yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: עידו איז'ק
    7 ימים • 12.08.2020
    שנים לא היו לי התקפי חרדה והקורונה החזירה אותם בבום
    דפיקות הלב וקוצר הנשימה הפתאומיים. הניקיונות האובססיביים. מיליוני הצפיות שהיא גורפת בטיקטוק. הביקורת על החשיפה של בתה בת השבע לאור הזרקורים וההחלטה להצטלם בחזייה ותחתונים כדי להעביר לכולם מסר. חצי שנה אחרי שהקורונה תקעה אותה בבית, בלי תיאטרון וקהל, מיה דגן חוזרת למסך בסדרה המדוברת 'מנאייכ', מספרת מה גורם לה להרגיש כמו לירן חולצה אפורה ליד החברות המפורסמות שלה ומסבירה מה יביא אותה להצטרף בקרוב להפגנות בבלפור
    איתי סגל | צילום: עידו איז'ק

    קורונה / בכל התקופה האחרונה אני כמו כדור אנרגיה שנטען ונטען, אבל אין לו איפה לפרוק. הבית שלי בחיים לא היה כזה נקי כמו שהוא עכשיו. העוזרת פוטרה. הגעתי למקומות שלא הבנתי איך היא לא הגיעה לנקות. הייתי חייבת לפרוק את כל האנרגיה שנצברה. לא חושבת שהתחפפתי, אבל גיליתי בעצמי מקומות שלא ידעתי שקיימים, או שלא נתתי להם ביטוי, כמו האובססיה שלי לניקיון. עברתי כל כך הרבה דברים בקורונה הזאת. אסי עזר אמר לי שהסטוריז שלי נראים כמו מישהי במאניה־דיפרסיה קשה. רגע אחד אני כועסת על כל העולם, ורגע אחרי מעלה קליפ של מני בגר. זה היה נכון. מצב הרוח שלי בא בגלים.

     

    לאט־לאט התחלתי לנתק את עצמי מכל מה שקורה סביבי. פתאום הרגשתי חסרת השפעה. חסרת אונים אל מול חוסר הצדק. זה הטריף לי את המוח. חזרו לי התקפי החרדה. התחלתי לקחת ציפרלקס, אבל בינתיים הפסקתי. המון שנים לא היו לי התקפי חרדה ופתאום זה חזר בבום. קוצר נשימה. דפיקות לב חזקות מאוד. תחושה שהלב שלך עומד להתפקע. הרגשה של מוות. שאת תחת מתקפה. הכל בראש. שום דבר מזה לא הגיוני. המזל שלי הוא שבגלל שחוויתי את הדברים האלה במשך המון שנים, ידעתי איך להתמודד עם זה. ידעתי להגיד לעצמי: "יש לך התקף חרדה". כשאת נמצאת במקום הזה, עוזר לדבר עם מישהו שמבין מה עובר עלייך. שירגיע אותך. שיזכיר לך שזה בראש שלך. אסי עזר לי מאוד. בסופו של דבר הקורונה גרמה לי להרגיש שאנחנו קטנים וחסרי משמעות אל מול היקום הזה. את יכולה לתכנן את התוכניות הכי גדולות, אבל בסופו של דבר, במחי פו, את פשוט מתעופפת באוויר. אם יש דבר שלמדתי בתקופה הזאת, הוא לא לחשוב קדימה. תן לי לעבור את היום בשלום.

     

    מחוץ לבמה / בימים הראשונים של הקורונה הייתי בדיכאון. לא הצלחתי ליהנות מהדבר הזה שאנשים שמחו בו, פסק זמן מהמרוץ. רק לקראת הסוף הצלחתי ליהנות מהמתנה הזאת, לטפל בעצמי. לפני הקורונה כמעט התמוטטתי. עבדתי כמו מטורפת עד שנהיו לי פצעים על הפנים. התקופה הזאת מורכבת, גם מנבילה וגם מצמיחה, אתה כן מרגיש שאתה צריך ללמוד איזה שיעור. נגיד, הייתי בטוחה שהעולם לא יחזור לעצמו אחרי. אבל הוא די חזר להיות מה שהוא היה. הטובים – טובים. הרעים עדיין רעים. עולם כמנהגו נוהג. הבנתי שהדבר היחיד שאני מסוגלת לשנות הוא את עצמי.

     

    עם בן הזוג, ערן פפר. “אנחנו יכולים לריב מאוד ואז להתפוצץ מצחוק" | צילום: רפי דלויה
    עם בן הזוג, ערן פפר. “אנחנו יכולים לריב מאוד ואז להתפוצץ מצחוק" | צילום: רפי דלויה

     

     

    במשך הרבה מאוד זמן ישבתי ובכיתי. אוי ואבוי. אין לי עבודה, ומה יהיה ואיזה קורבן של הנסיבות אני. ואז הבנתי שלשבת להתבכיין על מר גורלי, לא יביא אותי לשום מקום, אז התחלתי לפעול. לפני הקורונה התחלתי לעבוד על מופע יחיד גדול, הוא כבר כתוב ועומד, זה חלום של המון שנים, עם שירים מקוריים. זה וואן וומן שואו. עם תזמורת על הבמה ורקדנים. התחלנו חזרות. צדי צרפתי מביים. ופתאום אין כלום. באיזשהו שלב אמרתי להם ‑ אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקורה עכשיו. בוא נשנה את עצמנו. העפנו את כל התפאורה מסביב. ועכשיו אנחנו עובדים על מופע קטן: אני ופסנתר.

     

    הקורונה החזירה אותנו לתכלית המקצוע שלנו: לשמח אנשים. לא לבוא לפתיחות ולסגירות. בסוף אני נותנת שירות. בדרך לעוד לקוח מרוצה. אני כבר חצי שנה יושבת בבית. אני יודעת שאני אחזור לבמה, ואני יודעת שהתרבות תחזור, אבל כרגע אנחנו מרגישים במחתרת. בסודי סודות אתה נפגש באיזה בית. שר איזה שיר לאיזה 20 איש, בלי שידברו על זה. כולם יושבים בשקט, מנורה קטנה, מישהו מנגן. רק עכשיו הבנתי כמה אנחנו לא מבינים שאנחנו מתגעגעים לזה.

     

    ‘מנאייכ’ / לא עשיתי תפקיד דומה לזה שאני עושה עכשיו ב’מנאייכ’ (כאן 11). זאת פעם ראשונה שאני עושה אישה חזקה, בעלת כוח, בתפקיד מנהלי כראש מחלקת חקירות במח”ש. בכלל, מדהים לראות סדרה שהתפקידים הנשיים בה ‑ יחד עם לירז חממי ואורנה פיטוסי ‑ הם תפקידים גדולים, חלק משמעותי מהסיפור. אני רואה הרבה נטפליקס, הרבה סדרות זרות, המון סדרות בעולם מובלות על ידי נשים, תפקידים עמוקים, מורכבים, מצחיקים, מרגשים. פה אין כזה. אלוהים יודע למה. אולי לא יודעים לכתוב כאן נשים כמו שצריך. זה נכון שככל ששחקניות מתבגרות היצע התפקידים שלהן מצטמצם, אבל אני אישית חושבת שלקחת אישה בגיל שלי, כולה בת 44, עם העומק הרגשי הזה, מאפשר גם לקחת את הסיפור למקומות מורכבים. לא משנה מה עברת בחיים, נשים צעירות לא יכולות להביא את העומק הזה וניסיון החיים שיש לנשים מבוגרות.

     

    דגן (משמאל לימין) עם סלע, גולדמן וגדות. “לראות מישהי מצליחה ולרצות גם זאת לא קנאה. זאת השראה"
    דגן (משמאל לימין) עם סלע, גולדמן וגדות. “לראות מישהי מצליחה ולרצות גם זאת לא קנאה. זאת השראה"

     

     

    מחאת התרבות/ יש חוסר היגיון מטורף בדרך קבלת ההחלטות. ככל שאני מנסה להבין יותר, ככה אני נהיית יותר מתוסכלת. מה ההיגיון לקיים חתונה של אלפי חרדים, אבל אולם תיאטרון ‑ שאין בו שום הדבקה ‑ אי־אפשר לפתוח. או שזה עניין פוליטי, שמישהו מרוויח מזה שהתרבות סגורה, או שהאנשים שמקבלים החלטות לא מבינים איך הדבר הזה עובד. אתה יודע למה אנשים מפחדים ללכת לראות הצגה? כי פימפמו להם שהקורונה חיה בתיאטרון. היה פה מסע הפחדה מטורף. אנשים לא מבינים שהחיידק היחיד שנמצא בתיאטרון זה חיידק הבמה.

     

    יש איזו קונספציה מאוד שגויה על אמנים. אנשים חושבים שאנחנו יושבים על איזו צלע הר, עם מלא מזומנים ועבדים, מעשנים סיגר ושותים מרטיני. אבל אנחנו עובדים מאוד קשה בשביל הפרנסה שלנו. כבר חצי שנה לא עבדתי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך ככה עוד כמה חודשים. החרדה הכלכלית שלי אמיתית. איזה בן אדם לא יהיה בחרדה אחרי כמה חודשים בלי עבודה? מה אתה חושב, שאני חיה מהחסכונות שלי מ'השיר שלנו'? בוא, אנחנו בישראל.

     

    ועדיין, גם אם מצבי טוב כרגע, אני משמשת פה לאנשים שלא מסוגלים לדבר, כי הם בחרפת רעב. התיאטרון נותן לעובדים תלושי מזון כי המקרר של אנשים ריק. יש לי את הפריבילגיה לדבר גם בשמם. אומרים שהפנים של המאבק צריכות להיות של אלה שאין להם באמת, אבל האנשים האלה לא רק מתביישים, אלא גם לא תמיד מצליחים להגיע למקומות שמשפיעים. אני לא כל כך מבינה את הטענה על צביעות, כי בסופו של דבר אנחנו באים לדבר גם בשם עצמנו, להילחם על התרבות. בדיוק כמו שאני נאבקת למען ניצולי השואה, שלא יכולים לדבר כרגע כי אין להם איך. אני אצא בשבילם מהבית, בדיוק כמו שאני אצא בשביל האמנים שלא מסוגלים לעשות את זה.

     

    אינסטגרם
    אינסטגרם

     

     

     

    טיקטוק / בשבועות האחרונים נהייתה לי שגרה. קמה מוקדם בבוקר, עושה מדיטציה, קוראת קצת, הולכת לים, ואז פותחת את הטיקטוק. עד לפני כמה שבועות לא ידעתי בכלל איך מפעילים את זה. בזמן הקורונה, פתאום התפנה לי פנאי לשטויות. האפליקציה הזאת נוצרה בשבילי. מי שהמציא את זה לא ידע את זה, אבל הוא חשב עליי. זו פלטפורמה לכלום ושום דבר, אבל אני מצליחה להשתמש בה גם כדי לפרוק את כל המתח והיצירתיות שהצטברו, וגם להעביר מסרים ואג'נדות שחשובים לי. עשיתי טיקטוק על הטרדות מיניות, איך זה היה נראה אם אנחנו, הנשים, היינו מטרידות את הגברים, ועשיתי שטויות, כמו לחנך גברים איך לא להשתין על האסלה. הגענו למיליון וחצי צפיות. הייתי בהלם. אנה זק, מאחורייך. אני עושה הרבה סרטונים עם אמליה, עד שלפעמים היא אומרת לי: "אמא, די". אני קצת נודניקית. כל הזמן, "בואי נעשה שוב", "לא יצא טוב", "מבטיחה שזאת הפעם האחרונה". ברור שהיא זורמת. אין לה ברירה.

     

    את אחד הסרטונים צילמתי בחזייה ותחתונים. הייתה פואנטה שרציתי להעביר אחרי הטירוף שהיה על תקוה גדעון, שהצטלמה לקמפיין להלבשה תחתונה ואנשים התעצבנו מה פתאום מרטשים אותה. הסתכלתי על כל הבלגן הזה וחשבתי לעצמי: למי אכפת? ויותר מזה: מי שאל אתכם? הכל כאן הפך להיות הזמנה לדיון. אז עליתי לחדר, ובלי לחשוב יותר מדי הצטלמתי עם התחתונים והחזייה הכי לא מפולטרים שיש. לא היה חשש. לא חשבתי מה יגידו. לא התעסקתי בתגובות שאולי יגיעו. יש לי דברים שבהם אני כל כך שלמה עם עצמי, שלא מעניין אותי מה יגידו. הבאתי את חוסר הפלטור שלי למקום הכי מפולטר.

     

    במובן מסוים, הסרטון הזה הוא תוצר של ההתמודדות שלי עם דימוי הגוף. למרות שבעניינים האלה אתה אף פעם לא מקבל תעודת סיום ואומר "תודה רבה", סיימתי את הלימודים בהצלחה. בסוף, חלק מההתמודדות שלי, חלק מהתהליך שאני עוברת עם עצמי, זה להצטלם ככה ולהגיד, אני לא מתביישת יותר. כן, יש דברים שהייתי רוצה לשנות. אבל זה מה יש, ועם זה ננצח.

     

    ב'מנאייכ'. “פעם ראשונה כאישה בעלת כוח"
    ב'מנאייכ'. “פעם ראשונה כאישה בעלת כוח"

     

     

     

    אמליה / החודש אמליה תהיה בת שבע. שמעתי כבר את הביקורת, "מה את רוצה ממנה? היא רק ילדה, למה היא צריכה להיות חשופה? צריך לשמור עליה, ולא לבחור בשבילה". קודם כל, היא בוחרת יפה מאוד מה לעשות ומתי. אני פשוט זיהיתי את הצורך שלה להיות בדבר הזה איתי ולהרגיש בו בנוח. בשנייה שאני מרגישה רגע קטן של אי־נוחות, אני אומרת "ביוש". אני בחיים לא מכריחה. אני לא מרגישה שהיא חשופה מדי לאור הזרקורים. רוב הדברים הם יוזמה שלה. בוא, לא התחלנו לצלם סרטונים יחד מתוך איזו כוונה לצאת לסיבוב הופעות. זה התחיל ככיף ונמשך ככיף.

     

    הילדה הזאת היא יצרנית תוכן מהשנייה שהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון. אוטוסטרדה. אני יכולה להציע לה דברים, והיא מבטלת אותי ב"זה לא טוב". אנחנו נכנסות לוויכוחים אמנותיים. קלאשים אמיתיים. עכשיו אנחנו הולכות לפתוח ערוץ יוטיוב יחד. חשוב לה להעביר מסרים חברתיים. דברים שהיא גדלה עליהם, כמו שבנים יכולים ללבוש שמלה, ובנות יכולות לעשות כל מה שבנים עושים.

     

    אין לי מושג מה היא תהיה כשהיא תהיה גדולה. אחרי הקורונה אני נמנעת ממחשבות על העתיד. כששאלתי אותה מה היא רוצה להיות, היא אמרה: "שחקנית, רקדנית ורופאה". כרגע, במצב הנוכחי, לא בא לי שהיא תהיה אף אחד מהדברים האלה. לרקדנים ולשחקנים אין שוק. ולרופאים מרביצים. האם יש מקום ליותר מדיווה אחת בבית? מוותרת, קחי מותק, פרשתי מזמן מלהיות דיווה. התעייפתי.

     

    עם בתה אמליה. “עכשיו אנחנו הולכות לפתוח ערוץ יוטיוב יחד"
    עם בתה אמליה. “עכשיו אנחנו הולכות לפתוח ערוץ יוטיוב יחד"

     

     

     

    זוגיות / החודש ערן ואני חוגגים עשר שנים יחד. בברכה שכתבתי לו אמרתי: "תודה שאתה אוהב אותי כמו שאני, ולפעמים למרות מה שאני". אני לא תמיד קלה, אבל בוא, אף אחד לא קל. זה שאני שחקנית לא הופך אותי לבלתי נסבלת יותר מאחרים. אני מכירה מספיק דוגמאות של אנשים לא מהתחום שהם יותר קשים ממני. בלתי ברמות. לי לפחות יש מודעות.

     

    כן, לפעמים זה מגיע לשלב של: "מיה, די, אכלת את הראש". לפעמים אני נעלבת מזה. לפעמים לא. אבל בסך הכל אני מרגישה שאנחנו כבר מכירים מאוד זה את זה. אנחנו יכולים לריב מאוד, אבל אז להסתכל אחד על השני בעיניים ולהתפוצץ מצחוק. אני מרגישה שהזוגיות שלנו השתבחה עם השנים. באיזשהו שלב אתה מתעייף. מלהתווכח, מלהשמיע את הדעה שלך ומלהיות צודק בכל מחיר. וכשהעייפות מתפוגגת, נשארים הדברים הטובים. החברות. השותפות. אני כל הזמן זוכרת את המשפט של הסוכן שלי, בועז בן ציון: מה את רוצה? לריב עם השומר או לאכול את הענבים? לרוב אני מאוד רעבה, ואני מעדיפה לאכול את הענבים.

     

    קריירה / גם אחרי כל השנים במקצוע, הפידבק הוא עדיין צורך. אחרי הכל אני במקצוע שחלק ממנו הוא הצורך שישימו אלייך לב. אני חושבת הרבה על התפקידים שאני לוקחת. מנסה לגוון. לעניין גם את עצמי. מה שמנחה אותי ומביא תוצאות טובות, ולפעמים פחות טובות, הוא הרצון לאתגר את עצמי כל הזמן. אחרי 'מצחיקונת' הרגשתי שיא כזה. שאלתי את עצמי: מה אעשה עכשיו? הרגשתי שאני זו ששמה לעצמי גבולות, אז לקחתי את התפקיד של קאסי ב'שורת המקהלה'. אני לא רקדנית במהות שלי, אבל היה לי דחף להוכיח לכולם שאני מסוגלת לעשות את זה. רציתי שאוהד נהרין יישב בקהל ויגיד לעצמו: "איך פיספסתי את התגלית הזאת?" האמנתי שאני יכולה לעשות הכל. שאם אתפקס על זה, זאת לא תהיה בעיה. ועובדה שזה לא צלח. לקחתי את התפקיד הזה מהסיבות הלא־נכונות. רציתי לאתגר את עצמי, רציתי להפתיע את הקהל, רציתי שיגידו: "וואו, היא גם יודעת לרקוד. מדהים". לא בחרתי את התפקיד הזה ממקום אמיתי. בחרתי אותו ממקום של פחד. ממקום אנוכי.

     

    הרגשתי את התחושה הזאת כבר כשההצגה עלתה. זאת הייתה חוויה מאוד קשה, כי המקום שאני מרגישה בו הכי נוח הוא על הבמה. מקום המבטחים שלי, ופתאום הרגשתי נורא חשופה. שהקהל רואה דברים שאני לא רוצה שיראה. את חוסר היכולת שלי. את המקום שאני פחות טובה בו. כשאת עולה על הבמה, את רוצה להיות הכי טובה שיש, גם כי את רוצה לתת לקהל חוויה שהוא לא ישכח בחיים. ושם הרגשתי שאני לא נותנת להם את זה. שהם רואים את החיבורים.

     

    גיל / אנשים די מבוגרים התחילו להגיד לי לאחרונה "גדלתי עלייך". אני מסתכלת עליהם ואומרת: פאק! בת כמה אני שגדלת עליי? אני לא חושבת על הגיל שלי יותר מדי. אם כבר, אני חושבת איך לנצל את היום שלי הכי טוב שאפשר, כי היום נגמר ואף אחד לא יחזיר לי אותו. הזמן עובר נורא מהר, וכשיש לך ילדים זה כמו שעון חול. את רואה אותו זז פיזית. אני עוברת ליד אמליה כשהיא שוכבת על הספה, גדולה כזאת, ונזכרת איך רק לפני רגע היא הייתה כזאת פיצית בתוך הלול. בסך הכל אני מרגישה שאני משתבחת עם השנים. פעם ב־, אני מתקנת בעצמי קוסמטית את מה שמפריע לי. בדרך כלל אנשים לא רואים שעשיתי משהו. מקפידה לעשות דברים קטנים שלי מפריעים. יש לי סבילות קטנה מאוד לכאב. אז טיפולים שאני יודעת שאני צריכה לעשות ‑ כמו צוואר, שאני יודעת שהטיפול בו מאוד כואב ‑ אני פשוט מעדיפה שלא. במופע החדש יש לי שיר מקורי על דימוי גוף. אני מדברת לקהל, ואומרת לו שזה לא בסדר שאני כבר עומדת תקופה על הבמה והם לא אומרים לי מילה על איך שאני נראית או לבושה. כי הם לא מבינים שאישה היא גוש של חוסר ביטחון. במופע שלי אני שרה, "אישה זה כמו ונציה. יפה, עם היסטוריה, וכל יום משהו אחר קורס בה".

     

    דיאטות / כבר לא נותנת לזה לנהל אותי. הרבה פחות מושקעת בזה. אין לי כוח למה שזה עושה לי בראש. למה שזה עושה לסביבה שלי. לילדה שלי. לאובססיביות שלי סביב זה. לחוסר שביעות הרצון. אני שומרת על עצמי היום, ובעיקר מבינה שהכל עניין של תקופות. כשיש לי תקופה יותר מלאה, אני משתדלת לא לכעוס על עצמי. וכשאני מצליחה יותר לשמור, אני שמחה בזה. האובססיה המטורפת הזאת ‑ לעמוד באיזה "סטנדרט" ‑ היא דבר מאוד מתיש. כשהתיאטרון יחזור, אני הולכת לשחק את ג'ודי גרלנד. אני אצטרך להיות חצי ממני, כי היא הייתה מאוד כחושה. כשיש משימה, העניין סביב אוכל ודיאטות הופך ליותר קל. יש מטרה ואת צריכה לנהל את זה באופן מאוד מבוקר.

     

    הפגנות / אני מזדהה מאוד עם ההפגנות בבלפור. הגיע הזמן שהעם יאמר את דברו. חייזרים? אנרכיסטים? שמאלנים? האנשים שיוצאים החוצה לרחובות הם אנשים מאוד מיואשים. אנשים שלקחו את עצמם סוף־סוף בידיים ואמרו: "הם עובדים בשבילנו ולא אנחנו בשבילם". המחשבה ללכת לסבב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי היא עיוורון מוחלט. חוסר עניין בציבור. תסתכלו על העם שלכם. הוא מתפרק. המפגינים הם אנשים שאין להם מה להפסיד יותר. עדיין לא עליתי לבלפור בעצמי, אבל אני בהחלט מתכננת לעשות את זה. אני לא חוששת. אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה. לא מפחיד אותי להיות מזוהה עם ההפגנות האלה. כלום לא מפחיד אותי.

     

    אני מיה דגן, אזרחית במדינת ישראל, משלמת מסים, שומרת חוק, והגיע לי עד כאן. מיה דגן, לא שחקנית, לא אמנית, עצמאית, נותנת שירות, שמשלמת מסים ולא מקבלת כלום בחזרה. כלום! ששילמה ביטוח לאומי בדיוק בשביל רגעים כאלה ולא קיבלה כמעט כלום בחזרה. מה שקיבלתי הוא בדיחה. אם יהיו בחירות, זה יהיה הדבר הכי שערורייתי שיש. זאת תהיה חותמת הגומי הסופית לזה שהאנשים שם למעלה לא רואים אף אחד ממטר חוץ מאשר את עצמם. המדינה הזאת מתפוררת, ומה שמאחד אותה בסופו של דבר אלה האנשים שיוצאים לרחוב ואומרים: לא עוד! זהו, מספיק!

     

    חברות / אני מוקפת בחברות מאוד מוכשרות: עדי אשכנזי, גל גדות, רותם סלע, יעל גולדמן. אני לא מרגישה שקיימת בינינו קנאה. אני מרגישה שכל אחת יודעת את מקומה. יש פרגון הדדי. אני יכולה לפעמים להגיד בסתר ליבי, איך היא קיבלה את זה, ואני לא. אבל זאת לא מחשבה שנשארת. אני לא נטענת מזה. זה כמו להסתכל על אופק ולראות סירה חולפת עד שהיא נעלמת. ככל שהזמן עובר, הדבר הזה גם פחות ופחות קיים.

     

    כל אחת מאיתנו די שמחה בחלקה (דגן היא גם חלק מנבחרת המשפיענים של סמסונג - א”ס). לראות מישהי מצליחה ולרצות גם זאת לא קנאה. זאת השראה. סליחה על הקלישאה, אבל החברות שלי מעוררות בי השראה. אני מרגישה שאני מלקטת מכל אחת את מה שאני צריכה וגם נותנת לכל אחת את מה שהיא זקוקה לו. מה התפקיד שלי בחבורה שלנו? אני לא הליצן של החבורה. דווקא רותם היא זאת שקורעת אותנו ברמות. היא מצחיקה בלי לדעת שהיא מצחיקה. אני תמיד אומרת שבחבורה הזאת אני כמו "לירן חולצה אפורה". לא בקטע נדחף, רק תמיד נראה בתמונות שאני מציצה מאחור. כי הן נורא גבוהות כולן. אני צריכה לדחוף את הראש שלי כדי להיכנס לפריים. ×

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 12.08.20 , 21:41
    yed660100