בשביל עצמי' וזה מצב שאסור לנו להשלים איתו", אומר הנרי וממקד את המבט הרציני שלו, זה שחרך את מסך הטלוויזיה בסדרה "מרחק נגיעה". "אין פה ערבות הדדית ואם הייתה הכל היה שונה לגמרי, וגם הממשלה הייתה שונה, כי מה זה ממשלה? הם בסך הכל ההשתקפות שלנו".

     

    אתה יוצא להפגין כדי לשנות את המצב?

     

    "אני לא שמעתי הרבה אנשים שמדברים כמוני, אני הפגנה מהלכת בכל פעם שאני פותח את הפה ויוצא מהבית, ועדיין אני לא משרת שום מטרה. אבל כמובן שאני מזדהה עם המפגינים ומקווה שההפגנות יעבדו", הוא ממהר להבהיר. "בשנות ה־90, כשעליתי לארץ, הייתי בטוח שאני מגיע לסוג של חברה שיתופית ואני זוכר שהתאכזבתי מאוד כי גיליתי שבאתי לחברה שבה אף אחד לא דואג לך אם אתה לא דואג לעצמך. איך זה יכול להיות שמדינת ישראל לא דואגת לאזרחים שלה ולא מספקת להם את בסיס הקיום, שזה אוכל, בית, חינוך".

     

     

    לנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר | צילום: דניאל קמינסקי
    לנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר | צילום: דניאל קמינסקי

    מתגעגעים להרגיש את הקהל

    לנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר

    בחצי שנה האחרונה עולם התרבות בישראל ותיאטרון גשר בפרט נמצאים בהקפאה עמוקה. בניסיון לשמור על קשר עם הקהל המסור שלנו, הפכנו את האיום להזדמנות ובחרנו להעלות את מיטב הצגות התיאטרון מכל השנים – אונליין. אנו זוכים לתגובות נהדרות על פעילות זו (#סינמה_גשר) המהווה יוזמה חדשנית המתאימה לרוח התקופה ומשלבת מפגשים מקוונים של היוצרים עם הקהל. המפגשים מתקיימים מדי רביעי בערב, בהנחיית מחזאי הבית, רועי חן, שחקני התיאטרון ואורחים נוספים בזום ובעמוד הפייסבוק שלנו. הקהל גם יכול לשאול שאלות במהלך המפגש המקוון.

     

    למרות זאת, כיוצרים, אנחנו חיים בזכות המפגש הישיר שלנו עם הקהל. היום אפשר לומר שיותר מהכל, כולנו מתגעגעים למפגש הזה שכל כך ייחודי לתיאטרון. לשמוע אולם שלם צוחק, בוכה, מתרגש, מזדהה. לראות אנשים יוצאים מהאולם ומשוחחים בהתלהבות על ההצגה שראו עכשיו. להרגיש ביחד.

     

    בחודשים האחרונים אנחנו "מחלידים". כולנו סגורים בבתים. כמו ספורטאים, אנו זקוקים לאימון שרירי המשחק, אחרת נאבד את הכושר. בנוסף לכך, אי־אפשר להתקיים ממענקים, השחקנים ועובדי התיאטרון זקוקים להשלמת הכנסה. אנחנו מאמינים, שכאזרחים משלמי מסים, היוצרים בישראל זכאים לייצר תרבות בדיוק כמו שאזרחי ישראל זכאים לצרוך אותה.

     

    אסור להשאיר את הבמה הזאת ריקה. אנחנו מחכים לאישור לשוב לפעילות, נקפיד על ההנחיות כמו כל עסק אחר בארץ. מדינה בלי תרבות היא גוף בלי נשמה.

     


    פרסום ראשון: 12.08.20 , 19:39