פצצה נפלה על תושבי חיפה והצפון. היא עשתה את זה בביירות, אבל גלי ההדף — לפחות הרגשי — הגיעו עד שם. כשאתם גרים קרוב יותר מכל ישראלי אחר ללוע הר הגעש הפטרוכימי של המפרץ, דין ביירות כדין חיפה, לפחות כשזה קשור לישיבה — ועמידה, ושינה, וניהול חיי היומיום — על ערימה עצומה של פצצות מתקתקות. כמה עצומה? לך תדע. רבע מהתעשייה המזהמת של ישראל פועלת במפרץ חיפה, ורק בתי הזיקוק לבדם — תשלובת של שלושה מפעלים מזהמים שהמדינה הפריטה לידי עידן עופר ודיוויד פדרמן — מרכזים מדי שנה 9.8 מיליון טונות של נפט גולמי. מעוניינים להיות שכנים?
כי ארגונים סביבתיים מעריכים את תכולת החומרים המסוכנים באזור מפרץ חיפה ב־1 מגטון חומר נפץ, עם אופציה להארכה, כלומר עם הגדלה אפשרית ל־2־3 מגטון אם כל התוכניות החדשות לאזור יתממשו.
ואוהו, יש תוכניות. למשל "נמל המפרץ" — עוד נמל, כן, כולל נמל דלקים מסוכנים שאמור לקום בתוכו, הכל כבר סוכם — "אנחנו כבר רואים את המנופים של הסינים מתחילים להגיע", כדברי ראשת העיר עינת קליש רותם. מהצד ישנו גם "המתחם הלוגיסטי" בנמל, עוד 1,400 דונם בשטח סמוך לבתי הזיקוק שיאפשרו אחסון בלתי מוגבל של חומרים, לך תדע איזה חומרים, כרגע אין דרך לדעת כי המשרד להגנת הסביבה קבע שאין צורך בתסקיר סיכונים עבור המרכז ופטר מהחובה הזאת את היזמית, חברת נמלי ישראל.
אז לא נדע. גם עיריית חיפה לא תדע — היא לא יודעת כמעט שום דבר על מצבם האמיתי של עשרות המפעלים המסוכנים במפרץ. "אנחנו בחשיכה כבר הרבה מאוד שנים", מודה קליש. "אין לי שום יכולת לדעת כמה חומרים מסוכנים יש במפרץ, וכל הערכה שתביא לי — אני לא קונה אותה. לאיגוד ערים לאיכות הסביבה — גוף כושל שלא עושה את העבודה שלו כמו שצריך — יש מידע. לנו לא נותנים. הוצאתי 22 מכתבים למפעלים המסוכנים שאני מבקשת מהם תיק מפעל מלא, כי אין לנו".
והם יעבירו לך?
"אם לא, אני אוכל להתחיל לעשות להם צרות אמיתיות. ואני מחכה לזה".
× × ×
כל זה קרה עוד לפני הקטסטרופה בנמל ביירות. וכשביירות התפוצצה והג'יני השתחרר מהבקבוק, התבררו ממדיו של מלאך המוות הזה, שאינו נעצר בפתח שום בית או דופק בשום דלת, ולוקח איתו מאות בני אדם, פוצע אלפים ומותיר מאות אלפי חסרי בית.
חיפה יכולה להיות הבאה בתור. למעשה, העובדה שלא הייתה קודמת בתור כמעט מפתיעה. בכל הקשור לאחוזי תחלואה ומוות גבוהים להחשיד מאינספור סוגי סרטן באזור, לאורך שנים, חיפה כבר מובילה; גם בכל הקשור לתקלות בטיחות ושריפות קטנות בכל מקום.
אבל החיפאים, כדברי קליש, "נזעקים ונבהלים בכל פעם, ואחר כך חוזרים לחיים שלהם". עד ביירות. כי המראות מביירות הבהירו, קרוב מתמיד, איך נראה רגע האימפקט. איך נראים 2,700 טונות של אמוניום חנקתי כשהם מתפוצצים סמוך כל כך לבית, עד שרק גל ההדף מספיק כדי למוטט הכל ולגרום לאב מפוחד לכרוך את זרועותיו הרועדות סביבו בנו, ולזחול יחד איתו, בפחד מוות, על הרצפה. איך נראית פטריית העשן האדומה, בגובה מאות מטרים, כשהיא נעה במהירות בלתי נתפסת דרך העיר, מרימה וסודקת הכל בעוצמה ריכטרית.
ב־4 באוגוסט, עם סדרת הפיצוצים בנמל ביירות, החיפאים ראו הכל, ולקליש אין כמעט ספק: בקרוב אצלנו. "ברור שזה יכול לקרות גם בחיפה. זו לא אותה חבית נפץ כמו ביירות — פה היא הרבה יותר גדולה. יש פה אוסף שלם של חביות חומר נפץ, כולל כאלה שיכולות לפוצץ אחת את השנייה עם אפקטים כימיים מיוחדים. אנחנו יושבים פה על הרבה מאוד פצצות מתקתקות, וכל המרחב הזה הוא פשוט ענק, מפחיד ומסוכן".
מה הפחדים שרצים לך בראש?
“מרכז בילוי עירוני עצום — מסחר, חנויות, מרכזי אוכל — הכל נמצא במפרץ, והכל מלא באנשים, וכמה מטרים ליד מתפוצץ משהו. אני לא רוצה לחשוב כמה אנשים יכולים להיהרג בדבר כזה. עשרות אלפים. יותר מזה: תוכנית המתאר של חיפה והתוכנית המחוזית רואות במפרץ מוקד עירוני מאוד גדול — ואין לך מושג כמה פעמים צעקתי: אתם לא יכולים להביא לפה את הסכנות הכי גדולות ולהזרים ריכוזי אוכלוסייה לתוך המקום הזה. קניון לב המפרץ נמצא במרחק כלום ממקומות מאוד־מאוד מסוכנים. עשרות אלפי אנשים מסתובבים במפרץ — אנחנו מזמינים אותם לשם! לקניונים ולבתי קולנוע ולאיקאה — ואם יקרה שם אסון, אין שום הפרדה בין מוקדי האסון לאנשים".
עובדי בתי הזיקוק הודיעו בעקבות ביירות שההשוואה למפרץ חיפה היא "דמגוגיה זולה והונאת הציבור" ושאצלם הכל מנוהל לפני התקנים המחמירים ביותר.
"הם האחרונים שיכולים להרגיע אותי. לפני פחות משנה חווינו פה דליפה, אחר כך שריפה ענקית של שמן ‑ אז לבוא ולהגיד שהכל בסדר? אני לא מבינה מאיפה יש להם את התעוזה לעשות את זה ועוד לישון בשקט בלילה. עוד לפני התקפת טילים אפשרית, רק אם יקרו אסונות טבע — רעידת אדמה קלה אפילו או גל צונאמי מהים — ייקרעו פה כמה צינורות תת־קרקעיים, ובמצב שלהם כמו שהוא היום, זה יגרום לאימפקט שלא נבין בכלל את העוצמה וההיקפים שלו".
את מרגישה שהופקרתם ממשלתית?
"חיפה לא הייתה על המפה של אף אחד הרבה שנים. חבל חיפה והצפון מאכלס כמעט 30 אחוז מתושבי המדינה, אבל אף פעם לא זכינו לייצוג הולם בכנסת. במצב כזה, קל לזרוק את כל הזבל לכאן. וכבר הרבה שנים שזה המצב".
קליש, 50, שנה וחצי בתפקיד ראשת העיר המבטיחה זזה לאט ביחס לרמת הבהילות שהארגונים הסביבתיים והתושבים היו מעדיפים לראות. סקר התחלתי של המשרד להגנת הסביבה מ־2019 זיהה באזור המפרץ 1,500 מוקדי סיכון ו־800 סוגי חומרים מסוכנים, אבל מעולם לא הושלם. למעשה, את השלב הראשון של הסקר סיכמו במשרד בשורה התחתונה המרגיעה שלפיה, "לא קיים באזור המפרץ סיכון לאוכלוסייה שאינו קביל בהשוואה למקובל במדינות מפותחות".
המסקנה הזו הצליחה להרתיח לא רק את קליש — "אין לי מושג מה להגיד לך. המשרד לא תיפקד כמו שצריך עד היום. במקום להגן על הסביבה הוא היה עסוק הרבה יותר בלהגן על המפעלים ועל עתידם" — אלא גם את כלל ארגוני הסביבה.
"מישהו יכול לעבור עכשיו בשדה ליד ולזרוק רימון ליד מכל כלור או ברום, ואין שום הגנה על מפרץ חיפה ממתקפת טילים אם נסראללה יחליט שמתחשק לו", מבהירה ד"ר ליהי שחר ברמן, אחת הפעילות הבולטות בסביבה זה שנים וכיום עמיתת ממשק ברשות מקרקעי ישראל. "יש לפחות ארבעה מוקדים עם סיכון בלתי קביל מבחינת מרחק מאוכלוסייה — מפעל 'דשנים', מפעל 'גדיב' של קבוצת בתי הזיקוק, מפעל 'גדות' שמייצא את התזקיקים של בתי הזיקוק, ו'דור כימיקלים' שעובד איתם בסינרגיה — בארבעתם יש סיכוי שיקרה אסון כמו שקרה בביירות. מתי ייגמר המזל לתושבי מפרץ חיפה?”
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: “הסקר נחלק לשניים: שלב א’, שבדק סיכונים מתקריות שבשגרה ופורסם ביולי 9102, ושלב ב’, שאמור לעסוק בסיכונים הנגרמים מאירועי חירום כגון רעידות אדמה ופעולות טרור או מלחמה. אין מתודולוגיה מקובלת בעולם לביצוע הסקר של שלב ב’, ולאור זאת בימים אלה מתקיימת עבודת מטה ממשלתית בשיתוף כל הגורמים הרלוונטיים לבחינת מתודולוגיה לביצוע הסקר ולקביעת תוכנית עבודה ולוחות זמנים”.
× × ×
לא שקליש לא שואלת בעצמה מתי ייגמר המזל לתושבי המפרץ, אבל היא פחות נחרצת בקשר לנקיטת צעדים מיידיים ותוקפניים. היא כבר יודעת טוב יותר. ב־2017 יצא ממפרץ חיפה, אחרי שנים של דיונים קולניים, מכל האמוניה העצום של חיפה כימיקלים, "ואם אתה חושב שאין אמוניה במפרץ חיפה גם עכשיו, אתה טועה. היא נמצאת שם בכל מיני וריאציות אחרות. אז בסדר, אנחנו לא רוצים פה 12 אלף טונות אמוניה — אבל 2,000 טונות זה בסדר אם זה נמצא ליד אזורי מגורים? אז זה מה שקורה כשאתה שולף תוכניות מהמותן ומונע מפופוליזם; אתה פותר בעיה אחת אבל לא את כל האחרות. צריך לעשות פה עבודה רצינית ומעמיקה".
בעולם אידיאלי, ללא שום התנגדויות, מה את עושה במיידי בקשר למפרץ?
"קודם כל בודקת אילו מפעלים שם בכלל נחוצים למדינת ישראל. כי רבים מאוד מהם לא. להערכתי כנראה רק בין 20 ל־30 אחוז נחוצים באמת, וגם הם לא בטוח שצריכים להישאר במפרץ חיפה. בתי הזיקוק, למשל; למיטב הידוע לי אנחנו לא מעצמת נפט, נכון? אנחנו בעצם מייבאים דלק גולמי כדי לזקק אותו פה, ובערך חצי ממנו אנחנו מייצאים. אז מה נסגר? מה הרעיון?! למה שלא נייבא פשוט נפט מזוקק ונאחסן אותו בצורה מפוזרת ברחבי הארץ? בואו נסלק את המפעלים, ונעשה את זה בעזרת העובדים שנמצאים בהם היום".
שיאבדו את מקור פרנסתם.
"לא. העבודה שלהם תהיה לנקות את המפרץ. אנחנו צריכים את הידע המקצועי שלהם כדי לעשות את זה, ואם אתה שואל אותי, חלק גדול מהם יאהבו את התפקיד החדש הזה ויעשו אותו מתוך ציונות מלאה. צריך לרתום אותם".
ייתכן שהנאיביות הקלה הזו באה עם הטריטוריה החיפאית. קליש היא ילידת ותושבת העיר מאז ומעולם, והיא חיה את המפרץ לצד המוות שהוא ממיט, מגיל צעיר. את אמה, חנה, איבדה לסרטן כשזו הייתה בת 54 בלבד, וגם אחיה נפטר מהמחלה במהלך שירותו הצבאי. "אצל שניהם זה היה בוודאות סרטן סביבתי. אני מכירה את המחלקה האונקולוגית מבפנים יותר מדי טוב", היא אומרת ונעצרת לרגע. "וזה דבר כל כך גדול וקשה רגשית, עד שחיפאים לא יכולים להיות עסוקים בזה כל הזמן. זה נורא מבהיל אותם, וזה כמו ענן שיושב מעל הראש שלך ולא מניח לך, ואתה יודע שמשהו לא בסדר וצריך לטפל בזה, אבל אתה חייב, במידה מסוימת, להדחיק את זה קצת, כי אחרת לא תוכל לחיות במקום הזה".
היא אישה גבוהה ומרשימה, אבל משהו בקולה, גם כשהיא כועסת, עדיין משדר איזו רכות ומתינות — יש בזה משהו חיפאי־בורגני־אולד־פאשן שאינו עובד לטובתה בתפקידה הנוכחי. הסכין בין השיניים שהבטיחה לבוחריה לאורך הקמפיין התחלפה, נדמה, ביומיום מתיש של התמודדות ביורוקרטית מול אינספור בעיות ניהוליות בתוך העירייה, ועדים קשוחים, שביתת פועלי תברואה ממושכת, חזירי בר ברחובות ועיתונות מקומית שעושה לה את המוות. קליש, נדמה, נותרה בבסיסה אדריכלית ומומחית לתכנון ועיצוב ערים, ופחות פוליטיקאית מהזן הדרוש כיום: פופוליסטי במידה, יורה ולא בוכה.
אסון ביירות רק הקפיץ לחזית את הבטן הרכה ביותר של העיר, וקשה לומר שקליש מצטיירת עד כה כמי שתצליח לחסום בגופה את הסכנה והמשך התפשטותה. למעשה, את פרויקט נמל המפרץ הנוסף היא אישרה לבסוף ("זו טעות לעיר, הוא לא הכרחי, אבל זאת עובדה מוגמרת שנסגרה לפני שנבחרתי. היום זה אבוד"), ואילו המתחם הלוגיסטי שעומד לקום לא מיועד, לדבריה, לחומרים מסוכנים, אף שארגונים סביבתיים — למשל, "הקליניקה לרגולציה סביבתית" בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן — סבורים אחרת. "מה שהכי מטריד זה שמאושר שם אחסון חומרים מסוכנים תחת הגבלות מסוימות, ואין אף תסקיר סביבתי רשמי בנושא", כדברי עו"ד יותם שלמה מהארגון.
מהצד קחו בחשבון גם את תוכנית משרד רה"מ להעביר בחוק ההסדרים הקרוב מהלך של "טיוב רגולציה" — צירוף מילים משמים שמסתיר מאחוריו מהלך דרקוני להפחתת סמכויות ראשי הערים והמשרד להגנת הסביבה לטובת התעשיינים ובעלי האינטרסים הכלכליים במפרץ.
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: “הרפורמה נועדה לטייב את הרגולציה הסביבתית באמצעות האחדת הליכי הרישוי הסביבתי ותאפשר לישראל לעמוד במחויבותה ל־OECD וליישם רגולציה סביבתית בסטנדרטים אירופיים. היא לא תחליש את סמכויות הפיקוח של המשרד”.
אז מה קליש מתכוונת לעשות בקשר לכל זה? כרגע היא מקדמת את התוכנית הגדולה והאידילית מכולן בתחום, "מפרץ החדשנות", מתוצרת מנהל מקרקעי ישראל, או כפי שהיא מגדירה אותה: "תוכנית גאונית, כנראה התוכנית האורבנית המרשימה ביותר שאי פעם נולדה במדינות ישראל ‑ ואני אומרת לך את זה כמתכננת ואדריכלית".
מה בתוכנית? ובכן, קודם כל להוציא את המפעלים ממפרץ חיפה בתהליך שיימשך עד שנת 2030, בהנחה שלא תתחולל עד אז ביירות קטנה או גדולה באזור. "ואז, על שטח נקי, מתחילים לבנות משהו חדש: עיר שתהיה ונציה אמיתית. מהלך מבריק בעיניי של לקחת את כל מי התהום שיש במקום, להציף אותם למעלה וליצור אגמים. ובמקום כיכרות יש לך מרינות, ובין השכונות תעלות מים — אשכרה ונציה, או אמסטרדם".
את רצינית? זו תוכנית ריאלית?
קליש משתתקת לרגע. "אמממ", היא אומרת לבסוף, "שאלה מכשילה. אבל כשראיתי את התוכנית היו לי דמעות בעיניים. לוקחים את הנתונים הטבעיים של המקום והופכים אותו לעיר, בעיניי הכי יפה שתהיה בארץ. עקבתי אחרי הרבה מאוד ערי תעשייה בעולם שעברו התחדשות, ויש רבות מאוד שהתנקו והוציאו את המפעלים הלא־נחוצים".
אבל הן לא הפכו לוונציה.
"חד־משמעית כן. תסתכל על חבל הרוהר בגרמניה, אזור שעבר שינוי מקצה לקצה, או על פארק לאנדשפט בגרמניה, שהיה מכרה פחם ואחד האזורים הכי מזוהמים באירופה והפך לאתר תיירות".
את מדברת על תוכנית לטווח מאוד ארוך. את לא תגיעי לסופה כראשת עיר.
"אני מניחה שזה תהליך שיימשך הרבה שנים, וזה לא משנה אם אני אהיה פה או לא. אין לזה משמעות".
אולי עדיף לעשות לפחות משהו אחד שיראה תוצאות עוד בקדנציה הנוכחית?
"הרבה אומרים לי, 'תגידי, את פוליטיקאית אמיתית? תראי תוצאות בשטח', אבל אי־אפשר לעשות תהליך כזה בשלוף וביריות מהמותן. גם אם זה ייגמר בקדנציה של מישהו אחר, צריך לעשות את זה בצורה אחראית, ואני לא אמכור את חיפה והביטחון שלה בשביל משהו פופוליסטי, כי אז בגדתי בעיר".
ואם לא תהיה לך קדנציה הבאה?
"לא מעניין אותי. אני עושה דברים שאני חושבת שהם נכונים לעיר, וזהו. ככה אני, וזה לא ישתנה אצלי".
אולי זה בדיוק הזמן להיות לוחמנית יותר? למה שלא תעלו לבלפור להפגין על מפרץ חיפה?
"אני מאמינה שכראשת עיר אני צריכה לפעול בערוצים הפוליטיים ולשכנע את האנשים הנכונים. לעלות על בריקדות זה אפקטיבי? אולי כן, אולי לא".
למי, מכל הגורמים הפוליטיים, את פונה?
"אך ורק לראש הממשלה. צריך לקחת פה החלטה אמיצה שהולכים לעשות סדר במפרץ חיפה, וליישר את כל משרדי הממשלה לפי ההחלטה הזו".
האינטרס של ראש הממשלה בכלל חופף לשלך?
"שאלה מצוינת".
נדמה שהם יותר בכיוון של מתן שירות לאסדות הגז ואחסון התוצרת אצלכם.
"אני חושבת שראש הממשלה עוד לא הכריע. הוא צריך להכריע בנושא".
מתי בפעם האחרונה דיברת איתו?
"לפני שנה בערך. אני מנהלת שיחות ארוכות עם הצוות שלו".
עם השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל דיברת?
"עוד לא. אני מקווה שבקרוב מאוד".
ובינתיים, ללא תיאום כלשהו, יצאו השבוע רה"מ והשרה גמליאל בהודעה לפיה החליטו להאיץ את הפתרון המקיף למפרץ חיפה ואת סגירת מתחם בתי הזיקוק, באמצעות, ובכן, הקמת ועדה מיוחדת שתגבש אסטרטגיה ממשלתית ועקרונות לתוכנית פעולה בנושא. קליש, בכל מקרה, לא הוזכרה בהודעה לעיתונות. “בוא נראה על מה מדובר”, היא נזהרת. “נשמח לראות מה המשמעות של ההכרזה הזו ואם יש לה השפעות בתקציב ובחקיקה”.
היא לא נשמעת מעודדת או אופטימית מדי. יש לה עוד למעלה משלוש שנים בתפקיד עד לבחירות המוניציפליות הבאות, והיא יודעת שכנראה לא תגיע לקו הגמר עם גולגלות ספציפיות של מפעלים מסוכנים במפרץ שהצליחה לנטרל. "נגיע בעיקר לתוכניות, אישורים, מסמכים והחלטות. לא משהו שתראה בעיניים".
לפחות בתי הזיקוק ילכו מכאן בטווח הזה?
"קשה לי להאמין. הלוואי".
× × ×
כשהיא לא עסוקה במלחמת המפרץ, קליש מנסה לשרוד את הקורונה, כלומר לעזור לחיפה לשרוד. “ברור לגמרי שהמצב של העסקים כאן מלכתחילה פחות טוב מאשר במרכז הארץ, ועוד לפני הקורונה התחלנו לעשות מהלכים לעזור לעסקים קטנים, לפתור להם בעיות שהצטברו שנים. לכל אורך תקופת הקורונה היינו עם העיניים עליהם, הקלנו עליהם המון באגרות שילוט, עשינו קמפיינים למכולות שכונתיות, לבתי קפה ומסעדות נתנו לפזר שולחנות, לפרסם חינם על לוחות מודעות בעיר. להגיד לך שנצליח להציל אותם? כנראה שלא. בתקופה הקרובה נראה עסקים שאיכשהו החזיקו מעמד קורסים. בינתיים אנחנו מחזיקים אותם בידיים ולא נותנים להם לטבוע כמה שאנחנו יכולים. אני מתפללת שיקרסו באחוז קטן יותר מבכל הארץ”.
תוך כדי, היא ממשיכה לקדם את 'מינהלת 2030' — גוף שכפוף לה ישירות ואמור להתוות אסטרטגיות תיירות, תחבורה, חידוש שכונות ותחבורה, קצת בדומה ל'מינהלת עיר עולם' שהקים רון חולדאי בעיריית תל־אביב. אלא שבניגוד לחולדאי, קליש מסרבת ללכת עם הדגל החילוני או האוניברסלי עד הסוף, או אפילו האמצע. היא נבחרה במידה רבה גם בזכות תמיכה נרחבת של הציבור החרדי — ובפרט סיעת דגל התורה — והיא הודפת מתקפות לגבי התחרדותה של חיפה. היא גם לא מנסה למנוע קיום אירועים ציבוריים בהפרדה מגדרית.
"אלה התושבים של העיר שלי, ואני לא אהנדס אותם או אחליט עבורם איך הם צריכים לחיות או לעשות את האירועים שלהם", היא אומרת. "תל־אביב מיתגה את עצמה כעיר של אוכלוסייה מאוד מסוימת, חיפה זאת עיר של כולם — דתיים, חילונים, ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים".
השאלה אם הגישה הזו לא מרתיעה אוכלוסייה חילונית חזקה.
"באיזה חוג בית מישהי אמרה לי: 'החרדים משתלטים על הבניין שלי, הם עוברים לגור'. שאלתי אותה: 'מתי את עברת לגור שם?' והיא ענתה: 'לפני שנתיים'. אמרתי לה: 'אבל החרדים שם מלפני קום המדינה'. מה הם חושבים שראש עיר אמור לעשות?"
ייתכן שזו חלק מההתנגדות הגדולה שאת נתקלת בה בעירייה ומחוצה לה.
“הדרך שבה הגעתי לשלטון היא מאוד לא שגרתית, זה היה ניצחון בלנדסלייד מטורף, השפלה להמון שחקנים שהיו מרכזיים בעיר, ויש לי אופוזיציה ענקית ומגוונת ומורכבת, ויותר מאחת. תוסיף לזה את התעשיות הפטרוכימיות שמאוד לא אוהבות אותי, ואת העובדה שהרבה שחקנים שחשבו שהם נורא גדולים נאלצו להישאר מחוץ לקואליציה, ותבין למה יש לי כל כך הרבה יריבים ואויבים כרגע. אבל זה בסדר גמור”.
אחרי אסון ביירות, חולדאי האיר את העירייה בדגל לבנון.
"אני הבעתי הזדהות עם סבל המשפחות ואיחלתי לכולם בריאות והחלמה מהירה. עם כל הכבוד, אני לא בטוחה שצריך ללכת ולהזדהות איתם כל כך מהר. לא הייתי מאירה את העירייה".
בעבר סיפרת שקיבלת הצעות להצטרף לפוליטיקה הארצית. זה על הפרק?
"לא מעניין אותי. מעניינת אותי חיפה. אני שייכת למדינת חיפה".
הצעות עדיין מגיעות?
"לאחרונה לא".
אולי את קצת כמו נתניהו: קמפיינרית מצוינת, אבל קצת פחות מבצעת בפועל?
"בעוד כמה שנים, כשיראו איזה דברים התחלתי להזיז פה, יבואו ללמוד מהרבה מקומות בארץ. ואני אומרת את זה בצניעות".
