הפטרייה שלך חזרה

איך לשנות את דעתך // מייקל פולן - מאנגלית: ירון סיון - פן וידיעות ספרים - 488 עמודים

בשנים האחרונות נדמה שהנוכחות של סמים פסיכדליים בתרבות הישראלית הולכת ומתעצמת. לצד העיסוק הוותיק בהם - או בהשראתם - בשירה ובפרוזה, הפסיכדליים ("חושפי נפש" ביוונית) כובשים כעת מקום גם בסילבוסים אקדמיים, כתבי עת ייעודיים ומאמרים עיתונאיים גבוהי מצח. בין יתר מעלותיו, הספר 'איך לשנות את דעתך' שופך אור על ההקשר הגלובלי של שיבת הפסיכדליים לבמת ההיסטוריה.

מייקל פולן, סופר ועיתונאי בעל רקורד עשיר, מעיד שאת תשומת ליבו לנושא משכה התרחשותם המקרית של שלושה אירועים באותה השנה (2006): חגיגות מאה שנה להולדת הכימאי אלברט הופמן, מגלה האל־אס־די; פסק דין של בית המשפט העליון בארה"ב שהתיר לראשונה שימוש בצמח האיוואסקה בנסיבות דתיות; ופרסום בכתב עת שחקר בכלים מדעיים את יכולתן של פטריות הפסילוסיבין לעורר "חוויה מיסטית בעלת משמעות אישית ורוחנית עמוקה וארוכת טווח". פולן הסיק שחקר ההשפעות של חומרים פסיכדליים, בעיקר אל־אס־די ופטריות, שהוליד בעבר תובנות מרשימות אך הופסק לאחר שפאניקה מוסרית ופוליטית הובילה בשנות ה־70 להוצאתו אל מחוץ לחוק - חוֹוה תחייה. הוא יצא אפוא לדרך.

ארגז הכלים העשיר שלו אִיפשר להתפרס על תחומי ידע רבים ומתודולוגיות מגוונות: מחקר היסטורי, התלוות עיתונאית לדמויות המפתח בחקר הפסיכדליים הנוכחי, צלילה למדע שמאחורי התופעה, ראיונות עם מטפלים ונסיינים, וכן, גם התנסות אישית. ראשית, פולן גילה אוצר בלום: גוף ידע מרשים של מחקרים מדעיים משנות ה־50 וה־60. תכניו המושכחים הבהירו כמעט מעבר לכל ספק שלנטילת חומרים פסיכדליים יש השפעות חיוביות דרמטיות בהתמודדות עם דיכאון, חרדת מוות והתמכרויות, אבל גם בהקשרים של עידוד היצירתיות והדמיון וביצירתן של חוויות רוחניות עמוקות.

במשפט האחרון מסתתר למעשה המתח היסודי שעיצב - ועודנו מעצב - את מחקר הפסיכדליים: בין הרצון, הצנוע יחסית, לטפל באנשים חולים, לבין הרצון, המגלומני לפרקים, לשחרר את התודעה האנושית מכבליה. פולן מציע שלמחלוקת הזאת היה תפקיד מרכזי בגניזת הגל הראשון של המחקר הפסיכדלי. אז, אפילו מדענים חמורי סבר שנחשפו לחומרים וליכולותיהם התקשו לוותר על הפוטנציאל הטרנספורמטיבי שהם טומנים בחובם ולהתמקד בהיבטים הצרים יחסית של ריפוי. המפורסם שבהם - גם אם חמור סבר הוא לא - היה הפסיכולוג טימותי לירי, שדמותו מרחפת מעל החיבור כמו צל. התרברבותו של לירי בשבח הפסיכדליים הובילה לרדיפתו חסרת הגבולות, ליטרלית, בידי הממסד, ובעקיפין גם להוצאתם אל מחוץ לחוק ולגוויעת המחקר כולו - פרשה שהותירה את רישומה על כל העוסקים בתחום.

עכשיו הם חוזרים. מבחינה מדעית, הטיפול בפסיכדליים עדיין עומד בפני אתגרים גדולים, שנובעים ברובם מטיבו הפנימי והסובייקטיבי. עד שישתנו הקריטריונים של מה שנחשב כ"מדע", הם יישארו על הספסל, מחכים לאות להיכנס למגרש. אלא אם יעוררו שוב את זעם האלים - סברה לא מופרכת לאור מה שפולן מגדיר "אישיותו" של החומר, הטוענת חלק מהמשתמשים בו ביצר משיחי. זה אולי מובן במידת מה, אבל לא פרודוקטיבי.

כמובן שכל הנאמר כאן מתייחס לערוצים הפורמליים לשימוש בפסיכדליים; מתחת להם רוחשת תת־תרבות שלמה. באופן מפתיע, אפילו מרענן בהקשר של כתיבה פופולרית על התחום, פולן כמעט שלא מפנה אליה זרקור. האיש, איך לומר, סחי בלטה, ולמעט פלירטוטים קצרים עם כמה רעיונות נפיצים - כמו הסברה שמקור כל הדתות בחוויה פסיכדלית עתיקה, או שהפטריות העניקו לנו את גילוי השפה ("תיאוריית הקוף המסטול") - הוא נשאר רוב הזמן בתחום הבטוח של ההיסטוריה הרשמית של התחום. כשפולן חוקר את סצנת הטיפולים הניתנים כיום באמצעות פסיכדליים, הוא אף מקפיד לאותת בפעמים שבהן הוא חוצה את סף החוק. זה לא נאמר לרעתו. הספר מתוחקר לעילא וכתוב היטב, אבל אולי חשוב מכל אלה, הרצינות והענייניות הקרות כפלדה של פולן בן ה־65 מטעינות את הרעיונות והרשמים מפצחי המוח שעליהם הוא כותב בסמכות ובמהימנות. ספק אם עיתונאי הגונזו חובב ה'גרייטפול דד' שהיה כותב על הנושא היה נהנה ממנות דומות של החומר הזה.

במישור האופרטיבי של השימוש, כל קורא יכול כמובן לחלץ את המסקנות הנוחות לו. אבל אין להבין מכך שפולן מעודד אותו בקריצה לסור לדילר הקרוב למקום מגוריו. להפך. ההשקפה שגיבש בעמל מעודדת שימוש מופחת, בתנאים בטוחים ובליווי מטפל מוסמך, מתוך מטרה כפולה: לגדוע טריפים רעים כל אימת שהם מתרחשים (והם מתרחשים), ולנתח את החוויה לאחר סיומה כדי שתשקע היטב ולמען יאריכון ימיה.

ההמלצות האלה הן פרי ההתנסות הישירה של פולן, שלה מוקדש רוב החלק השני. חרף מגבלות השפה, המקשות על תיווך חוויות פסיכדליות, פולן מצליח לנסח דין וחשבון מעניין ואמין על השימוש (בקיצור נמרץ: התמוססות האגו ותחושת אחדות עם היקום). וגם במקרה הזה, העובדה שהוא לא עונה לפרופיל השגור - עולה לו בבריאות להודות שעבר חוויה רוחנית, וגם אז הוא מקפיד לציין ש"זה לא נאמר במובן העל־טבעי" - משחקת לטובתו.

אנחנו נמצאים בתקופה של שינויים, שמתאפיינת בקריסת הסדרים הישנים, מה שמעורר חרדות מוצדקות ולא מעט שדים. אבל האפשרות שבנוף המציאות החדשה שתתרומם מההריסות ישתלב גם השימוש בפסיכדליים, היא סיבה מובהקת לאופטימיות. מעבר לרעות החולות שהם מסייעים לפתור (80 אחוז מחולים סופניים בסרטן הפגינו הפחתה משמעותית במדדים של חרדה ודיכאון אחרי טיפול), יש סיבה טובה להאמין שהם גם עוזרים לקדם את הטוב, או לפחות לראות את הפלא שביומיום. פולן אפילו מעלה את הסברה שהטבע שלח לנו את הפטריות כדי שנתחיל לקחת אותו בחשבון וננסה לפתור את המשבר האקולוגי. כשסיימתי לקרוא, הבטחתי מיד לשלושה אנשים שונים שאעביר אליהם את הספר - לדיכאוני, למחלימה מסרטן ולזאת שסובלת מביקורת עצמית מוגזמת. בעצם, ההמלצה הזאת חלה על כולם. •