הקול נותר מושתק

עשרים שנה לאחר הסתלקותה של עפרה חזה, מהזמרות החשובות בישראל, מותה עדיין מצית את הדמיון. הוא מתיישב בדיוק על הצירים שהכי מפעילים אותנו: דמות הקדושה אל מול דמות מורכבת יותר, מסורת מול חידוש ותעוזה. היצירה "עפרה" של דליה מבורך ודני דותן לוקחת את המיתוס של עפרה חזה ומנסה להוציא אותו מהמכבסה. לגולל אותו כפי שהוא – מילדותה בשכונת התקווה ועד למותה ממחלת האיידס בשנת 2000.

זו סדרה עשויה היטב. היא מרתקת, מקיפה, נוגעת ללב. השילוב האינטליגנטי של שיריה של עפרה בתוך הסיפור מאפשר, מצד אחד, הצצה יצירתית אל נבכי נפשה של חזה. מצד שני, הוא גם ממחיש את הדיסוננס העמוק בין המילים וההקשר הביוגרפי שלהן לעומת הלחן וההגשה. גם החיבור בין חומרי הארכיון והפרספקטיבה העכשווית של אוהביה ויקיריה מלמד המון על הדמות הייחודית של סופרסטאר בינלאומית שבחרה להתחתן על גג הבית של הוריה בשכונה. הבחירה להשאיר את ירדנה ארזי מחוץ לסיפור היא עוד בחירה חכמה שחוסכת מהצופים זווית לעוסה עד זרא.

מבורך ודותן משרטטים מסלול של ילדה צעירה, שבגיל 14 מועברת לרשותו של גבר אחד (האמרגן בצלאל אלוני) ובגיל 40 מועברת לבעלותו של גבר אחר (בן זוגה, דורון אשכנזי). הסדרה מתארת לפרטי־פרטים כיצד אלוני שלט בחזה, בודד אותה, מנע ממנה את זכות הבחירה בכל תחום (אישי, מקצועי, כלכלי, ועוד) וגזל את חירותה. יחסיה עם אשכנזי מתווכים כריאקציה חריפה, אבל לאו דווקא כעצמאות אמיתית.

הנרטיב הזה הוא גם הכוח של "עפרה" וגם החולשה המרכזית שלה. לאורך שלושת הפרקים דנים רוב מוחלט של גברים באחת הנשים הכי מצליחות בתולדות המדינה, וחלקם עושים זאת באופן הכי מחפיץ ופולשני שניתן להעלות על הדעת: "תרנגולת שמטילה ביצי זהב", "לא רצינו שעפרה תתחתן כי אז היא כבר לא תהיה של כולנו", דיון במצב הביציות שלה ועוד מגוון תיאורים פסיביים לחלוטין, בהם היא מתוארת כמי שנלקחת, נגררת, מוגבלת, נשלטת. בדרך, איך אפשר שלא, הסדרה דנה לעומק בשאלת הרווקות והבתולים. דותן ומבורך הגדילו לעשות ואף הקדישו כמה דקות למרואיין המתגורר בארצות־הברית, רק כדי שיעיד ששכב איתה. גם העיסוק במחלתה של חזה מתמקד בשאלה מי הדביק את מי, במעין המשך לתפיסת המחלה כתוצאה של מופקרות מינית.

בכך "עפרה" חוטאת באותו החטא עליו היא מצביעה ביעילות. כאז כן עתה היא נשארת אישיות מושתקת, חסרת רצונות וכלואה בכלוב הזהב. הבחירה לתעד ולדון רק בהיבט הזה של חייה, לא פעם באופן נמוך ופולשני, משעתקת את העוול.

בראיונות שהעניקו דותן ומבורך הם תיארו את חזה כאישה חזקה ופמיניסטית. הגוונים הללו לא באים לידי ביטוי בסדרה. למעשה, מעבר לתיעוד העוצמתי של הטרגדיה סביב הגברים בחייה עולה השאלה העגומה: מה עפרה חזה הייתה עוד בזכות עצמה?

בקטנה

כמה ציפורי שיר מתות בכלוב ודמעות של גבר מבוגר, שאומר במבטא כבד "כבר 30 שנה אני מגדל אותן", היו רגע אחד מזוקק של כנות וכאב לב. אין־ספור פרשנויות או עדויות לא מצליחות להוציא אותנו מהאדישות אל מול טרור הרקטות והבלונים בעוטף עזה. ודווקא הרגע הפעוט הזה, במהדורה של חדשות 12, לימד באופן אחר על המחיר הבלתי נסבל. ציפורי שיר מתות, ודמעות של גבר אחד.