השלום הזה שלו

ההסכם הוא בשורה משמחת משתי סיבות טובות. האחת, זהו הסכם הנורמליזציה השלישי שישראל חותמת עם מדינה ערבית, והראשון עם אחת ממדינות המפרץ. יש לו משמעות היסטורית גם במונחים אזוריים וגם במונחים ישראליים פנימיים. השנייה, הוא מסיר מעל הפרק את רעיון הסיפוח. הימין בישראל יצטרך לחשב מסלול מחדש, כפי שנאלץ לחשב מסלול מחדש לאחר הסכם השלום עם מצרים.

נתניהו ראוי להערכה רבה על שני המהלכים האלה. בפעם הראשונה מאז נבחר לראש ממשלה הוא עושה מהלך מדיני חיובי, ולא מחפש את תהילתו בסיכול מהלכים של אחרים. השלום הזה הוא שלו. אם יתפתח וישגשג הוא שלו; אם ישתבש ויתבטל הוא שלו.

השייח' מוחמד בן־זאיד, שליט האמירויות, עשה את העסקה שלו. מכריו של השייח' אומרים שהוא איש רציני, בוגר, שמילה שלו היא מילה. האם נתניהו יעמוד במילה שלו? האם טראמפ יעמוד במילה שלו? האם ניתנו לשייח' התחייבויות בכתב לגבי מדיניות ישראל בגדה? בעל פה? האם האמירה של נתניהו אמש, שלא יפעל לסיפוח "לעת עתה" מעוגנת בהתחייבות בזמן? שלוש שנים? חמש שנים? שגרירויות אפשר לפתוח; שגרירויות אפשר גם לסגור.

שאלה נוספת, רגישה לא פחות, דורשת תשובה מסודרת. ממשלת האמירויות שוקדת על פיתוח יכולת צבאית משמעותית: יש לה כסף ויש לה שאיפות. היא הגישה לממשל האמריקאי רשימה ארוכה של בקשות לרכישת ציוד צבאי מתוחכם, ובראשה בקשה לרכוש מטוסי F35, המטוס המתקדם ביותר בארסנל האמריקאי. גם סעודיה הגישה. טראמפ וקושנר נענו בהתלהבות: הכסף הדליק אותם.

אלא שבקונגרס עצרו את העסקה. העסקה עם המשטר הסעודי הטרידה את הקונגרס במיוחד, בגלל כמה סיבות. התנגדות התעוררה גם לעסקה עם האמירויות. ישראל והלובי הפרו־ישראלי היו אחת הסיבות. בקונגרס חששו שאספקת הציוד המתוחכם תפגע בהתחייבות האמריקאית ההיסטורית לשמור על היתרון הצבאי של ישראל. בשנה שעברה האמירויות החליטו לוותר על ה־F35 ולבקש F16 משופר.

האם ההסכם כולל סעיף סודי שמשנה את מדיניות הרכש האמריקאית? האם קיימת הבנה בשתיקה בנושא הזה בין שלושת השותפים? במילים אחרות, האם יש כאן משהו שמזכיר את סיפור מכירת הצוללות הגרמניות למצרים, מאחורי גבה של מערכת הביטחון? אין לי תשובה. כאשר שר הביטחון גנץ, שהוכנס לתמונה רק לאחר מעשה, ישתחרר מבית החולים השאלה צריכה להישאל.

שלום אזורי – כלומר, הסכמי שלום עם סעודיה ומדינות המפרץ – הוא רעיון שנמצא על סדר היום שנים רבות. יש שתי גישות בארצות־הברית לרעיון הזה. ממשל אובמה האמין שיוכל לשכנע את ישראל לחתום על שלום עם הפלסטינים כשהתמורה תהיה שלום אזורי. במילים אחרות – קודם פלסטין; אחר כך שלום. נתניהו טען לסדר הפוך: קודם שלום אזורי, אחר כך פלסטינים. הוא שיכנע את קושנר ששיכנע את האמירויות. ההסכם מעניק ניצחון לקו של נתניהו.

אבל נורמליזציה חלקית הייתה הרבה קודם. במקרה של האמירויות, הקשרים חדלו מזמן להיות חשאיים. ישראל מחזיקה שם נציגות, מקיימת קשרים דיפלומטיים וביטחוניים, משרד החוץ פעיל שם, ראש המוסד הוא אורח רצוי, אנשי עסקים יוצאים ובאים. כאשר המוסד הסתבך בפרשת חיסולו של פעיל חמאס מחמוד אל־מבחוח בדובאי ב־2010, ראש המוסד מאיר דגן סירב להתרגש. הוא ידע שעם המקומיים הוא יידע להסתדר.

כינון יחסים דיפלומטיים מלאים הוא סיפור אחר לגמרי. הוא פותח את הדלת לכינון יחסים מלאים עם מדינות נוספות – לא רק בחריין, קטאר או סעודיה; גם מרוקו. הוא מחזק את החזית הישראלית־סונית מול איראן.

אבל המהלך האסטרטגי הזה לא יכול להתקדם תוך כדי סיפוח הגדה. אפשר להבין, לכן, את הכעס של ראשי המתנחלים בגדה. נתניהו לא רק הפר הבטחת בחירות – הפרת הבטחות בחירות היא עניין שגרתי, צפוי, לפעמים מחויב המציאות – אלא ממש הוציא את האוכל מפיהם. רק לפני כמה שבועות הם התקוטטו על השאלה כמה ואיפה לספח. כל אחד מהם רצה את הסיפוח אצלו. ועכשיו הם מרגישים פראיירים. נתניהו הונה אותם והם הונו את הבוחרים שלהם. עוד מעט יתחילו להפגין בבלפור.

למה נתניהו עשה זאת? התשובה הפשוטה כרוכה בחישוב של עלות מול תועלת: הוא הבין שסיפוח בחסות אמריקאית לא יהיה, ובחר בתמורה שהוצעה לו. התשובה המורכבת אומרת: האיש מבקש להגדיר מחדש את סדר היום של הימין. הוא עובד על המורשת שלו.

אבו־מאזן מרגיש ודאי נבגד. השייח' בן־זאיד ציפצף על החרם שהטיל על ישראל, ועוד מציג את עצמו כמגן העניין הפלסטיני. הוא כפה על אבו־מאזן בדידות לא מזהירה: בעולם המערבי יברכו על ההסכם, אולי גם במצרים ובירדן, והוא ייקלע לחזית סירוב יחד עם איראן.

מעניין מה מרגיש גנץ. מצד אחד, יש לו הרבה סיבות לתמוך בהסכם. מצד שני, נתניהו הוכיח לו, בדרך חד־משמעית, שאין לו אמון בו ובאשכנזי, הוא לא רואה בהם שותפי סוד ולא רואה בהם חלק מההנהגה הלאומית. גנץ יכול לעצום את העיניים ולדמיין מה היה קורה אילו הוא, כראש ממשלה, היה מנהל משא ומתן לנורמליזציה עם מדינה ערבית ולא מספר דבר לנתניהו, ראש הממשלה החליפי.