ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    24 שעות • 19.08.2020
    "אני סופרת את השניות עד שאעלה על הבמה ומקווה שלא נתאכזב שוב"
    סנדרה שדה ניחמה את עצמה שאפשר להזדקן בכבוד בתיאטרון, אבל המגפה השאירה אותה בקבוצת סיכון וללא קהל. רגע אחרי ההכרזה על החזרה להופעות היא מספרת על תחושת הריקנות ללא הבמה, מפרגנת לקאמבק של מוני ב"זהו זה", מסבירה למה ההצלחה גורמת לה להרגיש כמו עובדת סוציאלית ומבהירה: הטיפולים הקוסמטיים לא ייעצרו בגלל שום נגיף
    יואב בירנברג | צילום: אביגיל עוזי

    סנדרה שדה כבר השלימה עם המחשבה שלא תחזור יותר לבמה. אחרי 50 שנה בתיאטרון, תסריט הבלהות הזה רץ לה בראש. והיא בכלל בן אדם אופטימי. אבל יש משהו בקורונה שמוציא מכל אחד את הפחדים הכי גדולים שלו. "אני באופי שלי מתעלמת, מנסה לשכוח, עד שהמציאות החדשה הזו חדרה והכתה לי בפרצוף", היא אומרת. "אתה צובט את עצמך ושואל, האם לעולם לא יהיה יותר תיאטרון? נכון, אנחנו עדיין לא מתים, אבל זה חלום רע. הדבר הכי קשה היא התחושה שהמקצוע הזה, שקשור לנשמה וללב, הפך פתאום ללא הכרחי. זאת תחושה של קטסטרופה".

     

    ההחלטה שהתקבלה השבוע לפתוח את אולמות התרבות בתחילת ספטמבר תפסה את שדה, אחת הכוכבות הגדולות של תיאטרון הבימה, בהפתעה. "כבר הייתי די מיואשת מרוב הבטחות. אני סופרת את השניות עד שאעלה על הבמה, אני רק מקווה שהפעם זה באמת יקרה, ולא נתאכזב שוב. אין לי כוח לעוד מפח נפש, לעוד תקופה של אי־ודאות. החודשים האחרונים לא היו פשוטים. בחרנו במשחק כדרך חיים, אבל פתאום אמרו לנו שאולי המקצוע הזה מת, שאולי נצטרך לחשב מסלול מחדש".

     

    לזוגיות עם מוני הקורונה דווקא רק עזרה. "אין לי מושג איך מסתדרים עם עורך דין או עם פקיד בדואר", היא צוחקת. "לעובדה שמוני ואני עוסקים באותו מקצוע יש יתרונות וחסרונות. אנחנו ביחד 44 שנים, ושנינו מבינים את המצב לאשורו. זה היה ייאוש משותף, צער משותף. תמיד אמרתי, 'תראו את ליא (קניג), גילה (אלמגור), מרים (זוהר) – אפשר להזדקן נהדר כשחקנית', ופתאום המקצוע הזה נעלם, נשמט מתחת לרגליים. פתאום אין כלום. נכון, יש עונה שמינית של 'סברי מרנן' והצטלמתי לכמה דברים קטנים, אבל מה עם הבמה?"

     

    בינתיים כל עוד הנגיף משתולל, כזוג שנמצא בקבוצת סיכון מפאת הגיל, היא בת 70, הוא חגג 69 ממש השבוע – שניהם השתדלו להקפיד על ההנחיות ולהימנע מיציאות מיותרות מהבית. עם יוצא דופן אחד: טיפולים קוסמטיים. "ברור", מפטירה שדה בלי להתבלבל. "מבחינת לוק אני תלמידה נאמנה של מדעי היופי של רונית רפאל".

     

     

    "עזבתי יקה בשבילו"

     

    למזלם של שדה ומושונוב, בתם אלמה, זמרת אופרה מוערכת בברלין, הגיעה לארץ לחודשיים עם בעלה נגן הוויולה עמיחי גרוס והנכדים נינה ודניאל. מתנה שהמתיקה את המגפה והפכה את שדה לסבתא במשרה מלאה. "זו מתנה נדירה", היא אומרת בדיוק כשילדיה אלמה ומיכאל מתקרבים לעבר בית הקפה שבו אנחנו יושבים. "אלמההה, מיכאללל", היא מרעימה בקולה וקוראת להם לבוא. "אחרי זה הם כועסים שאני עושה להם בושות, אבל אחרי גיל 70 מותר לי הכל, גם לצעוק", היא אומרת.

     

    אלמה, אמא שלך אומרת שהיא עושה לכם בושות.

     

    "כבר מזמן שיחררנו, זה בסדר", היא מחייכת. "היא איך שהיא. זה הקסם שלה".

     

    היא מבשלת אוכל תפל כמו ב"סברי מרנן"?

     

    סנדרה: "הם לא רואים את 'סברי מרנן'".

     

    "יש גבול", אומרת אלמה. "זה ממש לא הקאפ אוף טי שלי. לא מסקרן אותי לראות את סברי מרנן, אבל לבשל היא יודעת נהדר".

     

    סנדרה ומוני יחד כבר 44 שנים, אחרי שנפגשו בפרויקט של נולה צ'לטון בתיאטרון חיפה. "הייתי אז בת 27, והתאהבתי בו בצורה נואשת. הוא היה כל כך יפה, כמו אל", היא מתמוגגת. "עמדתי בדיוק להתחתן עם מישהו אחר – פרופסור באוניברסיטת תל־אביב שנראה אז כמו פיטר פונדה הצעיר – וגם התחתנתי איתו. כשנפרדתי ממנו והתחתנתי עם מוני, אמא שלי ממש התאבלה. היא לא רצתה לבוא לחתונה. אחרי שנתיים מוני נהיה סופרסטאר ב'זהו זה!' והיא שמה את התמונה שלו על הפסנתר, מלאת גאווה, אבל לקח לה זמן להתרגל כי עזבתי יקה ממשפחה יקית".

     

    44 שנים יחד לא הולכות ברגל.

     

    "פעם זה היה קשה יותר, בטח כשעבדנו ביחד, אבל היום אני יודעת לא להיכנס למקומות שעושים לנו רע. מהבחינה הזאת, הזיקנה היא דבר טוב. אני עדיין מרגישה שאני מאוהבת במוני כמו פעם, חווה גלים בלתי צפויים ובלתי נשלטים של התאהבות. פרפרים".

     

     

    "עדיין מאוהבת". עם מושונוב | צילום: איציק בירן
    "עדיין מאוהבת". עם מושונוב | צילום: איציק בירן

     

    אפרופו זהו זה, הקורונה החייתה מחדש את התוכנית.

     

    "אף אחד לא חשב שזה יכול להצליח שוב. באותה מידה זה גם היה יכול להיות פלופ אחד גדול. זה היה הימור שהצליח, לשמחתנו. למוני לא היה זמן לחשוב, הוא מיד נכנס לעבודה תובענית. מיום ראשון עד רביעי בלילה הם עובדים פול־טיים, מקליטים את השיר, שזה הדבר הכי יפה. יהלום. הגישה שלהם למערכונים רק משתבחת. הם אקטואליים יותר מתמיד. זה החזיר את מוני למרכז למרות שיש לו את 'היהודים באים'".

     

    איך אתם מתמודדים עם הרעש שמעוררת העונה החדשה של "היהודים באים"?

     

    "מוני מקבל הודעות נאצה נוראיות בפלאפון. כותבים לו: 'נדפוק אותך ואת אשתך', אבל אני מעדיפה לדבר על זה כמה שפחות. בעיניי זו סדרה נהדרת וחשובה. ככה זה סאטירה טובה".

     

    החמות של כולנו

     

    העשור האחרון בקריירה של שדה היה מהטובים בקריירה הארוכה שלה. התיאטראות חיזרו אחריה יותר מתמיד והסדרה "סברי מרנן", שבה היא מגלמת את ריקי רוזן, הפכה אותה לכוכבת בכל בית. "הסיפור הכי נחמד הוא שרותם אבוהב, הכלה שלי בסדרה, הלכה לקנות מחבת, וראתה שניים באותו מחיר. היא אמרה, 'אני אקנה אחת גם לחמותי'. המוכרת התפלאה, 'למי תקני?!' 'לחמותי'. 'תיתני לה בראש עם המחבת, זה מה שמגיע לה'. ריקי רוזן מתקנת לי את החיים כי האופי שלי בדיוק הפוך משלה. אני גברת נורא נחמדה. כל הזמן פליזרית. אני רק רוצה לשמח את מי שעומד על ידי. זה עול לא קטן, וריקי עושה את ההפך. אחרי עשר שנים שאני עושה את התפקיד שלה, לפעמים היא זוחלת לי פנימה ונותנת לי פקודות להפסיק להיות פליזרית מקצועית.

     

    "התפקיד הזה עשה לי משהו שעשרות שנים ותפקידים בתיאטרון לא עשו לי. כל המדיום הזה של הטלוויזה הוא כל כך עוצמתי. למזלי זה בא לי בגיל מבוגר, לכן כל החגיגה הזאת מתובלת אצלי בתבלין גריאטרי. כשזה קורה לך כשאתה מאוד צעיר, זאת תחושת אופוריה גדולה. עכשיו זאת תחושת שמחה, אבל אני תמיד אומרת שאני מרגישה יותר כעובדת סוציאלית".

     

    עובדת סוציאלית?

     

    "אני נותנת כבוד כמעט טיפולי לכל רגש חם, לכל מי שמתייחס אליי. מחפשת איך להחזיר בגדול למי שפונה אליי במילה טובה".

     

    כששדה מדברת על הגעגועים לבמה, העיניים שלה נוצצות. "היו לנו 20 הצגות של 'גבעת חלפון' לפני שהשביתו את התיאטרון", היא מספרת. "זה היה קאסט מהחלומות, אחד יותר מתוק מהשני. ניצה שאול הייתה איתי בחדר, וטוביה צפיר חיבק אותי חיבוק דובי בין סצנה לסצנה. הקהל משוגע על ההצגה. הם ישבו צפופים כמו סרדינים עד השורה האחרונה ביציע".

     

    בקרוב תחל שדה בחזרות להצגה חדשה בתיאטרון הבימה, "דבר על מקום הימצאם", שכתבו נאוה סמל ואיה קפלן, כחלק ממתווה החזרה של התיאטרון הלאומי לפעילות. ישתתפו בה בין השאר גם יגאל שדה, ליהי קורנובסקי, גל גולדשטיין, רובי פורת שובל ויובל שלומוביץ, ובמרכזה סיפורן של שתי משפחת מהגרים, אחת מהן רומניה, בתקופת הצנע של 1949. "אני נורא מתרגשת להיות רומנייה כי הרומניות יכולות להיות סקסיות גם בגיל 90", היא אומרת. "תראה איך ליא קניג מזיזה את האגן. אני מתרגשת מהפגישה עם דמות שיש בה המון כאב והמון רעב ואצילות. מתרגשת לא פחות מהעובדה שנאוה סמל כתבה את המחזה כי היא הייתה אישה מדהימה והערצתי אותה".

     

    המחזה מזכיר לך את העלייה שלך מרומניה?

     

    "בהחלט, זה מחזיר אותי לאותם ימים, כשהרגשתי מה זה להיות עולה חדש, ובכל זאת לא לאבד את תשוקת החיים והאמונה בחיים. ליא קניג אמרה לי פעם שעקירה מהשורש היא עקירה. אתה תמיד מרגיש זר, לא שייך. נאוה לא התמכרה לרומניות כמוני. אני רומנייה יותר מאשר ישראלית".

     

    משחקים עם ההגבלות

    תיאטרון הבימה השיק השבוע מתווה חדש וזהיר: בשלב הראשון ייכנסו חמש הצגות חדשות לחזרות. אם החזרה לשגרה שיוזם משרד התרבות לא תצא לפועל, ההצגות יצולמו ויועלו לאינטרנט. "את היצירה לא יכולים לעצור", אומר מנכ"ל התיאטרון נועם סמל. "אבל לתיאטרון החי ולקשר הבלתי רגיל של הקהל והבמה אין תחליף".

    בין ההצגות שיועלו, הצגת היחיד "רוז" עם ליא קניג, "קב"ן" מאת עיתונאי "ידיעות אחרונות" נבו זיו שמביימת דפנה זילברג אשתו, "על המחזה דרייפוס" שיביים עמרי ניצן ומתרגם אלי ביז'אווי, "מוטל ליד הים" מאת רובי פורת שובל ובבימויה של מירי לזר, "אדון ראש המועצה" שכתב גיא מרוז ומביים יונתן אסתרקין, "המלט" של שייקספיר בבימוי מאור זגורי ו"בקשתה

    האחרונה של רווקה" מאת נעם גיל.

     


    פרסום ראשון: 19.08.20 , 19:50