דברים שיאנה יוסף הנערה זימנה לעצמה מהיקום: לשחות בקאנטרי היפה בצפון תל־אביב, זה שליד התיכון הדתי שאליו הייתה נוסעת כל בוקר מהבית בשכונת שפירא. בית בצהלה עם מדרגות בפנים. גבר עם לב זהב להקים איתו משפחה חמה. להתפרסם ולהיות שחקנית. יאנה יוסף מזמנת ומקבלת. טפו, חמסה.

דברים שיאנה יוסף לא מזמנת מהיקום: קורונה. בשיא הסגר היא ילדה את גד, הילד השלישי שלה ושל ציון ברוך. "הקורונה לא עניינה אותי בכלל, כל כך רציתי כבר ללדת. ואז האפידורל לא השפיע עליי! הסיוט של כל אישה", היא אומרת, בחיוך כמובן. בערך בסוף של כל משפט שהיא אומרת, היא מחייכת, לא משנה אם הוא מחביא איזה סיפור קשה מאחוריו. מה שלא הורג, אתם יודעים, מספק חומר בעירה, או לפחות חומר לבדיחות.

יוסף וברוך חזרו הביתה עם התינוק בליל הסדר. "ליל הסגר. כל הכבישים סגורים, ואנחנו חוזרים עם היורש. מטורף. הרגעים שאת חוזרת הביתה אחרי הלידה זה כמו סופה. את לא יודעת איפה לשים את עצמך, והכאבים, והרגשתי נורא לגבי הילדים, שהשארתי אותם, ואני מביאה להם משהו חדש. מסכנים שלי, איך הם יתמודדו?"

גם לחתוך מסובך יותר בימי קורונה. "לא בכיתי בכלל, לא לפני הלידה, לא בגלל הקורונה, לא בזמן הלידה. בברית פתאום התפרקתי", היא מספרת. "פתאום עלה לי. איזה סרט זה. כל המשפחות בזום, ואף אחד לא נמצא לחבק, להתרגש. היינו חייבים מניין אז הצלחנו להביא את שלום (מיכאלשווילי), אסי (יששכרוף) ועמוס (תמם), וחברה שלי יפעת, וזהו. את גם לא יודעת: זה עצוב? אבל זו גם שמחה, ברית. כולן לברית מתארגנות, מתאפרות, קורונה לא קורונה. מעריצה אותן. זה לא היה בראש שלי בכלל. לא היה אכפת לי איך אני נראית.

צילום: ענת מוסברג

"באירוע נכנסתי לכל הגופות של כולם, הרגשתי מה שהם עוברים. לגוף של ציון, הוא ישב כסנדק כי אי־אפשר היה להביא את אבא שלו, הוא בקבוצת סיכון. ואני רואה אותו בוכה, וכשציון בוכה - וזה לא קורה, הרי, זה קורה פעם ב־ - מבחינתי זה סוף העולם. אני יכולה למות מזה. לא חוויתי בבית גבר בוכה, בחיים לא ראיתי את אבא שלי בוכה".

נראה לי שגם את לא בוכה אף פעם.

"איפה, ציון יגיד שאני בכיינית מספר אחת. פעם אני וציון היינו רבים, אז הייתי בוכה בכל ויכוח. אבל אני כבר לא בוכה. וזה היה רגע שבירה, כל מה שהחזקתי כל ההיריון. בתחילת ההיריון ציון היה חודש וחצי בקולומביה בצילומים, ואני לבד עם הילדים ועם בחילות. ובלילות כשציון היה מופיע, היה לי קשה ברמות, הייתי לילות לבד. בשורה התחתונה גיליתי שאני חיה. גיליתי שכל אישה היא חיה".

ואין רגע שאת מתקשרת אליו לקולומביה ואומרת חאלס?

"בחיים לא. אני לא אבאס אותו. הוא קורע שם את התחת. הוא כרגע מפרנס, והוא צריך להיות ערני וטוב בזה, וללכת לעבודה שמח".

וכשאת אומרת, 'גם אני רוצה לשחק, גם אני רוצה קריירה', ולציון יש את זה -

"יש לנו קטע בבית: אין לנו תחרות, אין לנו קנאה. כשהוא מצליח אני מצליחה. אני יכולה ללכת להופעה שלו ולשבת שם וכולי הערצה. הוא מוכר ציור - אני מרגישה שאני מכרתי. בעיניי הוא השחקן הכי טוב בארץ, לא משוחדת. הוא כל כך אמין, שהוא בעלי ואני לא מזהה. הוא משתף אותי בהכל, מאוד מקשיב לי, ברמה של אני בחרתי את השם לסדרה. ההחלטות נעשו: אני חולת שליטה, ואני רוצה להיות אמא במשרה מלאה, ואלה הבחירות שלי ויש לזה את התוצאות".

זה משהו שסיכמתם ביניכם?

"לא, ציון דווקא דוחף אותי, אומר, 'אני רוצה שהעולם יראה את היכולות שלך'. אבל פה אני אומרת, 'אני בזכות עצמי מותק'. יש הפרדה מוחלטת. את יודעת, הוא מכיר את כל העולם, אבל אין מצב שיתקשר למישהו. זה מפדח אותו גם. אנחנו צוחקים על זה (עושה חיקוי), 'מה אתה אומר, אולי תיקח את אשתי?' אין מצב, בושות. שומרים על איזשהו פאסון".

ואיך מתמודדים עם הפרנסה עכשיו בקורונה?

"שמעי, זה קשוח. הלחם והחמאה שלי זה ההופעות של בעלי. ועכשיו אין כלום. ברור שזה נוראי מבחינת הכנסה, אבל זה עוד יותר נוראי מבחינת הנשמה, כי אני יודעת כמה חסר לו הקהל. הנשמה נכבית לאט־לאט. זה מפחיד". 

הצטמצמתם?

"בטח".

זה מעורר חרדות כל המצב הזה.

"לא, באתי משם. לאדם שכל החיים חי ברמת חיים גבוהה מאוד קשה פתאום לרדת, אבל מי שהיה שם כבר? אני אומרת לציון, בוא איתי לשפירא", היא צוחקת.

"ציון תמיד אומר לי, 'יש לך נשמה ענייה עדיין, תלבשי משהו'. אני חושבת שזה שומר אותי על הקרקע, אני אוהבת את היאנה הזו משפירא. כשאני נוסעת לאמא שלי, אני עפה, אני באורות שאני משם ובאורות שיצאתי משם".

עושה סיבוב ניצחון עם הג'יפ?

"היה טיפול על זה, להרגיש ראויה. הייתי נוסעת עם הג'יפ ולא היה נעים לי, ועם הלא־נעים הזה פגשתי חברה משם, רציתי למות. היא לא אמרה לי כלום אבל בא לי שלכולם יהיה שם גם".

וציון מפחד?

"הוא תמיד חי ברמת חיים גבוהה. הוא בא אמנם מרמלה, אבל האבא שלו חרוץ בטירוף, תמיד עבד והרוויח, והוא מגיל 16 עובד כמו מטורף בעצמו, כסף בא אליו. אבל אתה חושב רק על הילדים, אתה אומר שלא יחסר". 

וכאילו הקורונה לא מספיקה, האמרגן של מה קשור, גיל אוליאמפרל, נקלע למשבר כספי חמור בגלל הקורונה ולא שילם להם. "קורה. וזה עצוב", היא אומרת. "הוא חייב לנו כסף, זה לא יפה, אבל יש שם בן־אדם שהסתבך ואני מאחלת לו שייצא מזה. גם אם עשה טעות מגיעה לו הזדמנות שנייה".

חברי מה קשור שותפים לדעה שלך?

"כן, אנחנו מאותו חומר. הם התחילו ביחד, כמו שהוא האמין בהם הם האמינו בו, הייתה שם דרך משותפת. הם פתחו איתו את המשרד והם שומרים לו חסד נעורים ומאחלים לו שייצא מזה ושיהיה בסדר".

× × ×

תכף בת 32. שמונה שנים עם ברוך, חמש וחצי שנים כאשתו. "לפני ציון לא הייתי חזקה במסגרות", היא צוחקת. "שתי דיוות מסתובבות בבית, ככה זה טאלנטים. אבל כבר אין דרמות כמו פעם, אנחנו קלישאה כמו כל הזוגות, מי עשה יותר ומי עשה פחות. נראה לי שנעבור לשלב התורנויות. עם הילד השלישי זה נהיה יותר אינטנס, עכשיו זה שלושה על שניים. הם פשוט אוכלים אותנו". אלה אנדריאה, תכף בת חמש, נח יהודה בן שנתיים, וגד בן ארבעה חודשים. "אנחנו במצלמות כל היום, ואין מצב שהילד צורח שעה ואני לא שומעת אותו". 

"איפרו אותי ארבע שעות. חסמו לי את הדם, אין דם ואין חמצן". יוסף כמפלצת ב'ג'ודה'

על השולחן מולה שני מסכים, כאילו אנחנו בקונטרול של 'האח הגדול'. היא מוודאת את הטמפרטורה בחדר של הילד. "חשבתי עם השלישי יעבור. לא עובר". יוסף היא מהאמהות האלה, שאם יעקוץ את הילד שלהן יתוש, לא יישנו כל הלילה. "גם ציון כזה. שנינו משוגעים, אין מי שיאזן. זה קשוח. הגעתי לגיל 23 כשאני לא יודעת מי אני, וככה נכנסתי ל'אח הגדול'. החוויה הזאת, להיות שלושה חודשים עם עצמי, להתמודד, לא לברוח, זה עשה לי שיעורי בית של מלא פסיכולוגים. מהר מאוד הבנתי שהתיקון הכי גדול שלי בחיים האלה זה הילדים, ומהר מאוד ציון הגיע. אני עובדת על זה חזק, אבל לא אגיד שלא מתעוררים בי שדים בפן הזה של 'מה איתך'?"

קריירה?

"משחק זה המקצוע שאני רוצה. לא יעזור, המצלמה נדלקת ואני מרגישה בבית. כל פעם אני אומרת לעצמי, 'אני אחכה עם זה רגע' ואז מקבלת עוד אודישן ועוד אודישן. כמה שאני אומרת לעצמי, 'תחכי, הילדים עוד קטנים', את השד הקטן הזה צריך להאכיל גם".

הדילמה הנצחית?

"המהות של החיים זה ילדים. אנשים יכולים להגיע לפסגות מטורפות, אבל אם הם לא נשואים ואין להם ילדים, הם ריקניים. אני חושבת שזה טוב שהתחלתי עם הילדים, כי אם הייתי מתחילה עם קריירה, הייתי דוחה את זה. אבל אני פתאום מוצאת את עצמי רוצה לשלב, מאוד. אני עושה אודישנים. מצלמת, שולחת. לא יודעת איך אתמודד אם אקבל תפקיד. זה לא להיות בבית שעות, ימים, שבועות. יכול להיות שמשהו בי עוצר מלקבל תפקיד. הפחד של איך אני אעשה את זה".

מה, את מפקששת אותם?

"יש מצב".

החלום מדגדג. במיוחד כשזה במגרש הגדול ביותר. "עשיתי לא מעט אודישנים לחו"ל, כל שבועיים־שלושה אודישן. הייתה סדרה לנטפליקס של גיבורי־על, שהייתה אמורה להצטלם ארבעה חודשים בניו־זילנד. איך בדיוק אני עושה את זה עם שלושה ילדים? ועוד בסוף העולם. אין סיכוי, אבל אמרתי, יאללה, אני אעשה את האודישן. זה היה אחרי שנח נולד, וזה לרוץ למורה לאנגלית, ואז למורה למשחק, ולצלם בבית. כמויות מטורפות של טקסטים באנגלית. אחר כך אמרתי לעצמי שאני אלד ואז אכנס לזה בכל הכוח, ואז הגיעה הקורונה, והוליווד מתה", היא אומרת כמעט בפייסנות. "אני חושבת שהתת־מודע אומר לי - רגע, את לא באמת פנויה. זה הרי לא רק לבוא ולעשות אודישן, זה המון השקעה והמון עבודה וזמן שאין לי אותו.

"וגם כשאני יוצאת לאודישן, אני כל כך מתרגשת. אוף. מדי. מדי! אני יכולה להגיע לאודישן ולהגיד, 'תקשיבו, אני שונאת אודישנים'. הכי יורה לעצמי ברגל. זאת ההגנה שלי, אחר כך אולי יופתעו. בכל הדברים שעשיתי, היו לי אודישנים חרא. הסרט 'הרמוניה', שהייתי מועמדת עליו לפרס אופיר, אורי סיון הבמאי אמר לי, 'האודישן שלך היה חרא, גרוע', אבל כשאני מגיעה לסט זה משהו אחר. הכל מדויק. כשזה יצטרך להיות התפקיד, זה יהיה התפקיד".

בקיצור, היא שומעת הרבה "לא". "רק 'לא'", אומרת יוסף. "מאוד בא לי תפקיד ראשי בסדרה, אבל יש מצב שזה יקרה ואני אוכל סרטים איך השארתי שלושה ילדים. ומצד שני, בסוף הילדים רוצים לראות אמא שמחה. זה לא פשוט להיות בבית כל היום. ואני בבית כל היום, במיוחד עם הקורונה".

נגיד עכשיו יש לך תפקיד ב'ג'ודה', אז יגידו, "בעלה סידר לה".

"לאאא, עזבי אותך", היא אפילו לא לוקחת את השאלה שלי ברצינות. "מה שמחזיק אותי לא להתרסק זה שאני יודעת מה היכולות שלי. העולם עוד לא גילה אותי".

× × ×

וחכו שתראו אותה שם. בפרק 4, בסדרה שיצר ציון ברוך ותכף חוזרת בעונה שנייה ('ג'ודה' משודרת כל יום חמישי ב־20:15 ב־HOT3 וזמינה גם בווי־או־די וב־NEXT TV). במילה אחת: אמא'לה. בשתי מילים: אמא'לה ואבא'לה. ג'ודה, סדרת הערפדים היהודית הראשונה, מעיפה את המוח. היא כיפית, היא סקסית, היא מצחיקה. אם ציון גידל שיניים וציפורניים של ערפד, צבע את העיניים בכחול ושתה דם כאילו זה שייק מ'תמרה' אחרי אימון, את יאנה בכלל אי־אפשר לזהות. מליפיסנט גרסת מערת המכפלה.

"ציון אמר לי, 'מאמי יש דמות של איזו מכשפה שומרת'. הוא כתב וראה (בראש) שאני עושה אותה. אני אומרת לו מלא שאני לא רוצה שהוא יכניס אותי ליצירות שלו, אני רוצה שזה יהיה הרגע שלו, אבל הוא ביקש, אז אמרתי יאללה. אני שומרת על מערת המכפלה, על אבותינו וגם על הראש של עשו, ובעצם קיבלתי קללה, אני לא יוצאת מהמערה הזאת המון שנים. זאת הייתה הפעם היחידה שיכולתי להחטיף לציון באמת", היא צוחקת. "כזה מעיפה אותו לקיר, הוא נופל וכולי בתחפושת, 'מאמי, אתה בסדר?'" יאנה נקרעת, "והוא אומר לי, 'כן, כן, אל תצאי מהדמות'. מלא פעמים הוא היה כזה 'איי מאמי'. הכנסתי לו את הקרניים לעין.

"בהתחלה לא הצלחתי לשחק כשהגעתי לסט. איפרו אותי איזה ארבע שעות, כל כך חנקו לי את הראש, שמו לי גם פאה וגם קשת, הידקו לי אותה לנשמה, למוח, לתת־מודע. התחלתי להרגיש לא טוב, פשוט חסמו לי את הדם, אין דם ואין חמצן. ואני כזאת מקצועית, לא הוצאתי הגה. עד שהגיע הרגע שהעלו אותנו באוויר עם מנופים, ציון קלט שאני לא איתנו. אמרתי לו, 'מאמי אני הולכת להקיא עליך'. הוא אמר לעצור הכל".

כמה קל לעשות חזרות בבית? ובכן, "ערב לפני, ציון אמר לי, 'מאמי, מחר הסצנה שלך, את מוכנה?'" היא מספרת. "במטבח הוא אומר לי, 'מה את הולכת לעשות מחר?' ובואי, זה לא תפקיד רגיל. אני אמורה להיות משהו הזייתי, איך אני אעשה לך חזרה במטבח? מה, אני אדבר איתך ארמית במטבח? שחרר אותי. אחרי שצילמנו הוא אמר לי שהוא נורא נלחץ שאני לא אספק את הסחורה, ואז הוא קיבל את זה כפצצה".

אז הוא אמר "טעיתי"? 

"הוא עף עליי. ובעיקר כשאנחנו בחוץ, כשהוא רואה אותי כאילו. אתה רואה את הבן־אדם באותו מצב של הפיג'מה וזה, ובחוץ הוא פתאום נזכר איך אני, נתקע עליי עם מבטים ואומר, 'איזו יפה את', הו שלום, אחרי שמונה שנים".

× × ×

נולדה בטג'יקיסטן. המשפחה של אמא חיה בסביבה מוסלמית, אביה יהודי. את הכישרון למשחק, היא אומרת, קיבלה מאבא. "כל היכולות שלי והכישרון זה ממנו. הוא כוכב. אם הוא היה הולך לכיוון משחק, וואו". אמא שלה עדיין בשכונת שפירא, עם שלושת האחים שלה. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 22, אבל אתה חוטף כאפה בכל גיל. הם מאוד בקשר, קשר מוזר. אבא שלי טס וחוזר, טס וחוזר. כרגע הוא בניו־יורק".

יוסף זימנה, בנוהל, והעולם גילה אותה בעונה הרביעית של ׳האח הגדול׳ 2012. אישה שלא תחסוך ממך את מה שהיא חושבת; רומן עם קותי סבג שנמשך גם אחרי התוכנית, והנמסיס אביבית בר זוהר שלא היססה לשלוף את ה־קלף ונזפה בקותי, שאוי ואבוי, יאנה מוסלמית. אחר כך שיחקה ב'מקימי', ב'שוברי גלים' וב'להיות איתה' בטלוויזיה, ובקולנוע ב'אבינו' של מני יעיש וכאמור ב'הרמוניה' של סיוון. "אני חושבת שהגורל של המפורסמים הוא להיות מפורסמים, זה משהו שנכתב למעלה", היא אומרת. "זה נכתב לי ולכן הנשמה שלי כל כך רצתה את זה, ואני חושבת שדרכי קורים המון תיקונים לאחרים". 

תסבירי.

"כל מיני אנשים שראו את 'האח הגדול', זה עשה להם משהו, הגיור שעברתי נתן כוח לכאלו שרוצות לעבור גם, את מבינה? אנשים מפורסמים זה חתיכת תיק, יש עליך אחריות. אתה מחזק, אז אני אומרת, 'כנראה זה היה הגורל שלי כדי להשפיע'. כאילו זה מכתוב. יש מלא כאלה שמנסים ולא הולך להם, נכון? אז כנראה זה לא המגרש שלהם. אז הרגשתי שזה חזק ממני וזה חייב לקרות. זה נורא תיסבך אותי, אבל זה היה גדול ממני".

כשהייתה בת חמש הגיעה לתל־אביב ונשלחה לבית ספר דתי. "12 שנה, כל בוקר מתפללים. חברה שלי תמיד אומרת שאני יותר דתייה מהרבה דתיים".

אז נעלבת מכל קמפיין "יאנה מוסלמית"?

"זה לא עשה לי כלום. אין לי רגשי אשם על מה שאני, אני עפה על מה שאני, אני שלוש הדתות".

אז למה רצית להתגייר?

"כי ראיתי את עצמי עם חופה, ורציתי שלילדים לא יהיה את הדבר הזה, וידעתי שלהורים של ציון זה חשוב, אמא שלי גם מתגיירת עכשיו, עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא", היא צוחקת.

היית צריכה את זה בשביל להיות חלק מהחברה?

"אני לא חיה את הבחוץ בכלל. פשוט ילדים לפעמים זה עם אכזר ולא היה בא לי שהילדים שלי יעברו את מה שעברתי ביסודי. כשנכנסתי לכיתה א' נזרקתי לחיים. נזרקתי להישרדות. עברתי התעללויות וחרם ומה לא? רק לפני חודשיים־שלושה סיפרתי לאמא שלי למה הייתי צריכה מכנסיים מתחת לחצאית, היא לא ידעה שכל הזמן מורידים לי את החצאית מאחורי בית הספר בהפסקות".

למה לא סיפרת לה?

"אתה לא מספר על הטרדה מהר, אתה מתבחבש איתה. אני זוכרת מי עשתה לי את זה. ואני עוברת עם הג'יפ ואני רואה אותה".

אפשר להוציא את הבחורה וכו', אי־אפשר להוציא חוויות שנצרבות. "עד היום אם אני עוברת ברחוב ליד גן ילדים, ואני רואה שתיים־שלוש בנות על אחת, מציקות לה, אני מתערבת. לא אכפת לי מה ההורים יגידו. אני ניגשת ואומרת, 'זאת הפעם האחרונה שאתן מדברות אליה ככה', לא משנה באיזה גיל הן. זה מחזיר אותי ללעמוד הזה ושיורדים עליך וגוערים בך ואתה שם חסר אונים.

הסרטונים והסיפורים על ההתעללויות בילדים, למשל גן הזוועות ברמלה, מקוממים אותה עד כדי רצון לפעול. היא בקושי יוצאת מהבית בקורונה, אבל להפגנות למען הענישה למתעללים בגני ילדים היא מתכוונת לצאת. "מטריף אותי שצריך להגיע למצב שיש הפגנות בשביל לקבל צדק. מתעללים בילדים בשביל הכיף - זה מזעזע! לפתוח גן זה לא לפתוח פיצוצייה. צריך רישיון שיהיה לדבר הזה. עזבי שבעיניי צריך גם שיהיה רישיון להורים. הלב מדמם מהדבר הזה. אוי ואבוי אם מישהי כזאת תיפול לי בידיים".

× × ×

עוד דבר שיאנה לא מזמינה מהיקום או בוולט: פיצה. היא מכינה אחת. היא האמא שמוציאה את הילדים מהגן. ולא, היא לא תביא מישהי במקומה. "אין מצב. אותי הם יראו בבוקר, אותי הם יראו כשהם יוצאים מהגן. גם אם אקבל עכשיו סכום יפה. זה הדרייב. זה הרצון הכי גדול שלי עכשיו, להיות ולהעניק. אני מחזיקה את הילד שלי כשאני מבשלת, שירגיש את האוכל שאמא שלו מבשלת. כל האווירה הזאת שאוכלים את האוכל של אמא כמו אצל המזרחים". 

זה היה חסר לך כילדה?

"כן. אמא שלי הייתה מבשלת, אבל יש לי הרבה חורים. אם את שואלת אם יש לי זיכרונות טובים יותר או רעים יותר, אני אומרת - הפחות טובים".

הפיצויים העצמיים על הילדות, מתברר, עוברים דרך גורם שלישי. "אני כיאנה לא מפצה את עצמי, אני עושה את זה דרך הילדים, קונה להם בלי הכרה. מילד לילד לא שומרת, אני תורמת הכל. בילדות אמא שלי הייתה מגיעה עם שקים והייתי כל כך מתרגשת, אז אני עושה את זה כי אני יודעת מה התחושה".  

"תשמעי", היא מבהירה, "לא היה חסר לנו מה ללבוש, לא היה חסר לנו מה לאכול, אבל עדיין זה משהו שחשוב לי".

ביטחון?

"כן, אבל אני לא קונה בלי הכרה".

העבודה הראשונה שלה הייתה בגיל 16, "חנות בגדים. כל כך רציתי שיהיה לי כסף משלי".

מה הדבר הראשון שקנית?

"את הבגדים מהחנות. הייתי מכורה לאלנבי, בחנות של ה־30 שקלים לבגד. אני זוכרת שב־500 שקלים קניתי כל כך הרבה בגדים, פיזרתי אותם במיטה ועפתי לשמיים".

היום את בטח קונה ב־500 שקל חולצה אחת.

״מה פתאום, אני לא קונה ב־30 אבל בחיים אני לא אקנה חולצה ב־500, בחיים, לא חולצה ולא נעל, אולי מעיל, אני לא מבזבזת על בגדים בכלל. בתיקים אני יכולה קצת להשקיע כי זה עובר הלאה. אני תמיד חושבת קדימה. אלה תגיע לגיל 18 ופתאום אני מביאה לה תיק שהיה של אמא שלה, זה מרגש, מה, אני אעביר לה חולצה של 30 שקלים? (צוחקת) אבל בואי, יש לי כולה חמישה תיקים שהם מותג".

מה, שאנל כזה?

"שאנל אין לי עדיין", היא צוחקת, "עוד לא הגעתי לשם".

החצר של הבית שלה בהרצליה פיתוח מושלמת לתקופות סגר, גם לימים כתיקונם. חצר ועוד חצר, ובית שלא יבייש כתבות על הבתים היפים בישראל. "הרגשתי שידעתי שאני אגור פה", היא מספרת על הדירה הראשונה שבה גרה עם ברוך בצפון תל־אביב. "זה היה איפה שלמדתי בתיכון. זה מטורף, שם הכרתי את ציון, בקאנטרי שהסתכלתי עליו ואמרתי, 'אני אשחה פה', הוא היה שוחה. הסופר שהייתי באה אליו עם חברה שלי לעשות כריך, נהיה הסופר שהייתי קונה ממנו. הייתה לי חברה בצהלה והייתי אומרת שיהיה לי פה בית. לא דמיינתי בחיים שבסוף אני אתחתן עם גבר שיש לו, זה לא העסיק אותי אף פעם. אף פעם לא היה לי בן זוג עשיר, זה לא היה הדרייב שלי. הייתי מכורה לאהבה, לריגוש, שיעניקו לי חום, זה ממש לא עניין אותי אף פעם".

הכסף?

"אני לא איזו מיליארדרית, אין לי איזו יאכטה או מטוס בצד, כן? למה רציתי לצאת לעבוד בגיל 16? כי היינו גרים בחדר אחד ולהורים שלי לא היה לתת לי, אז רציתי כבר לצאת לדרך עצמאית ושתמיד אוכל לקנות לעצמי את הכל. חינכתי את עצמי שאני בעלת הבית של עצמי, שאני לא תלויה באף אחד, ולכן גם לא חיפשתי את הנחמה של הכסף. גם כשהכרתי את ציון אף פעם גם לא חשבתי אם השחקנים המפורסמים בארץ עושים כסף. הייתי עפיפון, מתעסקת בעניינים שלי, ואז כשיצאתי מהתוכנית פתאום התחלתי להבין, ועדיין לא ידעתי שקומיקאים עושים פה הכי הרבה כסף. ואת יודעת, גם הדירה שגרתי בה פעם ראשונה עם ציון זה לא פנטהאוז ענק, זה שלושה חדרים, דירה. אבל הלוקיישן גמר אותי". 

גם כשגרו בצהלה, זה בא במקרה. "לא זימנתי גודל, או שיהיה יוקרתי, זימנתי לוקיישן יותר בהתפתחות שלי כאדם, לשאוף למה שאני מרגישה שמגיע לי. ואת הבית הזה בהרצליה ציון זימן, ואני מצאתי. היום שמעתי משפט פצצה: Dont wait for the future, make the future. אתה רוצה משהו שיקרה בעתיד? תעשה אותו עכשיו".