"אין נורות אדומות, בכל בוקר כשאנחנו שותים קפה ילד חוטף מכות"

הטרגדיה שלהם היא הפחד של כל הורה לילדים קטנים. בבוקר הם נופפו לשלום ונפרדו מהילד עם חיוכים כמדי יום, הפקידו את היקר להם מכל בידי הסייעת או הגננת. אף אחד מאותם הורים לא תיאר לעצמו שדווקא במקום שאמור להיות הכי מוגן ושמור יתרחשו זוועות בסדר גודל שכזה. אבל המציאות התנפצה בפנים. המראות הקשים ביותר של התעללות איומה בחסרי ישע נחשפו במלוא העוצמה. במפגש עצוב וטעון מספרים הורי הפעוטות שעברו התעללות בגנים של כרמל מעודה בראש־העין, גן "טולי" ברמלה והגן בחולון על ההתמודדות עם הזוועות והפעוטות ששילמו ועוד ישלמו את המחיר.

ההורים מהגן בחולון סיפרו כי אחרי התיעוד המזעזע ממשפחתון טולי ברמלה נדלקה להם נורה אדומה והם החליט לבקש את הסרטונים ממצלמת האבטחה. "אני פוצצתי את הסיפור", מספרת גל לוי. "בתקופה שהפרשה של כרמל מעודה נחשפה התלווינו להורים בכל ההפגנות. אמרתי לצוות הגן שלנו 'תודה שיש על מי לסמוך', אבל אז האמת התבהרה. חשוב לא להתבייש ולבקש את המצלמות על בסיס שבועי. אין ברירה אחרת. גם כשאין חשד, גם כשחושבים שסומכים בעיניים עצומות". ספיר אליאב הוסיפה כי הצפייה בתיעוד לא פשוטה לעיכול. "לא הצלחתי להסתכל על הסרטונים מגן טולי", שיתפה, "לא האמנתי שאחרי מספר ימים אני אצטרך לצפות בסרטונים של הבן שלי". ההתמודדות עם האמת המרה מייסרת. פתאום התנהגויות של הילדים שהיו עד כה לא מוסברות התבהרו. "הילדים חווים מציאות שהיא לא שפויה או נורמלית", מסבירה יוליה יולזרי, "הילדה מרביצה לעצמה וצוחקת כי זה מה שהיא מכירה. היא לא מתנגדת לכלום, רק עכשיו אני מבינה את הצייתנות הזאת". כל ההורים מסכימים, מהנהנים ומספרים שאצלם זה בדיוק ככה. "הילדים מחכים שנכעס עליהם לפני כל פעולה", אמרה מעיין שפירא. גולדי וסרציאר הוסיף: "מה שכואב זה לא רק האלימות הפיזית, זה לחזור לאותו מקום מחויך. הבן שלי חטף המון, והוא היה מחבק את הסייעת".

אחרים משתפים בדבר תחושות של כישלון. "שלחתי לאמא שלי הודעות לפני שזה התפוצץ: 'אמא איפה שגיתי? למה החינוך שלי לא טוב? למה אני לא מצליחה להרדים אותו? למה הוא רק בוכה?'", שיתפה אליאב. אז איך ממשיכים הלאה, אם בכלל? "מאז שנודע לנו על המקרים הייתי עם הילדה חצי שנה בבית", מספר יוסי חברה, שבתו הייתה בגן "בייב לאב" של מעודה, "לא עבדתי, הבית שלי התפרק, אבל חשבתי רק על הילדה. הבת שלי עדיין יושבת עם הידיים מאחורי הגב כי קשרו לה אותן בארוחות". מנגד, ניקול דניאל, שבנה היה באותו גן, בחרה דווקא לשלוח אותו למסגרת חינוכית אחרת. "שבוע אחרי כבר שלחתי אותו לגן כדי להעניק חוויה מתקנת. בחודש וחצי הראשונים הוא לא הסכים לאכול או לישון והיה בוכה הרבה. הייתי מתחבאת מחוץ לגן ומסתכלת עליו. נפשי נרמסה תחת הבחירה הזו, אבל זאת ההחלטה הכי נכונה לטעמי כדי לא לחדד את הטראומה". יורי ארונס, שבנו היה בגן בחולון, חושש מאוד לילד: "אני לא יכול אפילו לחשוב לשים אותו אצל זרים. אם צריך אני אפילו אתפטר מהעבודה". מתי צריכות להידלק נורות אדומות? לדברי ניקול פשוט אין כאלו, חייבים לחשוד תמיד. "כל בוקר כשאנחנו שותים קפה ילד חוטף מכות", היא אומרת בעצב. ג'ני אלבו מחזקת אותה: "אין חיה כזאת, סימנים מקדימים. הם רצים לגן בחיוך. הפכו אותם לילדים מאולפים".

למרות חילוקי הדעות בין ההורים ביחס לדרכי ההתמודדות, כולם מסכימים על דבר אחד: הממשלה חייבת להתעורר, ויפה שעה אחת קודם. "רק פיקוח הדוק וחוק חינוך מגיל אפס יבטיחו שילדינו לא יהיו הפקר", הם דורשים. "אם המדינה לא תתעשת עוד פעוטות ייכנסו למעגל הסבל והאימה". בתוך כך, הערב בשעה 20:30 יפגינו מאות הורים ופעילים מרחבי הארץ מול ביתו של שר המשפטים אבי ניסנקורן בהוד־השרון.