אנחל בונני נולד באורוגוואי וגדל באוסטרליה. משפחתו חזרה למונטווידאו כשהיה בן חמש. עלה לישראל אחרי שש שנים והתגורר בנצרת־עילית. בנעוריו זוהה ככישרון כדורגל ובגיל 17 נסע לשחק בהולנד. חזר לישראל בגיל 24 והחל לדגמן בשנת 2001‬. תפקידו הראשון נרשם ב־2007 בסדרה 'האקס המיתולוגי' ומאז שיחק בסדרות כמו 'חשופים‬' ,'תמיד אותו חלום', 'זגורי אימפריה', 'כפולים', 'בלתי הפיך', ובסדרות בינלאומיות כמו Shots Fired, 'אבסנטיה' ו'קונדור'. גילם את יוני נתניהו בסרט האמריקאי 'שבעה ימים באנטבה' ושיחק בסרטים 'רוק בקסבה' וב'שושנה חלוץ מרכזי'.‬ לאחרונה הצטלם לסדרת ריגול בריטית שנעה סביב תקופת סדאם חוסיין. בקרוב יעלה סרט בכיכובו, 'בוטיק פריז', וכן הסדרה 'אל סיד' באמזון פריים. בהמשך ייצא להצטלם לסרט בספרד ולסדרה בארה"ב. נשוי לדושי לייטרסדורף ואב לשני ילדים.

לפני הכל, איך עוברת תקופת הקורונה?

"וואו, עברתי את כל קשת הרגשות! החודש וחצי הראשונים היו של רומנטיזציה. לא של 'אני ואשתי', למרות שהיה, אלא ביני לבין העולם, העובדה שהכל עצר מלכת, שאין את המרוץ המטורף הזה יותר. בזמן הזה, ההיפוכונדריות שלי עלתה לגבהים חסרי תקדים. הרגשתי את כל התסמינים של הקורונה. ביום אחד יכולתי לבוא ארבע פעמים לדושי אשתי ולהגיד לה, 'הגרון שלי יבש, יש לי חום, נרדמו לי הידיים', כל דבר אפשרי".

ומה היא אמרה?

"היא סבלה את זה שלושה ימים, ואחרי זה פשוט לא התייחסה אליי. היא מכירה אותי, אני קצת כמו תינוק. אם אני מרגיש שאין לי תשומת לב בבית, אני ממציא דרמות. גם ככה יש. אני גולש ורץ וכל היום פצוע על אמת. עכשיו למשל נפצעתי בכף הרגל, אני חבוש. הפציעות רודפות אותי. אז דושי רגילה".

מה קרה אחרי ששלב הרומנטיקה בקורונה נגמר?

"עברתי לחרדה של בדידות. לא כי הייתי בודד, אלא מהבחינה של מה יקרה עם העבודה, אולי ישכחו אותי בבית כשהכל ייפתח? המצאתי כל מיני תרחישים, לופים של מחשבות. כמובן שגם עשיתי דברים שלא עשיתי הרבה זמן, למשל פאזלים. ודושי התחילה לבשל. תשע שנים אנחנו יחד והיא לא בישלה, אמרה שהיא בשלנית גרועה, ופתאום הוציאה החוצה את כל הידע שצברה במסעדות שלה. היא בישלה כל היום, ואני התבכיינתי כל היום".

והיחסים בבית?

"טובים, אבל כשאתה סגור חודשיים בבית, ואנחנו מאלה שלא יצאו בכלל, ברור שיש גם מתחים. אני לא סובל את עצמי לפעמים, אז איך אפשר לסבול מישהו אחר? כמה פרויקטים שלי נדחו. בהתחלה אתה מתבאס. אבל אז אתה קולט שאתה גם מבלה 24 שעות עם הבן שלך וזה קירב אותי ואת אנתוני ברמות. הייתי צריך להיות חמישה חודשים מחוץ לבית, בארה"ב, באירופה ובארגנטינה".

מזל טוב, נולדה לכם בת, שוב בהליך פונדקאות.

“יש משהו מאוד מוזר בלעשות את התהליך הזה בזמן הקורונה. זה סיפור פסיכי. ידענו למה אנחנו נכנסים אבל בגלל שנכנס שחקן חדש, המגפה, זה טרף את כל הקלפים. לא יכולנו לנסוע ללידה עצמה, למשל. פעם קודמת היינו כמה ימים לפני ונשארנו חודש אחרי, בגיאורגיה. גם עכשיו זה היה עם חברת מנור בגיאורגיה, עם הזרע שלי והביצית של דושי והעובר שלנו, ואז אצל פונדקאית. הרי לא שולחים לך את התינוקת בבפדקס, אז עשינו החלטה שאחד מאיתנו ייסע ואחד יישאר - כך שדושי טסה. זה היה לפני חודשיים, ולא היה קל למצוא טיסות”.

והפעם זו בת.

“אני הייתי משוכנע שיהיה לנו עוד בן, ודושי אמרה, ‘יש לי הרגשה שזו בת’. בהתחלה, עוד לפני שאנתוני נולד, רציתי בת בכלל, ועכשיו פתאום אמרתי, אולי אני רוצה חבר לאנתוני. מהרגע שהבנו שזו בת, זה ריגש את דושי ושימח אותה בצורה כזו שריגש אותי לראות אותה ככה, ואז נכנסתי לעניין בצורה חזקה”.

בכית?

“ברגעים כאלה אני בוכה. ברור. היינו במתח גדול שהתפרק ברגע הזה, כי מלא דברים יכולים לקרות, להתפקשש. אם אתה נמצא פיזית ליד מקום הלידה, יש לך הרגשה שאתה תמיד יכול למצוא פתרונות. זה שלא היינו שם מאוד הקשה על הסיטואציה. ויכול להיות שכל הדבר הזה היה רק בתוך הראש שלי כי הרי הכל בסדר, יש מי שדואג. עם הפונדקאית היינו בקשר אבל לא יותר מדי, גם בגלל הסיטואציה. אגב, הגיאורגים הרבה יותר קשוחים מאיתנו, ולכן מצב התחלואה שם טוב. נראה שהאזרחים שם הרבה יותר ממושמעים מהישראלים”.

מתי היית הכי מאושר פרט ללידת ילדיך?

"בשנות התיכון. הכל יותר פשוט, יש לך צרות אבל כאלה שחולפות. אתה חווה את הכל בתשוקה, כך שהדברים הלא־טובים חולפים מהר והטובים נשארים לנצח".

איזו עצה היית נותן לאנחל בונני בן ה־16?

"אתה לא תהיה כדורגלן, בוא, תוריד הילוך. הייתי כולי בכדורגל, וגם הייתי מצוין. אבל לא היו לי אז הכלים המנטליים שבאמצעותם הפכתי להיות שחקן, כי גם לזה אתה צריך חוסן מנטלי. כשחקן אתה מקבל לא ב־97 אחוז מהמקרים. אפילו טום הנקס, עד שנהיה טום הנקס, קיבל המון לא, אני בטוח. אגב, העצה השנייה שלי לאנחל בן ה־16 תהיה: אל תדאג, הזקן שלך יגדל בעוד שבע שנים".

מהי הסדרה שכולם צריכים לראות כרגע?

"'בארי' של HBO, על רוצח שכיר שרוצה לעזוב את התחום ונדלק על מישהי שהולכת לשיעורי משחק, אז הוא לוקח שיעורים בעצמו. הסדרה משוחקת מדהים, כתובה מעולה והיא גם קצרה, 25 דקות לפרק".

אגב, תהיה עונה שלישית ל'כפולים'?

"אומרים שכן, אבל בארץ מחכים יותר מדי זמן בין עונה לעונה. בעיניי צריכים לתת לדמות שלי, שון טילסון, סדרה משלו".

מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

"האגו אומר לא מעט אנשים, אבל בחודשים של הקורונה עשיתי סאונות ומדיטציות ששיחררו את האגו. אני עושה גם מלא מקלחות קרות, אני רוצה להתחיל גם לעשות אמבטיות קרח כמו הספורטאים, להיכנס לרוטינה".

עדיין שומר על 16 שעות צום?

"כן, משמונה־תשע בערב עד אחת בצהריים. לפעמים אני גם עושה 18 שעות צום".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"שדושי לא תנחר בלילה. שהילדים יהיו בריאים, שהבית שלנו ימשיך להיות שמח וטוב".

מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?

"מטוס. לא צריך להסביר".