כמו כל נער, אמר פעם הרב מני אבו ישראל לאביו את מילות הקוד שמחרפנות הורים: "משעמם לי". "זו הייתה טעות של טירונים", צוחק בנו של הרב עדין שטיינזלץ, בזמן שחולצתו קרועה, סמל לאבלות. "זה משפט רע, אסור להגיד אותו לאבא שלי. אז הוא הציע לי לקחת ספר, ובחוצפתי עניתי שקראתי את כל הספרים בעולם. אז אבא שלף מהמדף את 'יוליסס', את דיקנס ומשהו של שייקספיר ואמר לי: תתחיל".
וקראת?
"איזו ברירה הייתה לי? מגיעה לי מדליה על זה שקראתי את ג'יימס ג'ויס פעמיים - בעברית ובאנגלית. זה היה ספר נורא. אבל זה היה אבא. אין מצב שיש לך זמן ואתה לא לומד משהו, לא מחדש משהו. המשל האהוב עליו היה המשל על תפוחי אדמה. הוא כל הזמן היה דורש שלא נהיה תפוח אדמה. כזה שנוח לו באדמה שהוא נמצא בה, אז הוא מצמיח שורשים ומתנפח. כל מה שעשית, כל מה שלמדת - זה טוב ויפה; עכשיו תתקדם הלאה. תעשה משהו חדש".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ (83) שהלך לעולמו לפני שבוע, הוא ככל הנראה גדול האינטלקטואלים שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים. אדם שעד יומו האחרון המציא את עצמו מחדש. הוא הוציא מאות ספרים, תירגם וביאר את התלמוד, המשנה, התנ"ך והרמב"ם. היה בקיא בפילוסופיה, מדעים ואמנות. איש רנסנס שכאילו יצא מתוך עידן אחר. על תרגום וביאור התלמוד, המהפכה שפתחה את דלתות בית המדרש לכל, קיבל את פרס ישראל.
התלמוד הוא הבסיס לכל התרבות וההלכה היהודית כבר יותר מאלף שנים, אבל מאז שהודפס כמעט ולא חלו בו שינויים. הארמית, צפופה, לא מפוסקת ולא מנוקדת, שברה את השיניים לדורות של לומדים. האוצר התרבותי ננעל בכספת והפך למידע הנגיש ליודעי דבר בלבד. אף אדם מהשורה לא יכול היה פשוט לפתוח תלמוד ולהבין את הכתוב. אבל שטיינזלץ האמין בדמוקרטיה של הידע. הוא לקח את התלמוד הבבלי, פסקה אחר פסקה, וניקד, פיסק ותירגם אותו. הוא רצה לתת ללומד פירוש פשוט, בלי הרחבות מיותרות. המלאכה הסבוכה שינתה את צורתו הקנונית של הדף, ונתנה לו מראה חדש.
לאורך שנים רבות הפרויקט המדהים הזה הוחרם, בגלל ששטיינזלץ העז לגעת בקודש הקודשים ממש. היום, אחרי שהפך לקונצנזוס, יודעים לומר שמדובר באדם שהוא מוסד. רש"י המודרני. כמו שרש"י פירש והנגיש את התנ"ך והתלמוד לפני אלף שנים ומילותיו הפכו לחלק בלתי נפרד מהטקסט הקדוש, כך ממשיך דרכו עשה בדורנו את אותה פעולה רדיקלית שלימים הפכה לנורמה. אם בבתי הספר אסרו על הכנסת הגמרא המבוארת לכיתות, היום “שטיינזלץ" היא מילה נרדפת לגמרא.
"אני מגיע לכיתה והילדים פוקחים עיניים גדולות", סיפר הרב שטיינזלץ בעבר, "והם שואלים בפליאה: הוא עוד חי? הרי מי שכתבו את הספרים הללו מזמן מתים". כשהשוו אותו לרש"י, הוא הוחמא והודה שזו ההשראה שלו. "רש"י מדבר לילד בן חמש, מייצר דבר פשוט שבפשוטים, ואחרי זה כילד בן 90 אתה עדיין מוצא שם (בפירוש) דברים. רק שהוא היה איש הרבה יותר נחמד ממני".
"התיאור שלו כרש"י המודרני הוא מאוד מדויק", אומר שטיינזלץ הבן, "לא מתוך יוהרה. אבל לכל דור יש את המבארים שלו. וזה בדיוק מה שהוא רצה לעשות - להנגיש את הידע לכל אדם. שכל אחד יידע שהוא יכול. אבא הוציא את הכרך הראשון של ביאור התלמוד בשנת 61', חוברת קטנה של 'בבא מציעא'. הוא התחיל עם זה בגיל 24, ואין לי מושג מאיפה היה לו האומץ. הוא באמת ראה את הצורך. עם כל הכבוד לתנ"ך, התלמוד זה הספר של העם היהודי. ההבדל בין התנ"ך לתלמוד הוא שהתנ"ך זה השיחה של אלוהים אל האדם והתלמוד זה השיח של היהודים עם אלוהים. זה מגרש המשחקים שלנו, המקום שבו לא מקבלים נבואות אלא מנהלים משא ומתן. מה שעשה את היהודים ליהודים במפגיע זה התלמוד ולא התנ"ך. כשאבא היה ילד, כולם ידעו תנ"ך. על זה התבסס האתוס הציוני. אני לא חושב שהוא דמיין שזה ייקח לו כל כך הרבה זמן. הוא סיים אחרי 48 שנה, יותר ממחצית שנות חייו".
× × ×
שטיינזלץ היה ילד ג'ינג'י וחד־לשון. הוא גדל במשפחה חילונית בירושלים, עם שורשים חסידיים. בשנות העשרה הוא התחיל להתעניין יותר בכתבי הקודש, וחזר בתשובה. התחבר מאוד אל חב"ד והיה חסיד של הרבי מלובביץ', אבל בשום שלב בחייו הוא לא השתייך לאף מגזר. למד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית, הגדיר את עצמו כאדם חסידי, הקים ישיבות שבהן למדו בני הציונות הדתית, ובנה מפעל חיים שקהל היעד שלו הוא בין היתר אנשים חילונים. אדם שרצה להיות הכל וסירב בתוקף להיות משויך.
אז באיזה בית גדלת בעצם?
"אני גדלתי בבית של שטיינזלץ. זו דוגמה מצד עצמה. עולם אחר, לא דתי ולא חילוני. דגם חדש. אצלנו היה חוק, החדר חייב להיות נקי מלבד ספרים. ספרים נמצאים בכל מקום, וצריך לגעת בהם, לחוש אותם. היה לי בחדר אסטריקס וז'ול וורן ודון קישוט. אני, כמו כל החברים שלי, לא אהבתי גמרא. בכללי, הקטע שלי עם לימודים התחיל רק אחרי בית הספר. אבא עוד חיפש לי מורה פרטי, אבל היה חוק מטומטם בבתי ספר - שלכיתה לא מכניסים גמרא מבוארת של שטיינזלץ. כי זו כאילו לא גמרא באמת, זה כבר מפורש".
אפילו אני זוכרת את האיוולת שמנעה מתלמידים ללמוד לבגרות מהגמרא המבוארת של שטיינזלץ כאילו המבחן הוא מבחן בארמית, ולא על התוכן הכתוב. החברים שניגשו לבגרות כבר ידעו את הטריק: להעתיק בעיפרון את הפירושים של הרב עדין אל הגמרא נוסח וילנה, שנראית אותו דבר כבר משנת 1880.
"לגמרא יש בעיות מהותיות. קודם כל יש שם דו־שיח שצריך להבין איך לנהל אותו. דבר שני - זה בארמית. מי מדבר ארמית חוץ מהכנסייה פה ליד הבית ושני פרופסורים באוניברסיטה העברית? זו שפה מתה, קבורה, רצחו אותה. יושב ילד קטן והמורה משקיע שעות על שעות ללמד אותו כמה מילים. מצד שני, מדובר בספר מבריק. רק מה, חבל שיש חומה בלתי נתפסת בין האוצר לבין הלומד. עוד לפני שנולדתי, והספרים התחילו לצאת, היו מי שהתחרפנו ממה שאבא עשה. כל העולם התעצבן. איך הוא מעז להנגיש את הגמרא? הרי זה שייך 'לנו'", הוא אומר בחצי חיוך, ומבהיר: "זה ברור מי זה ה'לנו' הזה, ומי אלו כל האחרים שנשארים מחוץ לקליקה. 'איך האחרים האלו מעיזים בכלל לפתוח את הגמרא שלנו?'"
"לנו", או כפי שאוהבים לומר במגזר: "אנשי שלומנו", אלו הדתיים, החרדים, שומרי הגחלת ושומרי החומות. הרי הליטאים יצאו ממש למלחמה. שרפו את התלמודים שלו, קרעו אותם.
"אני זוכר את זה כילד. אנשים התנהגו בצורה איומה. צילצלו אלינו הביתה כשהייתי נער והיו מקללים אותו, שהוא מנוול, כופר, שיישרף בגיהינום. זה היה טירוף. זו לא הייתה ההנהגה הליטאית, אבל הנהגה מסמנת והאספסוף מבצע. החרם הזה של הליטאים עיצבן אותו. הוא הרגיש שקוצצים לו את הכנפיים. אבל הוא לא התעצבן בפומבי אף פעם. הוא פשוט המשיך בעבודה שלו. היום יש חיקויים של התלמודים שלנו בכל הישיבות החרדיות, ויכולנו להיכנס בכולם.
"בתור הבן החכם אמרתי לו: מה? למה אתה לא מתעצבן? יכולנו להשיג מזה כסף לנצח. זה גזל! והוא אמר לי: 'כל המטרה היא שאנשים ילמדו, גם אם מתגלחים על הגב שלנו'. ואני מבין אותו. אין ספק שאבא שלי אחראי על לימוד התורה הגדול בהיסטוריה של העם היהודי. נקודה. היכולת של כולם ללמוד היום גמרא, זה נטו בזכותו, גם אם דרכו עלינו בדרך. קהל היעד האמיתי שלנו הם לא דתיים אלא חילונים. לא כי אני רוצה להחזיר מישהו בתשובה, אלא כי ידע זה כוח. המוטו שלנו אומר: 'למד את עמי'. אדם צריך ללמוד תורה לשמה. עדיף להיות אפיקורס מעם הארץ. אתה לא יכול לכפור במה שאתה לא יודע. תדע, תכיר, ואז תוכל גם ליצור".
קראו לגמרא שלכם "גמרא לנהגי משאית". אני זוכרת שהיו כאלו שהתביישו לפתוח שטיינזלץ, כי זה כאילו פחיתות כבוד.
"להפך! זו גמרא למבינים. הוא סידר את כולם. דווקא בגלל שהפירוש הוא בסיסי ולא מאכיל בכפית, אם תלמד שטיינזלץ - תדע איך ללמוד. רוב המורים לא מתעסקים עם זה ברמה כזו, כי אין להם את היכולת. אז יושבים צעירים, לומדים 12 שעות תלמוד, אבל מה זה עוזר להם בחיים? כלום! תלמוד זו האוניברסיטה של היהדות. זה צריך להיות חלק אמיתי ממה שאנחנו עושים. אבל לצערי גם היום זה מקושר לזקן שלי והכיפה השחורה שאין לי. אחרי כל המהפכה של בתי המדרש החילוניים והפתיחות העצומה, עדיין יש לתלמוד דימוי של משהו ששייך למישהו בגטו, וכאן יש לנו עוד עבודה. אבא באמת חשב שהטקסטים שייכים לכולם. שלכל אחד יש זכות להבין, לפרש וליצור. הוא נתן את הכלים הבסיסיים לכל לומד, ומאז אין תירוצים, אי־אפשר יותר לא לדעת".
גם לנשים. זה נשמע מובן מאליו, אבל כל מהפכת לימוד התורה אצל נשים קרתה רק בזכות ההנגשה שלו.
"קל. הוא בכלל לא הבין למה למנוע את זה מנשים. גם בצוותים שלנו פה, שעבדו איתו על הפירוש לתנ"ך ולתלמוד, היו חברות נשים. כמובן שבשיעורים גם כן. זה היה מובן מאליו בעיניו ואפילו לא עלה לדיון. אם יש לנו שופטות, ושרות ורופאות, לא יהיו לנו תלמידות חכמות? הן ילמדו הכל חוץ מזה? טמטום שלא ייאמן. מה שאותי מעצבן זה שמנסים לדפוק אותן כמו את הבנים. מלמדים עדיין בשיטות לא רלוונטיות, המון שעות. הרי רוב התלמידים שונאים את זה שנאת מוות. אני באמת חושב שצריך פה מודל של הטובים לטיס. התלמידים שהם הטופ של הטופ צריכים להיות מטופחים על ידי הממשלה. צריך לשים אותם בצמר גפן ושהם יהיו העתודה של העם היהודי. צריך לבחור את המעטים, את ההכי טובים מפוניבז’, מחב"ד, ממיר, מסלונים, מנתיב מאיר ומהישיבה החילונית בינ"ה. מבחינתי כולם במשחק. שרק הם יקבלו תקציב לכל החיים ללמוד וללמד. כל השאר - צריכים ללמוד את הבסיס, אבל לא להמית את נפשם בבית המדרש".
מאיפה הידע המטורף הזה שהיה לו?
"היה לו זיכרון צילומי יוצא דופן והוא היה סקרן בצורה בלתי רגילה. התואר שלו הוא בכלל במתמטיקה ובפיזיקה, מהאוניברסיטה העברית. הוא קרא הכל - כתבים מדעיים וספרי אמנות ופילוסופיה. יש אגדה שהוא היה עובר בכל שנה על כל הש"ס לפי מספר שנות חייו. מעולם לא הצלחתי לגלות אם זה אמיתי, אבל הוא באמת שחה באלפי הדפים האלו כמו דג במים. האמוראים היו חברים שלו. זה כמו שילדים מצטטים את הארי פוטר".
באמת אחד התלמידים שלו כתב שהוא בעצמו ציטט מתוך הארי פוטר פעם.
"אני לא פוסל".
איכשהו, הוא בכלל לא היה בתוך המאבק הקבוע של דתיים, של הקדמה מול המסורת. זה דילג מעליו.
"ברור. כי זה שטויות. כי ידע זה המפתח להכל. אבא לא רצה תיוג דתי מסוים כי הוא רצה להיות שייך לכולם. הוא נתן לי לקרוא כל סוג של סידור, כדי שאני אוכל להיכנס לכל בית כנסת, של כל מגזר, ולהרגיש בבית. גם בתי המדרש החילוניים, כמו עלמא או בינ"ה, מאוד אהבו אותו. הוא פתח להם דלת ותמיד דיבר איתם כשווים. אבא האמין מאוד בלימודים קלאסיים. אדם צריך לקרוא 'החייל האמיץ שווייק', לדעת את ההבדל בין יוונים לרומאים, בין בָּרוק לסגנון גותי. אדם צריך להכיר את העולם. מי שמכיר את העולם הוא אדם יותר טוב. העולם היהודי מתקדם וכשמנסים לעצור קדמה בכוח, נוצר ניוון.
"לפעמים חוסר השייכות המגזרי היה מאוד קשה. הוא אף פעם לא היה חלק לגמרי כי הוא רצה להיות הכל. בשנים האחרונות מנכסים אותו, מתהדרים בו, אבל המגזרים השונים לא התייחסו אליו תמיד ככה. הרי אתה לא יכול להחזיק את המקל בשני קצותיו. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. עכשיו קל להגיד שהוא משלנו".
עוד חלק מהחידה שהוא שטיינזלץ זה הפער בין מערכות היחסים שניהל לבין הבריחה שלו מאור הזרקורים. מצד אחד הוא התכתב ופגש את סרטר והוזמן לאפיפיור, מצד שני הוא היה חסיד של הרבי מלובביץ' והיה קרוב לאדמורים הקודמים של גור וסלונים.
"העמדה הפוליטית היחידה שלו הייתה שלא מתעסקים עם פוליטיקאים, עסקנים, עיתונאים ועורכי דין. הוא לא האמין בזה. פוליטית זה כמובן קטסטרופה. היום אם אני כמנכ"ל של מרכז שטיינזלץ רוצה לעשות משהו, אני מתחיל מאפס. היה לו את החלום האידיוטי לחלוטין שספרים מכניסים כסף. אבל גם חמישה מיליון ספרים שנמכרו לא כיסו את היקף הפרויקטים. כל ספר זו עבודה מטורפת, לפעמים של שנים. זה לא רווחי.
"אני גר במתחם ההפגנות הלאומי, כל השנים אבא היה שכן של ראשי ממשלה, אבל הם לא היו קופצים לבקר. ביבי למד עם אבא שלי שנה וחצי תנ"ך, ולפי האגדה מישהו מהציונות הדתי שאל למה הוא לומד רק עם אבא שלי. אז זה הפסיק. וזו בדיוק פוליטיקה רעה. מה אכפת לכם שיהודי לומד תורה? אבא נפגש עם כל מי שרצה לפגוש אותו, הוא לא נרתע ולא הסתייג. הוא פשוט לא רצה לגזור מזה קופון. בשונה מאחרים, אין לו למשל פחד מאנשי דת נוצרים או מוסלמים. אם מדברים כמו שווים ולא מנסים לשנות אף אחד - אז תדבר עם כולם כולל כולם".
הוא היה ציוני?
"הוא היה בעד המדינה. אבל האם הוא חשב שהמדינה קדושה? לא. האם האנשים קדושים? ודאי. המדינה היא כלי מאוד טוב. זה הכל".
כבר לפני 50 שנה הוא גייר בבית דין פרטי, זה די חתרני.
"הוא רצה לעשות דבר טוב ולעזור לאנשים. הוא אף פעם לא הרגיש אוונגרד ולא הסתיר כלום. מבחינתו הרבנות הייתה לא משהו, כמו כל מוסד של המדינה. היא חסרת ערך כמו כל מוסד אחר. כמו שאבא האמין שצריך לגדל לומדים עצמאיים, ככה הוא לא חשב שצריך לסמוך על הממשלה ועל המדינה. מבחינתו העבודה של המדינה זה להגן עלינו. שאר הדברים - אל תסמוך על זה. תעשה בעצמך. אבא עשה את מה שהוא צריך לעשות אבל לא בצורה אנרכיסטית".
× × ×
הרב שטיינזלץ לא היה רק פרשן, פילוסוף ותלמיד חכם, אלא גם מורה נערץ. בגיל 24 כבר ניהל בית ספר, ולימים הקים רשת של מוסדות. בינהם ישיבת 'מקור חיים', ששניים מבוגריה הם נפתלי פרנקל וגיל־עד שער, שנחטפו ונרצחו בקיץ 2014.
"זה קרה כשאבא היה בארצות־הברית. הוא ביטל הכל והחליט מיד להגיע לארץ, אבל לא היו כרטיסי טיסה. אירגנו את זה בדרך לא דרך. הסיפור הזה עירער אותו לגמרי, 'מקור חיים' היא ישיבה שאיבדה לא מעט תלמידים בגלל הטרור. אבא אהב להיות מורה, אבל הוא דרש מהתלמידים שלו המון. היו לו ציפיות גבוהות. התלמידים רצו להרוג אותו לפעמים. הוא היה נורא. היה נותן אפס בלי למצמץ. הוא היה ציני מאוד. סרקסטי. אבל הכיר את הילדים אחד־אחד, הוא לא רצה שהם ילמדו אלף תרגילים במתמטיקה אלא יצאו מגדרם בתחום הרוח. התלמידים שהגיעו אליו אף פעם לא היו בשטנץ. והיה לו קשר מאוד מרגש איתם".
איזה אבא הוא היה?
"זו שאלה קשה. אנחנו שלושה אחים ויש בינינו שבע שנים הפרש אז כנראה שלכל אחד יש חוויה אחרת. דה־פקטו הוא לא היה בבית. הוא היה קם בשש, לומד ומתפלל, יוצא לעבודה, חוזר בארבע לשנת צהריים קדושה כמנהג פולין עד שש ואז עובד עד 12 או אחת בלילה. כל יום, כל היום. גם בשבת הבן אדם היה בעיקר מתפלל. הוא היה הורג אותנו עם התפילות הארוכות. אמא שלי שמרה בקפדנות יתר שלא יהיו אורחים, רק המשפחה. זה הזמן שלנו איתו. ואז כשהוא היה מגיע הביתה הוא תיאר לכולנו עם מי הוא היה, ומה הוא עשה. כשהייתי בכיתה א' המורה אמרה עליי שיש לי פוטנציאל לא ממומש. בקיצור - הייתי דיסלקט, דיסגרף ועם בעיות קשב וריכוז. רק שאז לא היו אבחונים. אז אבא כל יום שישי בלילה הכריח אותי לקרוא איתו את כל פרשת השבוע. זה שאני לא יודע לקרוא טוב פגע בו עד עמקי נשמתו. הוא לא ויתר.
היום אני מבין שזו הייתה השקעה עצומה מבחינתו. אני עבדתי איתו בצמידות 15 שנה וברור שהוא עיצבן אותי. הוא היה חד בצורה בלתי רגילה, והיה לו קטע לעקוץ, להיכנס לפעמים באנשים באמת סתם. התיאוריה שלו הייתה ש’מי שלא רוצה להקשיב לי, שילך עכשיו’. הוא היה מלך הסרקזם. הוא רצה שאנשים לא ייקחו את עצמם ברצינות יתר. שלא יבזבזו את הזמן. שיעשו דברים בגדול, אבל לא ברצינות יתר.
"בגיל 15 וחצי חליתי בסרטן, לוקמיה חריפה. הרופאים התלבטו איך לטפל בי, ואבא הלך לרב'ה שלו - הרבי מלובביץ'. זה שאתה רואה שאבא שלך לא מקבל החלטה כזו לבד, זה נותן לך כיוון בחיים. כשהייתי מאושפז הוא ישב ליד המיטה שלי לילה־לילה. בלי החלפות. קל להגיד שזה התפקיד של אבות, אבל כשאני ליוויתי אותו בבתי חולים הבנתי כמה זה לא פשוט".
נשמע שאתם, כמשפחה, שילמתם מחיר.
"הוא היה אחלה אבא, אבל בגלל מי שהוא, היה פער בהגדרה. הוא ראה דברים אחרת, היו לו מלא חלומות שהוא רצה להגשים. בכיתי על כתפיו לא פעם. פיזית. הוא חיבק, וניסה, גם אם הוא לא ידע מה לעשות עם זה. הוא לא ידע איך להיות חם, הוא היה צריך לתרגל את זה. בכללי אבא ואמא לא היצורים הכי חברתיים שפגשת. היו בבית תקופות לא קלות. לא היה כסף, הוא כמעט ולא היה נמצא. אבל אמא חיכתה לאבא ערה כל לילה, יום־יום. זו תמונה שנחרתת בראש של ילד.
אני זוכר שהם היו מדברים המון, על כל דבר. שיחות אמיתיות על נושאים לא רלוונטיים בעליל. הם נגיד מעולם לא דיברו על מערכת היחסים שלהם. הם דיברו על אמנות, על מדע, על חסידות. דנו בצבעים בציורים של רפאל ודונטלו ועוד אמנים שהפכו לצבי נינג'ה, אבא ידע אינסוף שפות. איטלקית וספרדית וערבית ולטינית וצרפתית וגרמנית. באמת אינסוף. אבל הוא דיבר רק בעברית, ביידיש ובאנגלית. כי הוא לא הסכים לדבר אם זה לא מושלם. אני עוד זוכר שהם לקחו אותי לראות את ‘עלובי החיים' בצרפתית, כי זו חובה תרבותית. אבא מאוד אהב אסתטיקה, הוא היה פסל כשהיה צעיר. בגלל זה היה חשוב לו שדף הגמרא ייראה יפה. כמו שצריך, לא כמו משנת 1400".
× × ×
אחרי שנים כרב קמפוס באוניברסיטת קיימבריג', היום הרב מני (45) הוא מנכ"ל מרכז שטיינזלץ. מי שאמור להפוך את החלומות למציאות. לגייס את הצוותים, את המימון, לנהל את הסימפוניה האדירה הזו, שפועמת בלב בניין קטנטן ליד בית ראש הממשלה ברחוב בלפור.
רצית את זה?
"מגיל שמונה. זה היה החלום. שאיפת חיי".
ואמרת לו את זה?
"מה פתאום! בואי, אני פולני. אני רציתי שהוא יחזר אחריי, יעבוד קשה. שמרתי על פאסון. אבל ברור שהוא ידע. כשהוא ביקש ממני לבוא, מיד התייצבתי. זו שליחות לעבוד בצמידות לאדם בכזה סדר גודל. אבא התחיל את הפרויקט של ביאור התנ"ך בשנת 2010. הוא לא היה אדם צעיר, אבל מבחינתו היה ברור שהוא מסיים את זה. אין מצב שאין משימה גדולה על השולחן. הלכנו על התנ"ך כי לצערנו היום גם את זה צריך להנגיש. זה כבר לא הדור של ברל כצנלסון ובן־גוריון. פעם אנשים לא ידעו ארמית, עכשיו הם לא יודעים עברית. תרבות עצלנית לא תצמיח מתוכה עוד ביאליקים. לצערנו היום זו לא יהדות בשקל, זו יהדות בגרוש. אם אני אשאל את אחמד טיבי או איימן עודה על פסוק מהתנ"ך הם יידעו יותר מרוב היהודים. זה כואב כי זה שלנו. זה שלי ושלך. אנשים רוצים להשיג הכל בשתי דקות, אין להם כוח להתאמץ. ויש לזה מחירים".
השבץ הגיע במפתיע לפני שלוש שנים. אחרי מסע ביהדות איטליה, וביקור אצל האפיפיור, נחתו האב והבן בנתב"ג. אחרי כמה שעות הרב כבר הובהל לבית החולים. "אבא היה אדם חולני, אבל השבץ היה מכה שהיה קשה מאוד לקום ממנה. אחרי השבץ אבא כבר לא יכול היה לדבר. הוא הבין הכל, אבל לא יכול היה להתבטא. למרות זאת הוא התעקש להמשיך לטפל בכל המפעלים שלו. היינו מביאים לו את הדפים עם הביאור של המשנה שייצא בקרוב, והוא פשוט היה מוחק את המיותר בעט שחור. לפי הקשקוש של העט הייתי מבין עד כמה הוא מתעצבן".
ומה עכשיו? מישהו יכול להיכנס לנעליים שלו?
מני צוחק צחוק עמוק ועצוב. "מבחינה רוחנית, מבחינת היכולות - אין אף אדם כזה בכל העולם. אבל ברוך ה', הוא השאיר לנו מספיק עבודה. אנחנו מפתחים אפליקציה עם כל התכנים שלנו, והיא תהיה הכי יפה שיש. כמו שאבא אוהב. צריך לתרגם את הגמרא לצרפתית, לתרגם את הספרים של 'יהדות בג'ינס' לאנגלית, ללקט אלפי מאמרים, הרצאות, מכתבים ושיעורים ולערוך אותם. הבן אדם השאיר לנו עבודה לעוד 60 שנה לפחות. רק שלא נהיה תפוחי אדמה".
