מרץ, בשיאו של משבר הקורונה באמריקה, עשתה מכונית את דרכה מקונטיקט לניו־יורק. הכבישים היו ריקים. הארץ ננטשה על ידי יושביה. הנהג, ניר הוד, היה מספיק מטורף כדי לחזור לעיר שכולם ברחו ממנה, והסתכל על האפוקליפסה בהשתאות. החרדה הגיעה אחר כך. "אחרי שברחנו כל המשפחה לקונטיקט והיינו שם כמה ימים, הרגשתי שאני חייב לחזור לסטודיו", הוא מסביר. "לא הצלחתי לעבוד. הרגשתי שמי שאני הולך ואוזל. ואמרתי אם אני נוסע חזרה זה צריך להיות בזמן הכי קיצוני".

אמר ועשה. "בהתחלה יש משהו מגניב בנסיעה באוטו עם הנופים האלה, ויש כל הזמן שלטים ענקיים של שטוף ידיים. כסה את הפנים. דברים בדיוניים", הוא משחזר. "הייתי צריך לתדלק ונכנסתי ללחץ. חשבתי שאם אפתח את החלון אחטוף קורונה. זאת התחושה. אני זוכר שפחדתי מהכרטיס אשראי שיעביר לי את המחלה. ואני נכנס לחנות בתחנת דלק ומאחורי הדלפק יושב מישהו בחליפת אב"כ. אוברול, כפפות, הכל. ככה הוא מוכר מסטיקים. ואני זוכר שאמרתי, 'יואו איזו הפקה עשו פה!'"

ואיך העיר נראתה?

"בכניסה למנהטן את עוברת מחסום של שני האמרים שחורים ומסביב איזה 200 שוטרים עם קסדות ותתי־מקלע. אני נוסע בווסט וילג' והכל ריק. חצי מהמקומות אטומים בדיקטים. חלק שבורים. גרפיטי. ואנרגיה מפחידה. תדמייני את מנהטן ריקה. יש משהו נורא יפה בריקנות הזאת. ומצד שני יש מתח. זה היה כשהתחילו המהומות בעיר. נסעתי לסטודיו שלי וגיליתי שמשמונה בערב יש עוצר. עכשיו יש לי קטע מאוד חזק עם השואה. מבחינתי עוצר זה ישר ליל הבדולח. הגעתי שלושה רחובות מהרחוב שלי בצ'לסי, הכל היה סגור עם מחסומים. אנשים עם תלבושות של אף־בי־איי. דברים שאת רואה ב'הומלנד'. מכוניות משטרה. משאיות. לא הצלחתי אפילו להגיע לרחוב שלי. אתה רואה דגלי אמריקה בכל מקום, וכשאתה בכזאת מצוקה, הדבר היחיד שאתה רוצה זה לראות זה שלטים בעברית, דגל ישראל ואת צה"ל. כי אתה רוצה ביטחון. אתה רוצה בית".

זו מזכרת, משהו שנשאר לך מהאמן. סבון קורונה

וכשהגעת הביתה הרגשת ביטחון?

"נכנסתי לבניין שלי ואין אנשים. הכל מלא הודעות איך ללכת ואיך להשתמש במעלית. החבילות של אמזון מחכות. החיים קפאו. הגעתי לדירה ונעלתי מהר את הדלת. ופתאום קלטתי שאני נורא רעב. ניסיתי להזמין אוכל ולא היה מאיפה. בסוף אכלתי לחם עם ריבה ליד הדלת הנעולה".

יש משהו שהבנת בדיעבד מהחוויה הזאת?

"הבנתי שאם אני הולך למות אני רוצה לעשות את זה בארץ שלי, לא במקום שאני זר בו. אני גר בניו־יורק בשביל האמנות, לא בשביל הנשמה. וזה נשמע נורא בטח בתקופה של הקורונה, אבל באותו יום נהיה לי ברור שאני רוצה להיקבר בארץ".

טבע בציפוי כרום מאושוויץ. התערוכה החדשה

× × ×

בינתיים אפשר לחכות עם אחוזת הקבר. הוד, מהאמנים המסקרנים שיצאו מישראל, תמיד נמשך לאפלה, דקדנטיות וחולי, אבל השכיל לאזן אותם עם מנה בריאה של חיות ונרקיסיזם. את תפיסת העולם העכשווית שלו הוא היה אמור להציג בתערוכה גדולה בלוס־אנג'לס, בגלריה היוקרתית Kohn Gallery, אבל אז נחתה הקורונה. זאת הייתה אמורה להיות תערוכת הניצחון שלו, חגיגה של תהליך סיזיפי שעבר בשנים האחרונות באמריקה, שבה הוא חי מאז 99'. מי שעד היום זכור בישראל כנסיך הדיוקנאות העצמיים הקיטשיים שיצר בניינטיז, האיש שעשה סלפי הרבה לפני אינסטגרם - כולל סדרת החיילות ששילב בהן את פניו - עבר מזמן לצורות ביטוי חדשות.

התערוכה הנוכחית, The Life We Left Behind, נפתחה ביולי אחרי דחיית הקורונה. כצפוי, היא מרוממת את המניפולציה האמנותית של הוד שלב נוסף למעלה. אלה ציורי שמן על בד שמציגים טבע, ומכוסים בשכבה של כרום, שבה משתקף הצופה. הדיון בסלפי מקבל טוויסט מפלצתי באמצעות טכניקה של שריטות שהוד ייבא מהשואה. "יום אחד אני יושב עם הפסקול של 'רשימת שינדלר' וג'וינט ופתאום רואה בתיקיות שלי צילומים של קירות עם שריטות. זה נראה כמו מועדון רוק כזה, משהו שאני זוכר מהילדות שחרטנו את השמות במלט. יש בזה הרבה כאב ויופי וזה מעסיק אותי. ואז אני מסתכל למטה ורואה שמתחת לתמונה כתוב שהיא צולמה בתאי הגזים של אושוויץ. אף פעם לא קרה לי כזה דבר. בשנתיים האחרונות יש גם מצבים שאני חובש כיפה כשאני מצייר. יודעת למה?"

אני לא אגיד שאני חרא אבא. האשה סטפני והבן שון באגם בקונטיקט

כדי להיות צנוע?

"יש משהו אנרגטי כשאתה עובד עם כיפה. זה כמו שיש לך ז'קט מסוים שבא לך לצאת איתו טו פארטי. זה על אותו עיקרון. יש משהו חזק בלעבוד עם כיפה, זה לא שאני מתפלל או משהו. תמיד היה לי קטע עם דת. כשעברתי לניו־יורק זה התחזק כנראה בגלל המרחק. הייתי בבית של אספן ענק ממשפחה יהודית אמריקאית כבדה מהסוג של דורסל וטויז אר אס. הם קנו עבודה שלי, חצי אימצו אותי והזמינו לארוחת שבת. ביקשו שאעשה ברכה על החלה. אמרתי, בחיים לא עשיתי את זה. לא יודע איך. אבל כשאתה רחוק מהארץ כל הקלישאות יוצאות החוצה. עם הזמן אתה משתנה. יש איזה שלב כשחיים הרבה זמן בחו"ל ומרגישים שהולכים לאיבוד. לא באמת תיכננתי להישאר כל כך הרבה זמן בניו־יורק. נסעתי כי באותו זמן זה היה הכי סטייל להגיד בתל־אביב בתור אמן שאתה נוסע לניו־יורק. בשלב מסוים חשבתי אפילו להתחבא בצפון איזה שנה. לא באמת רציתי לנסוע. עד היום אני לא יודע איך נשארתי. הגיעו איתי לניו־יורק אנשים יותר מוכשרים ממני, אבל היה להם קר, היה להם חם והם התגעגעו ל'קנטינה' בתל־אביב. הם חזרו. אני לא מוכן. הצבתי לעצמי יעדים ועל כולם עשיתי וי".

אילו?

"אני לא רוצה להגיד כי זה לא משנה מה הצלחתי או לא הצלחתי. זה אני מול עצמי. על כולם עשיתי וי. אמרתי אם אני עכשיו אחזור לארץ, אני אחזור בגאווה".

אתה כבר שנים לא מציג בישראל. כמה מפריע לך שדווקא אנשים בארץ לא מכירים את העבודות הנוכחיות שלך?

"פעם זה ביאס אותי. היום אני מתייחס לזה כאל נתון. אין בי תסכולים. מה שמאוד חסר לי זה להציג בארץ. הרבה פעמים אני מסיים עבודה ובאינסטינקט ראשוני כל כך בא לי להראות את זה בארץ. זה לא האגו, זה הנשמה".

ומה אתה מרגיש כלפי העבודות מפעם?

"אם אתה אדם רגיש וחושב אתה מסתכל ואומר, 'יואו אין מצב שלפני חמש שנים היה לי צבע בשיער או לבשתי כזה ג'ינס'. זה נראה מגוחך".

× × ×

הוד של לפני 20 שנה היה כל מה שאמן ישראלי צעיר אמור להיות: יהיר ומוכשר, פרובוקטיבי ועמום מינית, רוצח סדרתי של פרות קדושות, מצה"ל ועד השואה. והייתה גם נראות מרשימה ויכולת נדירה לדברר את עצמו בעידן שבו אמנים עדיין לא הבינו את חשיבות המיתוג והנטוורקינג. בישראל של אותן שנים הוא הפך לאיקון בתרבות הפופולרית, אבל גם למטרה נוחה לכל מי שקיטש, פרובוקציה או השפעות חוץ־אמנותיות נחשבו בעיניו הזניה של התחום. מנגד, אותו מיתוג הביא את ציוריו להימכר בעשרות אלפי דולרים, הבולט שביניהם מאוסף איי־די־בי של נוחי דנקנר.

הצצה באתר המכירות תירוש מלמדת שמחירי עבודותיו כיום מגיעים לחמש ספרות. הגלריה שדרכה הוא מוכר את עבודותיו בניו־יורק, קסמין, מאכלסת כמה מהשמות הנחשבים בעולם האמנות העדכני בעיר, אבל הוד עצמו מסרב לשוחח על מחזור המכירות הנוכחי שלו, ועובד קשה מאוד כדי לייצר לעצמו נישה משלו. מעבר לזה, שוק האמנות בארצות־הברית - כמו בשאר העולם - חטף מכה אנושה בעקבות הקורונה. ירידי ואירועי אמנות בוטלו, גלריות נסגרו, וזה עוד לפני המיתון העולמי. "בטח שיש פחד כלכלי מטורף", מודה הוד. "גם להבדיל מהארץ, גלריות פה זה אופרציה. ספייס בצ'לסי זה לפחות שני מיליון דולר בשנה. צריך להכניס המון כסף כדי להחזיק את זה".

על הרקע הזה בולטת היוזמה האחרונה של הוד, שיצא בחודש יוני במרצ'נדייזינג של סדרת סבונים שעליהם מוטבעת באנגלית המילה 'קורונה', ושמגיעים בקופסה שעליה נכתב Nothing Lasts Forever. זאת לא הפעם הראשונה שהוד מתיישב על הצייטגייסט, ומאפשר חתיכה ממנו גם למי שלא יכול לשים הוד אורגינל בסלון. סדרה קודמת שלו, של תחתיות קפה שעליהן מוטבעות שורות קוקאין, מיניאטורה לעבודה גדולה זהה שלו, כיכבה ב'ניו יורק טיימס' ברשימת המרצ'נדייז הבולטים בעולם האמנות. הוד מעדיף לכנות אותן "סובינירים". "בעיניי זו מזכרת, משהו שנשאר לך מהאמן, כמו שבניינטיז הייתי הולך להופעה ויוצא עם תקליט או חולצה", הוא מתנגד לטענות על זילות. "הגעתי לכל כך הרבה אנשים דרך זה. את יודעת כמה פעמים הגלריה אמרה לי, 'מכרנו את עבודות השורות'? לפני חודש אספנית ענקית מלונדון אמרה, 'יש לי את השורות האלה ועכשיו החלטנו לקנות עבודה אורגינלית'. אז מה המסקנה?"

שהיא אוהבת סמים?

"אנשים שעושים קוק לא קונים את העבודה הזאת. הייתי בטוח שאיזה רוקסטאר יקנה את זה אבל מי שקנה את העבודה היא אחת מהמשפחות הכי מפורסמות באמריקה, משפחה סופר־שמרנית שבחיים לא ראתה גם סיגריות. הם קנו את זה ושמו את זה בחדר האוכל שלהם בבית באספן. זה כמו שבבית של פבלו אסקובר יש תמונה של שני סוסים בשדה. ואיפה תלויים הציורים הכי חולניים, פורנו של ג'ף קונס וראשים חתוכים של דמיאן הרסט? אצל אנשים שמזיזים את הכלכלה העולמית. לא אנשים שעושים סמים. הבית של מיק ג'אגר בלונדון נראה כמו בית של דודה אנגלייה. המרצ'נדייזינג הזה חשוב עבורי לא בשביל כסף או פרסום אלא בגלל שאנשים חשובים לי. לא יראו את העבודות שלי בנטפליקס ואני רוצה שלאנשים יהיה משהו ממני. מעבר לזה חשוב לי להגדיל את השיח מה זה תרבות ואיך תרבות מתנהלת. בעיניי אין בזה משהו זול. כשהרציתי בבצלאל הבנתי שרק בישראל עוד רואים את זה ככה".

כשאתה מסתכל על מה שקורה בישראל מניו־יורק, איך נראית לך המציאות התרבותית?

"כשאני עזבתי את הארץ לא הכל היה סביב כסף. כולם הסתדרו איכשהו. היום בארץ הכל זה כסף, צריך לעשות ריאליטי והרבה מאוד דברים במקביל כדי לשרוד. כאן כשאתה נכנס למקום חדש ישאלו אותך מי הארכיטקט ומי האמן. בארץ השאלה הראשונה היא כמה זה עלה. זה ההבדל".

בשבוע שעבר הורידו עבודה של יעקב מישורי ממרכז רפואי בעקבות פוסט של הצל. מירי רגב ניסתה לצנזר מופעי עירום בפסטיבל ישראל. אלה דברים שלא היו בישראל בעבר.

"זה לא היה קיים. אני עשיתי ציור של ביבי נתניהו עם קרניים וציור עם יגאל עמיר שפורם לו את הכיפה בגודל של שלושה מטרים. זה היה יומיים בחדשות ומחאו לי כפיים על זה! הדבר היחיד זה שקיבלתי טלפון מהשב"כ שיש איומים על החיים שלי והם רוצים לדעת איפה אני מסתובב. אני שיקשקתי! נשבע לך. ההורים שלי אמרו לי, מה אתה עושה לנו? אבל אף אחד לא הוריד את זה. זה עדיין תלוי במערכת עיתון 'הארץ'. היום בישראל אין סיכוי להראות כזה דבר. מוזיאון חיפה הציג את אחת העבודות ודתיים שברו לו את החלון לפני כמה שנים. וזה כבר לא קשור לתרבות. זה לא אנושי".

כמי שיש לו חיבה לרוקסטארז, מה אתה חושב על ישראל בחזית הזאת? הכי קרוב כרגע הוא עדיין אייל גולן כנראה.

"אין יותר רוקסטארז. אייל גולן הוא לא רוקסטאר. העולם של דמויות גדולות מהחיים לא קיים יותר. גם לא מעצבי אופנה. גם טרנטינו אמר שהוא עושה עוד סרט אחד כי התעשייה הזאת גמורה ואני מעדיף אנשים שיודעים מתי להפסיק מאשר להמשיך ולהמשיך. אייל גולן אני לא שומע, מוזיקה מזרחית בכלל. אף פעם לא הסתכלתי על ריאליטי. לא בגלל שאני סנוב, זה פשוט לא מי שאני ואני לא יכול לשקר. זה עושה לי כאב ראש".

× × ×

בזכות הקורונה הוד גילה שהוא מסוגל להיות אבא במשרה מלאה. וזה מאדם שהיה יוצא מהסטודיו בכל בוקר בשבע ופוגש את הבן שון (שש) בערב ל"שעה, שעה וחצי גג". בארבעת החודשים האחרונים הוא נאלץ להתמודד עם התא המשפחתי 24 שעות ביום. הוד ואשתו סטפני, הולנדית שהתגיירה לפני נישואיהם, עשו אקזיט מניו־יורק בתחילת המשבר, ועברו לגור בבית פסטורלי על אגם בקונטיקט. אבל הפסטורליה של אדם אחד היא הסיוט של האחר. כלומר של הוד. "זה אחד האזורים היפים שיש אבל בחורף הוא מאוד בעייתי. הכל קר. אפור. חום. באופן כללי אני 20 שנה בניו־יורק והדבר שהכי קשה לי איתו זה החורף. כשגרתי בארץ היה לי אוטו שחור ואהבתי לשבת בו בלי מזגן שעות. אני אוהב את זה. זה סקסי. אם אני אוהב משהו זה המדבר. אתה עומד שם בקונטיקט על האגם הקפוא ואומר, מה קרה לחיים שלי? מה הקשר שלי לזה? מה אני עושה פה?"

יש בכלל מקום לחיים חוץ מהאמנות שלך?

"הרבה פעמים לא קל לאנשים שקרובים אליי. כמה פעמים אמרתי לאשתי, תקשיבי, האמנות שלי היא מעל הכל? וכמה פעמים היא אמרה לי בתשובה לזה, 'יו אר סאצ' אן אסהול'? היום אני לא אומר את זה ואני גם לא יודע אם אני חושב ככה. אני מנסה לחנך את עצמי לא לחשוב ככה אבל כשהכישרון מתחיל להשתלט עליך זה כמו אדם שמגיע לדרגה כל כך רוחנית שהוא מאבד את הגוף. אני כן יכול להגיד שהקורונה שינתה את הדרך שאני מסתכל על העולם. עשיתי המון דברים שלא עשיתי בחיים. עשיתי הליכות. הכנתי פיצות".

איזה אבא אתה?

"אני לא אגיד שאני חרא אבא, אני מי שאני. כשהוא היה בן שנתיים היו תקופות ששאלו אם אני אוהב אותו והיה לי קשה לענות כי אני לא מכיר אותו. יש לי חברים שנסעו לראשונה לחופש עם ילדים בגלל הקורונה ואומרים, 'אני פתאום מבין מה זה להיות עם ילדים כל היום תקוע בבית, איך אפשר לחיות ככה?' ואז יומיים אחר כך הם אומרים, 'אם לא היה לי את הילדים, אני לא יודע מה הייתי עושה'. אז איך בן־אדם יכול להגיד באותו שבוע את שני המשפטים האלה? כי שניהם האמת".

עכשיו אתה מרגיש שאתה מכיר את הבן שלך?

"בבית ששכרנו היו חכות דיג. אחרי יומיים שהיינו שם, בתקופה שעדיין פחדתי שאם אני אצא ואסתכל על השמיים אני אחטוף קורונה, אמרתי אולי זה מהמים, מהאוויר? אבל סטפני אמרה לי לצאת איתו החוצה. הילד כל הזמן בבית. ואני הייתי בלחץ. לא עבדתי, אין לי מיילים, הבורסה יורדת, התערוכה נדחתה. בשלב מסוים אמרתי לו, בוא נלך לדוג. אני, מגיל שלוש עד 16, אבא שלי לקח אותי פעמיים בשבוע לדוג. ומאז דגנו כמעט כל יום. זה המקום שהבנתי איזה דבר מדהים זה החיים והאבהות".

מה הבנת על הבן שלך כשפתאום היה לך זמן איתו?

"היופי האולטימטיבי מבחינתי זה האהבה שיש לילדים. אני מתעסק המון ביופי. כשאת אומרת את האמת דרך יופי סולחים לך על הרבה דברים כי יש בזה משהו אסתטי. היופי זה מניפולציה בעצם. דרך יופי אפשר להשיג הרבה דברים. כמו שבשואה את מי לקחו ראשונים מבתי יתומים? את אלה שהיו הכי יפים וחמודים. זה כמו הכלב שתיקחי בחנות חיות".

× × ×

הילד שהוא הוד כבר בן 49. הטון בטלפון עדיין רך. העיצורים נמשכים בהתפנקות. התחביב שלו, לפחות פרה־הקורונה, היה להתרכז בעצמו. האיש שהעיתונות הישראלית אהבה להשוות לדוריאן גריי מגרד את ה־50, ומודה שהוא מת מפחד. "אני חושב שלהזדקן זה דבר נוראי. זה נוראי נוראי נוראי. היום זה נראה לי כמו סוג של מחלה. את מבינה איך לאט־לאט דברים נלקחים ממך. נבזזים! ואני מנסה להתעלות על עצמי וכמה שאני רכושני להגיד, הרי בסוף את מתה אז מה זה משנה. אבל זה משנה".

אומרים שזה הכי קשה להיות אישה יפה שמזדקנת אבל לא פחות קשה להיות גבר יפה שמזדקן.

"אני חושב שזה אותו דבר. אני גם לא אאמין שיש דבר כזה יופי נשי או גברי. לכן גם כשדיברו איתי על זהות מינית לא הבנתי מה רוצים. אף פעם לא הייתה לי זהות מינית. זה פרובינציאלי. לאבד יופי זה דבר מאוד קשה. זה גם קשה למסתכל, לא רק לאדם עצמו. השבוע הייתי בסטודיו בצהריים מזיע, מלוכלך, ואמרתי, 'על מי אני עובד?' ונסעתי לים. ישבתי והסתכלתי על בחורות לא כמו גבר שמסתכל ואומר את זאת אני רוצה, ממש לא ככה. כמעט כמו רופא. או כמו ילד. ואתה אומר, זה כל כך עצוב מה שקורה לגוף. לא משנה אם את יפה או לא יפה איך הכל קמל ולאט־לאט נהרס. מכירה את המשפט: 'רואים שהיא הייתה יפה'. איזה משפט טרגי זה. מה זה רואים שהיא הייתה יפה? היא עדיין יפה אבל מה קרה? היא התבגרה. זה מאוד קשה להתבגר. אנחנו גם חיים בעולם כל כך תחרותי, כל הזמן רואים אותך ואינסטגרם יצר איזה אידיאל יופי מפלצתי שיצר תסכול ויצורים שלא קשורים למציאות".

חברה סיפרה לי על מסיבת בריכה באל־איי שיושבים שם כל מיני ערפדים זקנים שמקבלים עירוי ויטמינים. כולם מתוחים מכמויות של חומצה היאלורונית עם אינפוזיות ליד הבריכה. יצא לך להיות באירוע כזה?

(צוחק) "לא, לא. אבל אני לא שולל את זה. אחד מהדברים היפים בתקופה שאנחנו חיים בה זה האופציות. אנחנו חיים בתקופה שבה לאנשים יש יכולת להיראות טוב, ואם זה עושה הרגשה טובה, אני מברך על זה ואומר כן. אני עוד לא שם אבל אם אני אוכל לשפר את איך שאני נראה, אני אעשה את זה. ברור לי. ולא אכפת לי אם זה יהיה דרך אינפוזיה או דרך מזרקים. אני מכיר אנשים שפעם בכמה זמן מחליפים להם את הדם. ויש לי חצי חברים שישנים במתקנים של חמצן ולפעמים אני אומר, זה גאוני, ולפעמים אני חושב שזה פתטי. תלוי מתי את שואלת אותי".