כמה ימים לפני פסח 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, עלתה שיר פלד, שמיניסטית מירושלים, לאוטובוס. "הלכתי לספסל האחרון ופתאום מחבל מתאבד התפוצץ מאחורי האוטובוס", משחזרת פלד. "בפיגוע נהרגו שלושה אנשים, ביניהם זוג שבדיוק חזר מבדיקת היריון. ראיתי את הפצועים ומהר מאוד תפסתי את עצמי וברחתי. הצעקות של הפצועים חרותות אצלי בראש עד היום".

חתיכת טראומה לא פשוטה.

"הייתי ממש בטראומה רצינית. הרגשתי שאני קורבן של נסיבות ושאין לי שליטה על המצב. וזה הטריף אותי".

הטלטלה שחוותה פלד גרמה לה דווקא להתעקש על שירות משמעותי בצבא. "עד הפיגוע הייתי ילדה של שמלות ועקבים, רקדתי והייתי בעניין של אמנות. ואז הגיע הפיגוע, ובעקבותיו רציתי ללכת לקרבי. לא ראיתי את עצמי יושבת במשרד. לא היו אז הרבה תפקידים קרביים, הבנתי שרק במשמר הגבול זה יתאפשר".

"המוות של אמא טלטל את עולמי". מירה פלד ז"ל ובן הזוג איתן חנני

הבנים במג"ב עשו לך כבוד?

"קראו לי 'צהובה'. צהוב זה כינוי לאשכנזים. ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי את הטירונות, התקבלתי לגיבוש אינטנסיבי. עברתי הכשרה של לחימה בטרור, ירי, איך להתחפש ולהיטמע בשטח, הסוואה, תרגילי ביטחון עצמי. אחרי ההכשרה התחלתי לשרת ביחידת המסתערבים — ימ"ס".

למה דווקא את נבחרת להיות מסתערבת?

"בגלל המראה. יש לי אופציה להשתנות ולהיראות כמו המון דמויות. לא התחפשתי רק לערביות — התחפשתי גם לדתייה, תיירת, ילדת בית ספר, הומלסית בתחנה המרכזית".

פלד בתקופת השירות הצבאי

פלד מודה שהשירות ביחידה היה קטסטרופלי בהתחלה. "60 גברים מאצ'ואיסטים וקשוחים התעלמו ממני ומעוד שתי בנות. היו גם הערות שוביניסטיות, כולל מצד המפקדים. לילה אחד הכניסו אותנו לתוך מחסן, ואמרו לנו לסדר אותו. הדלקנו את האור וגילינו שהרצפה והקירות מלאים במיליון ג'וקים. אמרנו, 'אנחנו לא יוצאות מכאן ולא צורחות'. הבנים עשו לנו טריק. לקח זמן עד שסמכו עלינו. כל הזמן הייתי צריכה להוכיח את עצמי, ובגלל שנורא רציתי להיכנס לעולם גברי ושיקבלו אותי, אז הפכתי להיות גבר — ההליכה, הדיבור, האכילה. בסוף יצאתי למשימות גם באזור חברון".

מאיפה לקחת את האומץ?

"זה פשוט סיקרן ועניין אותי. שואלים אותי עכשיו, 'לא פחדת?' פחד בסופו של דבר זה הרגע שלך לעשות את הדבר שאתה צריך לעשות. דווקא כשאתה רועד או כשיש לך זיעה קרה. כל הזמן הייתי דרוכה והתמכרתי לאדרנלין. היו מצבים שבהם לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לירות, כדי לשמור על החיים שלי ושל החבר'ה שהיו איתי".

לא חששת שיחטפו אותך?

"אין ספק שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות, וברור שחשבתי על זה. בעיניי, המחשבות שיש בציבור על אישה בשבי היא מחשבה סופר־פטריארכלית. הרי מה הפחד הגדול? שאישה תיכנס להיריון בעקבות אונס בשבי. אבל גם גברים נאנסים בשבי".

היו פעולות שראית בהן את השבי או המוות מול העיניים?

"עקבתי פעם אחרי מבוקש חמוש, נכנסתי לסמטה ואיבדתי קשר עין עם שאר הקבוצה. למזלי, אחד הלוחמים חיכה בצד השני של הסמטה וקלט את הסיטואציה. באחת הפעילויות הגדולות שהתרחשה בכפר באזור חברון, אני והשותף שלי סגרנו כביש שמוביל למסעדה. אחד המבוקשים החמושים התחיל לברוח לעברנו ולא הבין עדיין מי אנחנו. השותף שלי הפיל את המבוקש לרצפה. המבוקש ניסה לקום, אז שלפתי אקדח והצמדתי לו אותו לראש. לא רק שנחשפתי, זה היה מול כפר שלם. המזל שלי שהמבוקש לא ציפה בכלל שאישה תחזיק אקדח צמוד לראשו, הוא היה מופתע וזה מה שהציל אותי באותה סיטואציה".

שינית את דעתך על הסכסוך הישראלי־פלסטיני בעקבות השירות?

"אני פחות אוהבת להיכנס לפוליטיקה, אבל כשאתה כמסתערב חי את הצד השני, נכנס אליו הביתה ורואה אותו, אתה מקבל תמונה אחרת ממה שהיה לך לפני הצבא".

כשאת מסתכלת אחורה מה את חושבת על הנערה הירושלמית שבחרה לסכן את חייה?

"שעשיתי טוב. עצרתי אנשים שלמחרת היו אמורים להתפוצץ. אין לי חרטות. יחידות מסתערבים הן היחידות הכי הומניות בצה"ל — אתה לא פוגע באזרחים חפים מפשע, אלא נוגע במי שצריך".

היה מוזר בלי האקדח

אחרי שירות של ארבע שנים במג"ב, פלד פרשה. כדי להתאוורר מהשירות התובעני והמאתגר, נסעה לניו־יורק. "פתאום להיות בלי אקדח, זה היה הזוי ברמות. האקדח היה כבר חלק מהגוף שלי", היא מחייכת. אחרי שנה וחצי במנהטן, פלד שבה לארץ, ובגיל 26 הבינה שהייעוד שלה הוא אופנה. "סבתא שלי הייתה פאשניסטה לפני שהמושג הזה היה קיים ואמי הייתה מעצבת תכשיטים. הפכתי להיות סטייליסטית ומפיקת אופנה. אני גם מרימה מיזמים בהשתתפות מעצבים.

"הידע שצברתי בצבא בהתחפשות וביצירת דמויות עוזר לי בעבודתי כיום. אם ביחידת המסתערבים עבדתי עם אנשים סגורים רגשית, שצריכים להיות רציונליים כל הזמן, בעולם האופנה זה בדיוק ההפך. גם בו יש אדרנלין, והוא עשה לי רק טוב, גם לקבלה העצמית שלי".

במשך 11 שנה פלד נצרה בליבה את תקופת המסתערבים בחייה. "התביישתי לדבר עליה בגלל היחס של הגברים אל הבנות ביחידה, ואז לפני שנתיים פתחתי את הטלוויזיה ונתקלתי בפרק מהעונה הראשונה של 'פאודה', שבו רונה לי שמעון מתארגנת לצאת לפעולה בשטח, והתחילו לעלות בי פלאשבקים. ישר הלכתי לארגז זיכרונות קטן מהתקופה ההיא שהיה סגור המון שנים ופתחתי אותו. הסתכלתי על התמונות וזה היה מטורף. הבנתי שיש לי צורך לדבר על המבט של אישה הפועלת בתוך עולם גברי".

עד כמה "פאודה" דומה למה שחווית?

"הסדרה מאוד הוליוודית בדברים מסוימים, למשל כשדורון (ליאור רז) עושה דברים על דעת עצמו, ממש כמו ברוס וויליס ב'מת לחיות'. ברור שביחידה זה לא עובד ככה וכל פעילות עוברת אישור. מצד שני הסדרה מאוד־מאוד אותנטית ואמינה".

לפני שנה וחצי פלד פגשה במקרה את אבי יששכרוף, מיוצרי "פאודה", בבית קפה תל־אביבי. "ניגשתי אליו והראיתי לו תמונה שלי כמסתערבת. גיליתי שהוא וליאור בכלל לא ידעו שיש נשים מסתערבות, והדמות של רונה לי בעצם מומצאת. כשליאור ואבי ניסו למכור את 'פאודה', הם קיבלו פידבקים שהסדרה מאוד גברית ופחדו שהקהל לא יתחבר אליה, אז אמרו להם להוסיף דמות נשית".

להמר על החיים

פלד (35), פרודה ואם לילד בן שבע, מרבה בשנים האחרונות להרצות על עברה כמסתערבת בפני המגזר העסקי, כולל בחו"ל. אני לוקחת כלים שלמדתי בתקופת ההכשרה ומדגימה איך ליישם אותם בעולם העסקים". בימים אלה, עקב מגבלות הקורונה, פלד מרצה בעיקר בזום. "הבנתי שזה ההווה, וזה מה שיש, והתחלתי לחשוב איך מתנהלים בתוך זה ואיך משכללים שיטות. בהרצאות אני מדברת על איך לוקחים את הכלים שיש לך ומסגלים לעצמך כלים חדשים, ואיך יוצאים מהדבר הזה ומתרוממים. התחלתי גם לכתוב ספר על השירות שלי ואני רוצה להרים סרט על הנושא".

גם הסדרה "טהרן" על סוכנת המוסד תמר, הפועלת בבירה האיראנית, עוררה בה מחשבות. "באחת הסצנות הראשונות, בפרק הראשון, רגע לפני הנחיתה בטהרן, תמר לוקחת נשימה עמוקה, היא יודעת שעוד רגע זה מתחיל. אני מכירה טוב את הנשימה העמוקה הזו. הבחירה להציג דמות עמוקה ומורכבת ולא רק את הצד החזק סטייל 007, שנמצאת בסיטואציות קיצוניות ונושאת על גבה אחריות עצומה, גרמה לי להזדהות איתה. בשביל כל אחד אחר לצפות ב'טהרן' יכול להיות מותח ומפחיד, אבל בשבילי להיטמע בשטח ולהיכנס לדמות זו מציאות. כמסתערבת אני יודעת בדיוק איך מרגיש הרגע הזה שעוד שנייה עולים עלייך, איך זה להיכנס למצב אי־ודאות שהתוצאה לא ידועה מראש ובמקום מסוים להמר על החיים שלי. סצנות מסוימות גרמו לי להרגיש כאילו אני שוב בשטח, זיעה קרה שטפה אותי והנשימה האיצה".

סגר הקורונה מאוד השפיע על פלד, ובמהלכו הבינה שהיא סובלת מפוסט־טראומה עקב השירות כמסתערבת. "בסוף כל הרצאה נושא הפוסט־טראומה עולה קבוע ואני הייתי ממסמסת את השאלה באלגנטיות, במחשבה שאין לזה שום קשר אליי. טעיתי. כשהתחלתי להבין שאני סובלת מפוסט־טראומה, הייתי מבוהלת מאוד. זו התמודדות שלא הכרתי. אבל היום אני מבינה כמה היא הכרחית. האסימונים התחילו ליפול. היום אני לא לבד — יש עוד נשים כמוני שתומכות, ואני גאה להגיד שאני לא מרגישה חלשה או קורבן כמו פעם. אני בתחילת התהליך ויש לי עוד דרך לעבור, אבל אני מרגישה שאת החלק הקשה כבר עשיתי. הבדידות העצומה שהרגשתי הולכת ונעלמת בזכות אנשים שגרמו לי להרגיש בנוח לדבר על זה".

פלד החליטה לחבור למעצב השיער אורן אור ביטון, לוחם ומפקד לשעבר ביחידת המסתערבים, שכתב את הספר "חבית נפץ" ומנהיג עמותה להלומי קרב. השניים ייסדו קבוצה בפייסבוק שנקראת "אחוות לוחמות". "הלם קרב, בדיוק כמו שירות קרבי, משויך רק לגברים וחשוב לי שנשים לא ירגישו את הבדידות העצומה שחשתי במהלך חיי ולא ירגישו חלשות כי הן נשים. זו קבוצה לנשים, בשביל נשים. בין אם הן חוו הלם קרב ופוסט־טראומה על רקע שירות בכוחות הביטחון וההצלה של ישראל, או שהן קרובות ללוחם שחווה הלם קרב כזה. יחד אנחנו יוצאות להתגבר על הלם הקרב, וגם על הבושה לדבר על זה".

יש פה מחדל מטורף

התקופה שבה פלד שירתה ביחידת המסתערבים היא לא הפרק הדרמטי היחידי בחייה. לפני חמש שנים אמה, מירה פלד, מתה במפתיע, בפרשה שזכתה לכותרות בכלי התקשורת. "איתן חנני, מי שהיה בן הזוג שלה 14 שנה, הזעיק אותי", היא מספרת. "עוד לא הספקתי להיכנס לבית של אמא ומישהו ממד"א אמר לי, 'שלא תדעו עוד צער'. איתן טען שהיה לאמא סרטן ושהיא עברה טיפולים ושלושה ניתוחים. כששמענו שאמא כביכול הייתה חולה בסרטן והיא הסתירה את זה מאיתנו, היינו בהלם. איתן הצליח לשכנע אותנו בעזרת מסמך מזויף שהיא הייתה חולה ושצריך לקבור אותה מהר. אף אחד לא בדק ולא חקר כלום והיא נקברה. אמא שקלה כמעט 90 קילו. איזה חולה בסרטן סופני שוקל ככה? זה מחדל מטורף".

מתי קלטת שאמא שלך לא מתה באופן טבעי?

"כבר בשבעה הרגשנו שמשהו לא בסדר והתחלנו להקליט את איתן. החבר'ה משוק הפשפשים, שם לאמא הייתה חנות תכשיטים, אמרו לנו שכדאי לבדוק דברים".

למשפחתה של פלד לקח ארבעה חודשים כדי לשכנע את המשטרה שמשהו בעייתי בכל הסיפור. "בגלל שהחוקרים הוציאו את הגופה מהקבר וניתחו אותה ארבעה חודשים אחרי שקברנו אותה, הם לא יכלו לדעת בוודאות מה גרם למותה של אמא. החוקרים רק ידעו שלא היה לה סרטן והיא לא עברה בכלל טיפולים. לפני שלוש שנים פניתי לעמרי אסנהיים מ'עובדה' כדי שיחקור את הפרשה והוא גילה כמה ממצאים מעוררי שאלה".

איך לך רגשות אשם על כך שאולי יכולת להציל את אמא שלך?

"יש לי רגשי אשמה. הייתי בטוחה שאיתן הוא איש מקסים וטוב לב, אמא אף פעם לא התלוננה עליו ונראה שהכי טוב לה בעולם איתו. זה דבר נורא לקלוט שלא ידעת מה עובר על אמא שלך. לאיתן יש יכולת דיבור ושכנוע והוא גרם לאמא להרגיש שאם לא הוא אין לה כלום בחיים. היא הייתה ממש תלויה בו, וכל דבר היה צריך להיות באישור שלו. בהרצאות שלי אני מדברת על מה זה להיות אישה כיום, על שוויון מגדרי ובחירה חופשית, מספרת על אמא שלי ואומרת: אל תיתנו שינצלו אתכן וישלטו בכן. תהיו מספיק ערניות".

איך החקירה הסתיימה?

"איתן אמנם נעצר, אבל זה לא הגיע אפילו למשפט. זה לא הגיוני בעיניי שהוא זוכה מכל אשמה. המשטרה תפסה אותו משקר ולדעתי היה אפשר להאשים אותו. איתן טען שאמא היא זאת שאחראית לחובות ואמרה מיוזמתה שיש לה סרטן, למרות שלא היה לה. לך תוכיח שזה לא נכון. בינתיים לא קורה כלום עם הפרשה. פנינו למבקר המדינה, אבל כתבו לנו שעד שלא יהיו ראיות חדשות, לא פותחים את התיק מחדש. הם סגרו אותו מחוסר אשמה, ואת זה הכי קשה לשנות".

כשאת מדברת על מות אמך, את מאוד מפוכחת ומפוקסת ולא רגשנית.

"כמובן שהמוות של אמא טילטל את עולמי. לטראומות, כאמור, לוקח זמן לצאת אצלי. המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהתקופה שבה הייתי מסתערבת, זה להיות מפוקסת, ושצריך לדעת להפריד בין רגש לרציונל. שצריך לדעת לצאת ממצבים קשים ומדברים רעים שעוברים עלייך ולהמשיך קדימה. זה נורא שאין צדק ושמי שאחראי לכאורה למותה מסתובב חופשי. ולכן חשוב לי לא לוותר ולא לשקוע לתוך הטרגדיה".

איתן חנני מסר בתגובה: "אני לא מעוניין להתייחס למה ששיר פלד אומרת". •