דממת מוות

"עד לימים האחרונים שלה, המלחמה בכלל לא נגעה בנו". רולנד תומאס יושב על הספה הלבנה בצורת האות האנגלית L בבית הקומתיים שלו ברחוב תומאס מאן בעיר דמין בצפון־מזרח גרמניה, מרחק קצר מהיער שלמרגלותיו זורם אחד משלושת הנהרות שמקיפים את העיר. עוד נחזור ליער, וגם לנהרות. פה בדיוק ישב תומאס, אז בן שבע, גם לפני 75 שנה, כשהחדר הזה הוסב לחדר מכירות שבו אמו הייתה מוכרת מוצרי חלב. אביו גויס לקרבות. אחיו הגדול חי בבית יחד עם עוד בן דוד. הוא זוכר אביב עם חום לא רגיל. עיר יפהפייה, בנויה במעגל, עם ארבע מאפיות בפינה אחת.

היה אז בן שבע. רולנד תומאס ביער מחוץ לעיירה

"בסוף אפריל 1945, ישבנו פה בסלון. הרעש של הקרבות התקרב וגם השלשלאות של הטנקים הרוסים. ישבנו ושאלנו את עצמנו מה עושים אם הרוסים מגיעים לעיר". זאת הייתה שיחת העיר. כולם שמעו את הפרופגנדה הנאצית שהזהירה מהאכזריות הנקמנית של החיילים הרוסים: את הנשים יאנסו עד מוות, את הילדים ימסמרו לקיר.

ב־29 באפריל הורו כוחות הצבא והמשטרה לתושבי העיר לחפור שוחות מסביב לעיר, קיפלו את הציוד שלהם ונטשו את העיר. יום לאחר מכן נכנסו הכוחות הרוסיים לעיר והתקבלו על ידי רוב התושבים בדגלים לבנים. בערב הגיעו הידיעות על מותו של היטלר. הרוסים גילו חמש מזקקות אלכוהול בעיר, והתחילו לחגוג את חג האחד במאי 24 שעות מוקדם יותר. את החגיגות שלהם קטעו שלושה פיצוצים רועמים: כוחות הוורמאכט פוצצו במנוסתם את שלושת הגשרים שמחברים בין העיר לשאר העולם. הכוחות הרוסיים לא יכלו יותר לנוע קדימה לכיוון ברלין. הם היו צריכים מפלט לאכזבה.

חלק קטן מהאוכלוסייה זינב ברוסים. נערי היטלר זרקו עליהם רימונים וטילים נגד טנקים. הרוקח המקומי אירח אותם למסיבת ניצחון והרעיל למוות עשרות קצינים רוסים. התושב גרהרד מולדנר יצא מהבית, דפק על הדלת של שכנו והודיע לו שהוא הרג כרגע את אשתו ובתו ושהוא הולך להרוג עכשיו כמה רוסים. מולדנר חזר כעבור מספר שעות, דפק שוב על הדלת של שכנו, נפרד וירה לעצמו כדור בראש.

הנקמה של הרוסים לא התמהמה. גם ככה הם היו מלאים ברגשי נקמה לאחר שהיו עדים לפרעות המזוויעות של הנאצים בארצם. רבים מהם זכרו את המניפסט: "אין דבר יפה יותר מערימה של גרמנים מתים". הם הוציאו מטאטאים, טבלו אותם בבנזין, הברישו את כל העיר והעלו אותה באש במשך שלושה ימים, תוך שהם מונעים מהתושבים לכבות את האש. תושבי העיר נכנסו לטראנס ולפאניקה, האדרנלין זרם בעורקיהם. במשך שלושה ימים התאבדו למעלה מאלף אנשים בדמין, רובם ילדים. חלק התאבדו בציאניד, בתלייה, ירי, חיתוך ורידים. רוב המתאבדים קשרו לעצמם את ילדיהם, העמיסו עליהם תיקי גב מלאים באבנים וצעדו לאחד משלושת הנהרות, חלקם טבעו במקומות שבהם גובה הנהר לא עלה על 80 סנטימטר.

"כשהתחילה השריפה רצנו כל הילדים דרך היער כדי לראות אותה, זה היה מחזה מדהים", נזכר תומאס. "כשחזרנו הביתה ביום הראשון הייתה משפחה ביער שנראתה כאילו הם בפיקניק ורק כשהתקרבנו אליהם הבנו שהם מתים מציאניד. לידם היו עשרות אנשים תלויים מהעצים. ביום השני כבר התחילו לצוף הגופות בנהרות".

תומאס, כמו כל האנשים שאיתם דיברתי בדמין, מדבר בצורה מיוחדת. בכל פעם שהוא מתקרב להיזכר במה שקרה בשלושת הימים הללו, הוא נעצר, כמו רכב שנוסעים עליו עם לחיצה רציפה על דוושות הגז והברקס. 75 שנה שהיה אסור לו לדבר על זה, אף אחד לא רצה לשמוע, ורק עכשיו הם מבינים שזאת ההזדמנות האחרונה לספר את הסיפור שלהם.

ביקשו ממני לשכוח

דמין היא עיר יפהפייה. מים זורמים בכל מקום. הכל בה פורח. האמזונס של גרמניה מכנים אותה התיירים המקומיים. היה חום אימים כשביקרתי, אבל אף אחד לא היה בחוץ. לא ילדים בסוף חופשת הקיץ, לא גלידריות, לא בתי קפה ברחבה של הנמל. חסרת חיים. חור שחור של אנרגיה כינתה זאת קולברט הפסיכותרפיסטית, רק כשאתה יוצא מכאן אתה מבין כמה דמין כבדה. בכנסייה תלה קרסטן פולקנהאוור, הכומר המקומי, יריעת בד מלבנית עם מעל לאלף צלבים עליה שיוצרו על ידי תושבים בגרמניה ובדנמרק לזכרם של המתים. המיצג עורר מורת רוח בעיר. אף אחד לא רוצה להעיר את המתים. גם התוכנית שלו לקרוא בקול את שמות המתים נתקלה בהתנגדות.

מדי שמונה במאי מתאספים נאצים מכל רחבי האזור לתהלוכת המוות לציון מותם של הגרמנים במלחמה, ומולם מתייצבים מאות פעילי שמאל שחוגגים את פסטיבל האהבה ורוצים להזכיר לכולם מי הדליק את הפתיל שהבעיר את העיר הזו, כשביניהם חוצצים כאלף שוטרים. ב־1933 זכתה פה המפלגה הנאצית בבחירות ביותר קולות (באחוזים) מאשר כל מקום אחר בגרמניה. כיום, 25 אחוז מיושבי המועצה נמנים על מפלגות ימין קיצוניות. זו השנה השישית ברציפות ששיעור התמותה בה גדול משיעור הילודה.

הסבל של האוכלוסייה הגרמנית במלחמת העולם השנייה הוא פרק היסטורי שלא דובר בו במשך עשרות שנים. כאילו יש פה מעין משוואה לא קיימת בין הפשעים האיומים של הנאצים לבין הסבל של האזרחים הגרמנים. אין משוואה כזו כמובן, כתיבה על מה שעברו האזרחים הגרמנים במלחמה אינה נותנת הצדקה כלשהי למעשי הנאצים. זהו פרק היסטורי נשכח שחשוב להכיר, גם כדי להזכיר לגרמנים ולעולם את ההשלכות הנוראיות של עליית הנאצים לשלטון.

דמין הייתה בגל ההתאבדות השני. קודם היו התאבדויות המוניות בברלין של אלפי אזרחים, בעיקר נשים. יחד עם דמין בחזית המזרחית היו עוד תריסר ערים שבכל אחת מהן התאבדו מאות אנשים. דמין הייתה יוצאת דופן בגלל השריפה שאחזה בה ובגלל האחוז הגבוה של מתאבדים (לפחות אלף, רבע מהם ילדים, מתוך 16 אלף תושבים).

באחת הערים הללו, דאגון, גרה לילו שלוסר יחד עם משפחתה לאחר שברחו מפרנקפורט המופצצת. האבא גויס, והיא, אמה ואחיה בן תשעת החודשים עברו לביתה של קרובת משפחה. לילו הייתה בת ארבע שנים כשהחיילים הרוסים נכנסו לבית. אחרי שהתעללו ביושבי הבית, אמה של לילו ידעה שהיא הבאה בתור. היא הוציאה תער וחתכה לעצמה ולשני ילדיה את הוורידים. בבוקר הגיעה לבית קרובת משפחה, שבאה להיפרד אחרי שהחליטה להתאבד בעצמה. היא מצאה את הגופות של שמונה דיירים שהתאבדו ואת לילו על סף מוות והצליחה להציל אותה.

ב־1990 לילו מצאה את אהבת חייה והתחתנה בשנית. בעלה, קרל שלוסר, היה תושב דמין והיא עברה לגור בביתו, בית צמוד קרקע עם גינה פראית וקומה שנייה שהייתה הגלריה של שניהם. עבודותיו וגם ספר אחד שכתב מיוחדים ברובם למה שראה כשהיה בן עשר. רוב ציוריו מתארים עיר עולה בלהבות וילד וסבו מסתובבים בה, עדים למוות המוני. הוא היה אז בן עשר, וניצל רגע לפני שסבתו חתכה את ורידיו לאחר שביקש ממנה שתחוס עליו, שיש לו עוד הרבה זמן לחיות.

"תודה לאל שאני לא זוכרת כלום ממה שקרה כשהייתי בת ארבע", אומרת לילו בסלון ביתה שבו היא מתגוררת בגפה מאז שבעלה נפטר לפני שנתיים. לאורך כל השיחה היא ממששת את פרק ידה השמאלי, מתחת לשעון. "סבתא שלי שגידלה אותי סיפרה לי קצת, אבל בעיקר ביקשה ממני לשכוח ממה שקרה".

ממששת את ידה השמאלית. לילו שלוסר

יש דברים שנשארו איתך מאז?

"אני לא נכנסת לעימותים כי בראש שלי עימות ייגמר באסון. ואני לא מביטה לאחור, לא ברמה הפילוסופית, פשוט לא מביטה אחורה. ואני שוכחת. הכל אני שוכחת. פגישות, ימי הולדת". הסתובבנו קצת בגינה, צילמנו תמונות, היא הראתה לי את הפסלים של בעלה שמשובצים בגינה הענפה.

נניח שאני חצי מלאך וחצי שטן ואומר לך קחי את כל הזיכרון שבעולם, מעכשיו לא תשכחי כלום, אבל את חייבת לזכור גם מה שקרה לך בגיל ארבע, תיקחי?

היא לא היססה. "בטח, אקח. בלי ספק".

אבל כשנפגשנו אמרת לי, 'תודה לאל שאני לא זוכרת כלום'.

"נכון, אבל אם אדע ייפסקו הפנטזיות לגבי מה שקרה כשהייתי בת ארבע".

חשוב לספר הכל

במשך 75 שנים כאמור אף אחד לא דיבר על מה שקרה בדמין. העיר, ששני שלישים ממנה עלו באש, השתקמה. בהתחלה אפפה את הנושא הבושה של הקורבנות, אחר כך תחת השלטון הקומוניסטי צצו בעיר פסלים שפיארו את קורבנות המלחמה הרוסים, והקורבנות של העיר נאלצו להלל את אלו שהפכו אותם לקורבנות. כשגרמניה התאחדה כולם רצו רק להסתכל קדימה ואף אחד לא רצה לשמוע על הקורבנות הגרמניים של הנאצים.

"היה פה שילוב של אנשים בדור שלי שרצו סוף־סוף לשבור את קשר השתיקה במשפחה שלהם, כמוני, ואת ההכרה של הדור הקודם שהבין שזאת ההזדמנות האחרונה לספר", אומרת סוזן קולברט, פסיכותרפיסטית שיחד עם ידידה נוספת מארגנת פעם בחודש מפגש במסעדה מקומית שאליו מגיעים זקני דמין ומשתפים אחרים בסיפור שלהם. "יש שם קושי גדול, אבל גם הקלה גדולה לספר את הסוד הזה וגם לגלות שאתה לא לבד. להרבה מהם זה קשה, בעיקר הגברים, אבל להרבה יש ניצוצות בעיניים, הרבה גאים בעצמם שהם שרדו את התופת הזו". אלו זיכרונות שקבורים עמוק, היא אומרת, אף אחד לא רוצה שיצופו. מצד שני, אם לא יצופו תיגרר הטראומה עוד דור. בקרוב היא מתכננת פגישות בין ילדים של אמא גרמנייה ואבא רוסי שאנס אותה.

סרט בשם "על החיים בדנים" יצא לא מכבר למסכים. וגם ספר חדש. יחד, ללא הנחות, הם מתעדים את זוועות סוף המלחמה. אריך קולמן רופא החיות שחזר לביתו, ראה את אשתו ובתו שוכבות על הרצפה יד ביד, מתות לאחר שנטלו מנת רעל, וירה בעצמו. היערן המקומי שירה בשלוש תינוקות, לאחר מכן באימהותיהן, באשתו ואז ירה בעצמו, התעוור ושרד. עשרות הורים שלקחו את ילדיהם, הצביעו על העיר העולה באש ושאלו אותם אם הם רוצים לחיות, הילדים אמרו שלא וההורים הטביעו אותם בנהר. "חשוב לספר הכל", אומרת לילו, "את כל הזוועות בפרוטרוט, בלי לרחם, כדי שהדור הבא יבין מה קורה כשמופעל כוח, שבסוף הוא מופעל כלפיך בחזרה. מרוב שהדור אחרינו לא רצה לשמוע את הסיפור הזה ומרוב שהוא הושקט, שוב יש לנו בעיות של נאצים".

שמו של הספר על האירועים, "תבטיחי לי שתהרגי את עצמך", לקוח מדברים שאמר אביה של פרדריקה גרנסהמן שיצא מביתו לקרב אבוד ברוסים ב־20 באפריל 1945, יום הולדתו של היטלר. "תבטיחי שאם הרוסים יגיעו את תהרגי את עצמך", הוא אמר לה, הטעין כדורים באקדח ומסר לבתו. "אחרת לא אדע רגע אחד של מנוחה ושלום עד יום מותי". הרוסים הגיעו אבל גרנסהמן בחרה בחיים.