ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פינג פונג
    7 ימים • 19.08.2020
    "לא חליתי בקורונה לבד אלא עם 11 בני משפחתי. היו לי כאבי ראש איומים. בגיל 77 יש לי נוגדנים ומקווה שאני לא יכול להידבק שוב"
    רז שכניק

    שלמה שרף, אלמן, אב לשלושה, סב ל־11, נולד בביסק, סיביר, בשנת 1943. כשהיה בן שש משפחתו עלתה לארץ. הוא גדל בכפר־סבא, שיחק כדורגל בקבוצת הפועל המקומית ומ־1961 אימן גם במחלקת הנוער, חלק מהשנים במקביל להיותו שחקן. ב־1947 הפך למאמן הקבוצה הבוגרת של כפר־סבא וזכה איתה בגביע המדינה בשנה לאחר מכן. בהמשך אימן את הפועל יהוד, את כפר־סבא שוב ואת בני־יהודה, עד שהגיע למכבי חיפה בשנת 1983 ובעונה הראשונה הוביל את הקבוצה לאליפות ראשונה בתולדותיה. עם חיפה הוא זכה באליפות נוספת ב־1985 ובדאבל בשנת 1991. שרף אימן את נבחרת ישראל משנת 1992 עד 2000 ובהמשך, לפרקים קצרים, את מכבי תל־אביב והפועל באר־שבע. בימים אלה משמש כפרשן ערוץ הספורט במשחקי גביע הטוטו וליגת־העל, החוזרת בקרוב.

     

    לפני הכל, מה שלומך? חלית בקורונה.

     

    "רק שלא חליתי בקורונה לבד, אלא עם 11 מבני משפחתי. יש לי נכדה שמשרתת בצבא, אכלנו ארוחת ערב כולם, וכנראה, לא במאה אחוז, היא הדביקה את הוריה. בהמשך גם עוד שני ילדים במשפחה הרגישו לא טוב, הלכנו כולנו לעשות בדיקה ו־11 חלו. הלוואי שכל עם ישראל היו יוצאים מזה בצורה כזו. הבן שלי, אורי, קיבל את זה הכי חזק והיה מאושפז בבית חולים, אבל גם הוא יצא מזה והשבוע התבשר שהוא שלילי".

     

    איך אתה הרגשת?

     

    "בסך הכל היו לי רק כאבי ראש ולא סבלתי משום דבר אחר. זה גם היה במשך יממה אחת, אם כי כאבי ראש איומים. הייתי כמעט שלושה שבועות בבית עם בני המשפחה. אנחנו גרים בגן חיים, כך שעשינו חמ"ל והקל עלינו לעבור את זה יחד. בישלנו, עשיתי אוכל טוב, נהנינו, גמרנו את זה. העיקר שזה מאחורינו. עכשיו בגיל 77 יש לי נוגדנים ומקווה שאני לא יכול להידבק שוב".

     

    היו חרדות?

     

    "במידה מסוימת כן. הילדים חששו לי יותר ממני, שמרו עליי כמו על יהלום יקר ערך, פינקו אותי".

     

    מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

     

    "אבא שלי לוקח אותי בגיל שש על הכתפיים, בגרמניה. ההורים שלי ברחו מפולין לרוסיה, לסיביר, ושם הם ניצלו. לפני שעלינו לארץ היינו בקאסל, עיר ליד פרנקפורט, אבא היה אוהד כדורגל שרוף והוא לקח אותי למשחק. ישבתי על הברכיים שלו, התלוננתי שמסתירים לי והוא העלה אותי לכתפיים. הייתי ילד, לא זוכר אילו קבוצות. בזיכרון שאחרי כבר נסענו ברכבת למרסיי ומשם עלינו על האונייה 'עצמאות' לארץ, ב־1949. זה היה בחורף, אנשים הקיאו, לא היה מה לאכול, היה מסע קשה מאוד עד שהגענו לפרדס חנה ושם ישבנו חצי שנה עם מיטות של צה"ל. הגשם ירד מתחת למיטות, ככה שהשמיכה נפלה וספגה מים. כולנו היינו מתעוררים למחרת רטובים. אגב, על האונייה איתי היה מוטל'ה שפיגלר, עם המשפחה שלו. עם השנים מוטל'ה היה אומר בכל הזדמנות, ‘אם האונייה הזו הייתה טובעת לא היה כדורגל בארץ'".

     

    איזו עצה היית נותן לשלמה שרף בן ה־16?

     

    "אולי משהו כמו 'אל תדאג, עוד תצא מזה ויהיו לך חיים טובים יותר'. בתקופה ההיא באנו לארץ כמו פליטים, מעפילים, חסרי כל. אבא שלי עבד בפרדס, אמא עבדה בהוצאת תפוחי אדמה עם הידיים. האצבעות שלה היו נפוחות אחרי העבודה והיא הייתה עושה קומפרסים כל הלילה כדי לחזור לעבוד למחרת. היה לי זוג נעליים אחד במשך שנתיים, אולי יותר, אבא בכל פעם חתך מקדימה עם הסכין כדי שהבוהן תצא החוצה. הבוהן הייתה מגיעה רבע שעה לפניי. כשהלכתי לשחק כדורגל, אבא אמר לי: 'אין לי כסף לנעליים, עזוב אותך מהכדורגל, לך תלמד'. תשמע, רציתי לאכול טוב, שיהיה לנו בית כמו שצריך, לשים את הראש רגוע. היום אני מספר לילדים על מה היה לי עם הנעליים, כשלכל אחד מהם יש 15 זוגות. מי ראה אז מסעדות? לא ידעתי מה זה בכלל. פלאפל אולי. המצב היה גרוע, עד כדי כך שהיינו קונים את הענבים שהיו נופלים מהארגז של הירקן, כי לא היה כסף לאשכול. זה היה פשוט זול".

     

    מתי היית הכי מאושר?

     

    "היום. יש לי משפחה אוהבת, אני מוקף באהבה גם מחברים וזה האושר שלי בחיים. מקצועית, אני מאחל להרבה מאמנים שיהיו להם רגעים שמחים כמו שהיו לי, עם אליפויות וגביעים. לקחתי גביע מדינה ראשון עם כפר סבא ב־1975, עשיתי עם הנבחרת דברים יפים. הניצחון בצרפת 2:3? בפוקס. זה קורה פעם אחת בהיסטוריה, מי היה מאמין. נתתי לשחקנים לעשות קניות בבוקר המשחק. עשינו הישג של פעם ב־20 שנה. מבחינת כדורגל, השיא היה ב־0:5 על אוסטריה עם הנבחרת. העלינו אז את הנבחרת לרמת אהבה אחרת מהציבור. הבאנו נגד סן־מרינו 50 אלף איש לאצטדיון רמת־גן. היום לא יודעים מתי הנבחרת משחקת. במקום לתת לאיל ברקוביץ' שירים את הנבחרת, מה עשו? מישהו יודע אם היא בכלל קיימת?"

     

    מה היה הג'וב הגרוע שלך ביותר?

     

    "אחרי הצבא הייתי מנהל תחזוקה במפעל הטקסטיל ירלונה בכפר־סבא. זו הייתה עבודה קשה, כי הייתי קם באמצע הלילה, הייתי כונן, נוסע לתקן את המכונות שהתקלקלו די הרבה. כמעט כל לילה בשלוש לפנות בוקר הייתי קם. עד שיום אחר החלטתי לעזוב את העבודה ולהיות עצמאי. אמא שלי ואשתי אמרו לי, 'מה אתה עוזב מקום עבודה שנותן לך תנאים סוציאליים'. אמרתי שאין לי כוח, פתחתי חנות ספורט עם יצחק שום, התחלתי לאמן ילדים, נוער ובוגרים, ושיניתי את החיים שלי. אגב, בשנת 1972 שלחו אותי למנצ'סטר, אנגליה, להשתלמות על המכונות במפעל. חצי יום הייתי בהשתלמות וחצי יום הייתי באצטדיון של מנצ'סטר יונייטד, זו הייתה ההשתלמות הראשונה שלי בחיים בכדורגל".

     

    הליגה בכדורגל חוזרת בקרוב. תחזית לעונה הקרובה?

     

    “לא חושב שיהיו שינויים גדולים. מכבי תל־אביב, בזכות הישראלים הנהדרים שיש לה, תמשיך לתת את הטון בכדורגל שלנו. מכבי חיפה מתחזקת ואולי תהיה יריבה שקולה יותר. גם אם לא יעשו אליפות ויהיו צמודים עד המשחק האחרון, תהיה עונה טובה. באר־שבע לדעתי לא יהיו פקטור במרוץ לאליפות. בית”ר ירושלים, לפי גביע הטוטו, לא יכולה להיות מעודדת, ולדעתי גם היא לא תהיה גורם בקרב על האליפות”.

     

    ונבחרת ישראל?

     

    “לא מאמין בכל מה שקורה בכדורגל הישראלי בהיבט של הנבחרת. הרי עמדו לפטר את וילי רוטנשטיינר, ופתאום ממנהל מקצועי הוא הפך להיות מאמן. יש לו חלק בכישלון כמו למאמן הקודם אנדי הרצוג, אם לא יותר. הוא עבד על כולם, ראה איזה חכמולוגים יש בהתאחדות והשתלט עליהם. אני לא מאמין שיעשה משהו עם הנבחרת לקראת היורו. אתה מכיר את המשפט של דוביד שוויצר ז”ל, שכולם עובדים על כולם? אז רוטנשטיינר עבד על הפראיירים בהתאחדות, לקח חבילה של כסף ולא תרם כלום לנבחרת ולכדורגל הישראלי. לא מאמין בבן אדם הזה, הוא גונב דעת. יש חומר טוב בנבחרת, צריך שיטת משחק נכונה ולא לעשות את מה שהרצוג עשה בקדנציה הקודמת, צחוק מהעבודה. הביאו שחקנים שלא משחקים בכלל בקבוצות שלהם בחו”ל והכניסו אותם להרכב. חבל על הזמן. בזבוז של כסף” (ההתאחדות לכדורגל בתגובה: ווילי רוטנשטיינר הוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה, שעושה לילות כימים לקידום הכדורגל הישראלי. גם הסגנון המכבד שלו הוא משהו שראוי להתהדר בו להבדיל ממי שאמנתם הגדולה היא השמצות חסרות כל שחר”).

     

    מה הכי מפחיד אותך?

     

    "אין פחד. כל אחד מת בסופו של דבר. אין חיים נצחיים. אני לא חושש מכלום אבל לא הייתי רוצה להיתקל בנחש. כשקניתי את המשק בגן חיים, ב־1982, הכל היה עם לולים ואווזים ופרות. הייתה לי מרפסת קטנה עם פוף והייתי אוהב לשבת עליו. יום אחד שמעתי רעש מוזר, סססס כזה, הכלבה הקטנה התחילה לנבוח, קפצה עליי ומאחור קפץ נחש והכיש אותה. הפנים שלה התנפחו, ואשתי אומרת לי, 'בוא ניסע לבית חולים מאיר כדי להציל אותה'. אבל הנחש היה בדלת, פחדתי. נכנסתי דרך החלון והבאתי לה את המפתחות של האוטו כדי שתיסע. הכלבה קיבלה את הזריקה, וניצלה. בהמשך השכן שלי בא להרוג את הנחש, ירה ברובה ציד ועשה לי חורים בכל הבית עד שהצליח לפגוע".

     

    מתי היית הכי קרוב למוות?

     

    "כמה פעמים. התחשמלתי במפעל מהמכונות וקיבלתי מכות שהעיפו אותי קיבינימט, זה היה קשה מאוד. בשנת 2000 עברתי התקף לב, אשתי לקחה אותי לבית חולים מהר, וזה מה שהציל אותי. עברתי שני צנתורים. מאז אני מאוד משגיח"

     

    מה היה הרגע הכי קשה שלך בחיים?

     

    "פטירתה של אשתי לאה, לפני שש שנים. לאה שמרה על הבריאות, בחיים לא עישנה נגיד, ודווקא היא קיבלה סרטן והלכה. היא סבלה חמש שנים מטיפולים והרגע שבו הלכה לעולמה היה הכי קשה שלי. אין יום שאני לא חושב עליה. למזלי היא קבורה בגן חיים ואנחנו הולכים לבקר אותה. היינו יחד 47 שנה".

     

    מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?

     

    "כשהייתי מאמן במכבי חיפה, היה עיתונאי מסוים, אחד מהחזקים בחיפה, שביום חמישי מדי שבוע הוא היה אוסף את כל העיתונאים הצעירים והם היו מחליטים מה לכתוב נגד שלמה שרף. הם גם הסכימו שלא רק הוא זה שיכתוב אלא כולם, כדי שזה ייראה אמין. היו אז בחיפה יותר מקומונים משחקנים. הוא רצה להביא את דוביד למכבי חיפה וחשב שאם יכתוב נגדי, יפטרו אותי. אבל מכבי חיפה הצליחה והוא היה משתגע מזה. כל הזמן חיפשו איך ללכלך אותי. הם חשבו שאני מעביר ידיעות לעיתונאים בתל־אביב ולא מספק להם כותרות. יום אחד העיתונאי יונתן הללי אמר לשחקנים בחיפה: 'אם אתם לא תדליפו לי מה שלמה שרף אמר באסיפה, אתן לכם ציון 4 על המשחק'. במשחק בקריית חיים תפסתי אותו בגרון, עוד רגע הוא מתחיל להכחיל ואני אומר לו: 'מנוול, אתה הולך לאיים על השחקנים כדי שידליפו לך?'. הייתה לי מערכת יחסים קשה עם התקשורת החיפאית" (הללי בתגובה: "עם הגיל הזיכרון משתבש. יש גרעין של אמת בסיפור אבל לא יותר מזה. בחיים לא איימתי על שחקנים, קשקוש").

     

    מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

     

    "אף אחד. לא מצפה".

     

    אפילו לא אבי רצון, היריב שלך לשעבר?

     

    "אבי רצון אמר לי יום אחד: 'אתה עשית לי את הקריירה, הלכתי על הדג הגדול, ענית לי, עשית עניין. אם לא אתה, הייתי נשאר רצון הקטן'. הוא ניסה לגרום לי לנזק. אמרתי כל זמן שידבר על העניבה שלי ועל מה שאני, לא אכפת לי. אבל ברגע שניסה להסית את השחקנים נגדי, הוא חצה את הגבול. רצון התנהג בצורה לא יפה. כתבו עליי הרבה, לא עניין אותי, אבל ברגע שניסו לפגוע לי בעבודה ככה, כל יום מחדש, זה הרגיז אותי. בכל מקרה, רצון היסטוריה מבחינתי" (רצון בתגובה: “אני מאוד מחבב את שלמה שרף, שמתי את הדברים מאחוריי מזמן ואני מאחל לו הרבה הצלחה בכל העומד בדרכו”).

     

    ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?

     

    “מבורא עולם. לא פגעתי באף אחד, אני עוזר לכולם. מה עשיתי רע למישהו? אני גם יודע לבקש סליחה, אם אני פוגע בלי כוונה. לא אחד שמתעקש".

     

    אתה אוהב את החיקוי שלך ב'בובה של לילה'?

     

    "אנשים אוהבים. אני, מה אכפת לי? זה חיקוי מושלם שעושה מיקו ג'מאל. לפעמים אני שומע מרחוק וחושב שזה אני".

     

    מה האלבום הראשון שקנית?

     

    "משהו של אלביס. זוכר שישבתי יום אחד בקולנוע מרכז בתל־אביב וראיתי את 'קפה אירופה'. ברחתי מבית הספר, ראיתי את הסרט ארבע פעמים רצוף. אז קנית כרטיס, נכנסת לקולנוע, אתה לא יוצא. אהבתי מאוד את אלביס, מלך אמיתי".

     

    ריהאנה או ביונסה?

     

    "אני רחוק מהמוזיקה הזו. לא מעניין אותי, אבל בכל זאת ביונסה, יותר יפה".

     

    מי היה משחק בתפקיד שלמה שרף בסרט על חייך?

     

    "סטיב מקווין. אהבתי את השחקן, את הקשיחות שבו, את הגבריות שבו".

     

    מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

     

    "ציוד גן. שיפצתי את החצר ואני מחפש ריהוט גן יפה".

     

    מה יהיה כתוב על המצבה שלך?

     

    "כאן קבור הטמבל שלמה שרף. אבל בוא נשאיר לנכדים להחליט. יש לי 11".

     

    יש הרכב טוב?

     

    "משמעותי וחזק".

     


    פרסום ראשון: 19.08.20 , 21:14