"ראיתי את התמונות מהר הבית ואמרתי: 'תהיה כאן התפרצות'"
את הגל הראשון של הקורונה צלחו תושבי מזרח ירושלים וערביי ישראל עם מעט חולים והרבה משמעת. "אשכול הנדבקים היחיד אז היה בגלל משגיח כשרות שביקר אצלנו", מתגאים במגזר | כל זה התהפך בחודש האחרון: זלזול בהנחיות, חגיגות המוניות והתעלמות של המדינה מקריאות בכירים בחברה הערבית להטיל מגבלות בחג הקורבן ־ שהוביל לקורבנות רבים | "אנחנו במלחמה, ומפסידים בה", קובע מועאוויה כבהה, שהתריע בפני הסכנה
"לפני כמה שבועות אמא שלי התקשרה וסיפרה שדודה שלי חולת קורונה. אחרי שלושה ימים אמרו שגם לנכדים שלה יש קורונה. אמרנו לעצמנו, 'בסדר, הם בבידוד, מה אכפת לנו?' אבל אז אני חוזר הביתה מהעבודה ורואה את אחד מבני המשפחה, שגר איתם באותו בית, מסתובב חופשי. ואף אחד לא אומר לו, 'הלו, מה אתה עושה?' מאז, בכל יום אומרים שלמישהו אחר בשכונה יש קורונה. זה הפך להיות מפחיד".
סעיד (שם בדוי) הוא תושב שכונת א־טור שעל הר הזיתים במזרח ירושלים, זו שכיכבה השבוע על מפת התחלואה. בתקופה האחרונה הוא ראה איך בני משפחתו, שכניו ומכריו מתבשרים בזה אחר זה כי נדבקו בנגיף.
המצב בא־טור, השכונה עם מספר החולים הפעילים הגבוה בעיר כולה, משקף את מה שקורה בחלקה הערבי של בירת ישראל. בין אמצע יולי לאמצע אוגוסט התגלו במזרח ירושלים יותר ממאה חולי קורונה חדשים מדי יום. נכון ליום רביעי השבוע, נספרו 1,862 חולי קורונה מאומתים במזרח העיר, ונראה שהעקומה לא מתכוונת להשתטח בקרוב. 43 אחוז מבדיקות הקורונה שנערכו במזרח ירושלים באותו יום היו חיוביות. למרות זאת, מי שהסתובב השבוע במזרח ירושלים לא חש בתכונה מסוימת, בוודאי לא בהקפדה יתרה על חבישת מסכות.
המגפה לא מורגשת גם כמה מטרים מביתו של סעיד, בבית החולים אל־מקאסד. האלכוג'ל אמנם מחולק כאן בנדיבות אבל את מסדרונות המבנה הארוכים ממלאים מאות חולים ואנשי צוות שלא כולם מקפידים על מסכה. המגפה היא נוכחת־נפקדת גם במחלקת הקורונה של בית החולים, הגדולה ביותר במזרח ירושלים, הכוללת 23 מיטות: נכון לביקורנו במקום, ביום שלישי השבוע, אושפזו בה חמישה חולים בלבד, אחד מהם במצב קשה.
"אנשים לא באים. אם אין להם סימפטומים חמורים הם ממשיכים את החיים עם המשפחה שלהם, וממשיכים להפיץ את המחלה", מחייך במרירות עישא עליאן, מנהל מחלקת כוח האדם, שמשרדו משקיף על הר הבית והעיר העתיקה. "אנשים הולכים לחתונות, למסיבות, מעשנים נרגילה, הלוויות. הכל".
כשהנגיף מתפשט בנונשלנטיות במזרח העיר, הרשויות הישראליות לא רגועות, ובצדק. הקרבה הפיזית בין שכונות המזרח למערב הופכות את ההתפרצות לכזו המאיימת על העיר כולה, ואף יותר מכך. "מה שקורה בירושלים ישפיע על כל מדינת ישראל", הזהיר ראש העיר, משה ליאון, רק השבוע.
כ־70 אחוז מהמטופלים בבית החולים אל־מקאסד מגיעים בכלל מהגדה המערבית ומרצועת עזה והיתר ממזרח ירושלים, כשרבים מתושביה מעדיפים טיפול דווקא בבתי חולים במערב העיר. כך או אחרת, עד כה טיפלה המחלקה ב־66 חולים, ועשתה זאת היטב. "הפסדנו אחד מהם, והשאר חזרו הביתה", אומר עליאן.
האח הראשי של המחלקה הוא מוחמד ראשי, בן 29, פלסטיני בוגר אוניברסיטת אל־קודס שבאבו־דיס ותושב העיירה יטא שבדרום הר חברון. הממלכה שלו ממוקמת בקצה מסדרון, מאחורי דלת נעולה, והכניסה אליה מתבצעת בציוד מגן מלא בלבד. אנחנו מסתפקים בהצצה מבעד למסכי הטלוויזיה במעגל סגור. "בשבוע שעבר היה כאן ביקור של משרד הבריאות הישראלי", אומר ראשי ונוגע בידי החשופה. "אני מקווה שנקבל מהם עוד ציוד, כי כרגע אנחנו יכולים להנשים רק חמישה חולים".
חפלה ואסונה
התפרצות הקורונה במזרח ירושלים נמצאת על הציר שבין בית החולים הפלסטיני למשרד הבריאות הישראלי, על התפר בין חתונות, לוויות, נרגילות והחשש הממשי של סעיד לשלום משפחתו. נראה שבמקום שנמצא לא פה ולא שם, מאתר הנגיף קרקע פורייה להתפתחות.
מזרח ירושלים לא לבד. גם ביישובים ערביים ברחבי המדינה חלה בשבועות האחרונים עלייה מדאיגה במספר החולים: שמונה מתוך עשרת היישובים עם אחוז התחלואה הגבוה ביותר בישראל הם בעלי אוכלוסייה ערבית. כשמחברים את כל הנתונים האלה יחדיו, מקבלים תמונה של התפרצות קורונה חסרת שליטה במגזר הערבי, כזו שהביאה גם את פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, לאבד עשתונות. "החברה הערבית עשתה לנו כמעט פיגוע", הצהיר בראיון בראשית השבוע ל־ynet, אמירה אומללה שעליה התחרט מיד. בסיור שערך למחרת בירכא, כפר־קאסם וסכנין, כבר פתח גמזו את נאומיו בשלוש מילים בערבית: "מתאסף, מתאסף, מתאסף". מתנצל, מתנצל, מתנצל. אך גמזו לא התנצל על תיאור הסיבות שלדעתו הובילו להתפרצות במגזר הערבי, ושאותן מנה באותו ראיון: "חג הקורבן, התקהלויות, חפלות, מסיבות, שאננות, אדישות. מחשבה כאילו הקורונה לא תפגע בהם".
להוציא את המילה השערורייתית "פיגוע" שעליה התנצל, ביישוב ירכא דבריו החריפים של גמזו התקבלו במידה של הבנה. "מה שהוא אמר נכון", מודה מייסון אמון, מנהלת מחלקה במועצה המקומית. "אם היינו שומרים על הכללים, לא היינו מגיעים לזה". גם פרופ' בשארה בשאראת, יו"ר החברה לקידום בריאות האוכלוסייה הערבית בישראל בהסתדרות הרפואית, מסכים עם הניתוח הנוקב של פרופ' גמזו. כבר ב־22 ביוני שלח בשאראת מכתב לבכירים במשרד הבריאות תחת הכותרת "החברה הערבית בעין הסערה". במכתב הוא הזהיר שמאפייני החברה הערבית עלולים להוביל לעלייה תלולה בתחלואה במהלך חודשי הקיץ, כפי שאכן קרה.
"הגל הראשון של הקורונה היה יבוא מחוץ לארץ. לאוכלוסייה הערבית לא הייתה חשיפה משמעותית למחלה", הוא מסביר. "המקרה של ההתפרצות בדיר אל־אסד, למשל, היה כתוצאה ממשגיח כשרות יהודי שהעביר את זה לתושבים מקומיים. אבל את הגל השני החברה הערבית יצרה במו ידיה, וזה בעיקר בגלל החתונות, שמתרחשות ברובן בחודשי הקיץ". לדבריו, בעלי אולמות רבים במגזר התעלמו מהנחיות משרד הבריאות ואיפשרו לקיים חתונות מרובות משתתפים, מלאות בחיבוקים ונישוקים, בחללים סגורים. כשהמשטרה החלה לאכוף את העניין, נדדו החתונות אל תוך השכונות והבתים. "שם למשטרה כבר הרבה יותר קשה להגיע", הוא מסביר. פתרון אחר היה להזיז את החתונות לשטחים. "באפריל כמעט ולא היו חתונות, כי בחודש הרמדאן לא מחתנים, אבל מאז יוני הנתונים בעלייה אקספוננציאלית כל הזמן", אומר בשאראת.
בעניין אחד חולק בשאראת מהותית על גמזו. בראיון ל־ynet קרא הפרויקטור לראשי הרשויות הערביות לפעול מיד נגד התפשטות המחלה, מבלי להמתין לסיוע מהמדינה. "הוא חושב שראשי הרשויות יכולים לעצור חתונות ולאכוף הנחיות", מגיב בשאראת. "הוא לא מבין שראש רשות משתתף בעצמו בחתונות, אחרת לא יצביעו לו".
בחברה הערבית לא מבינים את הסכנה בחתונות ההמוניות הללו?
"אנחנו יודעים ממחקרים בכל העולם שהמודעות לבריאות נמוכה יותר בקרב אוכלוסיות עם מצב סוציו־אקונומי נמוך ובקרב מיעוטים. זה כמו שממשיכים לעשן הרבה בחברה הערבית. בנוסף, בדומה לחברה החרדית, גם בקרב הערבים ישנן הרבה משפחות מרובות נפשות שמנהלות אורח חיים קולקטיבי. המשטרה לא אכפה את התקנות בתחילת הגל השני, ואלה התוצאות".
געגועים לרמדאן
"אנחנו במלחמה, ולצערי אנחנו מפסידים בה", קובע בנחרצות עורך הדין מועאוויה כבהה, בכיר במשרד הבריאות, שבימים אלה מרכז את הוועדה המייעצת למשרד בנוגע למיגור הקורונה בחברה הערבית. הוועדה מונתה בידי מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' חזי לוי, כבר בראשית יולי. אלא שכעת מתברר שחלק מהמלצותיה פשוט לא התקבל.
כך למשל זיהתה מבעוד מועד הוועדה, המורכבת כולה מיועצים ערבים ובהם מנהלי בתי חולים ופרופסורים, את חג הקורבן שנערך בתחילת החודש כמוקד הדבקה פוטנציאלי. "לפני החג הסתובבנו ביישובים והפרופסורים חילקו מסכות ופלאיירים לתושבים, מתוך הנחה שתהיה לכך השפעה מסוימת", אומר כבהה. במקביל, ביקשה הוועדה כי יוטלו מגבלות ייחודיות על האוכלוסייה המוסלמית לקראת החג, בדומה למגבלות שהוטלו על יישובים ערביים בגל הראשון כמו מניעת פעילות בתי עסק בשעות הערב בחודש הרמדאן, או ההחלטה לסגור את מסגד אל־אקצא לתפילות בזמן עיד אל־פיטר. אלא שלדברי כבהה, ההמלצות לא יושמו על ידי משרד הבריאות. "קמתי בבוקר, למחרת החג, וקיבלתי בווטסאפ תמונות עם אלפי מתפללים בהר הבית", הוא נזכר. "חשכו עיניי. ראיתי את זה וחשבתי על ההתפרצות שתהיה בעוד שבועיים ותיקרא 'התפרצות חג הקורבן'".
בעיה נוספת, אומר כבהה, היא שמשרד הבריאות נוהג באוכלוסייה הערבית כפי שהוא נוהג באוכלוסייה היהודית. "המשרד פועל ללא ליאות, אבל גם בלי להסתכל על הבדלים בין האוכלוסיות", הוא אומר. "בחברה הערבית למשל ההסתכלות על הקורונה, לצערי, היא ככתם של בושה. יש בדיחה שרצה בפייסבוק ואומרת: 'ברוך השם אין לי קורונה, רק סרטן'. אנשים מהכפר שלי, כפר קטן עם אלף איש, מסתכלים על חולה קורונה כמצורע. זה גורם לנידוי וזה מודגש עוד יותר בגלל חובת הבידוד. אנשים רבים מכחישים שהם חולים".
גורם נוסף שהוביל להתפרצות התחלואה באוכלוסייה הערבית, וגם אותו מנה גמזו, הוא שאננות. כיוון שבגל הראשון, שכלל מגבלות תנועה והטלת סגר, היישובים הערביים היו מבודדים מהאוכלוסייה היהודית, הם נותרו נקיים ברובם מהמגפה. את כל אלו ליוותה עבודה הדוקה של משרד הבריאות, פיקוד העורף והמשטרה עם הקהילות המקומיות. כך, למשל, במהלך הגל הראשון פעל משל"ט של החברה הערבית. "אבל הוא נסגר אחרי שהגענו למספרים נמוכים", מספר פרופ' בשאראת, שהיה חבר במשל"ט ההוא. רק בשבוע שעבר הודיע גמזו על מינויו של איימן סייף, שהיה נציג משרד הפנים במשל"ט בגל הראשון, למנהל מטה הקורונה החדש למגזר הערבי.
בין היישובים הערבים בארץ שהפכו למוקד תחלואה: רהט, חורפיש, טירה, קלנסווה וטייבה. בירכא – יישוב שהפך בשנים האחרונות לסמל לדו־קיום ולחביב האוכלוסייה היהודית המחפשת לעשות שופינג בזול בצפון בשבת – נספרו ביום רביעי 257 חולים, עלייה של יותר ממאה חולים בתוך שבעה ימים. בשבוע שעבר, משרד הבריאות אף הוציא אזהרה שלא להגיע ליישוב. האזהרה הוסרה אתמול לאחר שצעדי האכיפה, לצד שיתוף פעולה מצד התושבים, גרמו לבלימת התחלואה. "המהלך של משרד הבריאות פגע מאוד באזור התעשייה שלנו. במשך שבוע כמעט ולא היו שם אנשים", מספרת מייסון. "אין ספק שכעסנו, אבל גם הבנו שמדובר בצעד שנעשה מתוך דאגה אמיתית".
גם בירכא כמעט שלא היו חולים בגל הראשון, וגם שם מצביעים על חג הקורבן כאשם בהתפרצות של הגל השני. "דווקא לפני החג יצאה החלטה של ההנהגה הרוחנית בכפר, לסגור את בתי התפילה", אומרת מייסון. "אבל קבוצה של נשים הלכה להתפלל לפני החג, כדי שלא להפר את ההנחיות, וכנראה משם החלה ההדבקה ההמונית".
מבחן האמבולנס
חזרה לירושלים. נדמה שכל הסימפטומים של התפרצות הגל השני בצל חג הקורבן מועצמים בשכונות של מזרח העיר. גם הצפיפות הגדולה בשכונות אלו – ממוצע של 3.7 נפשות לחדר – סייעה בהפצת הנגיף. בעיריית ירושלים מספרים שמרבית ההדבקות במזרח העיר מתרחשות בתוך המשפחה הגרעינית, במיוחד אחרי חתונות. גורם נוסף שממחיש את התפשטות המגפה הוא הקשר ההדוק בין מזרח ירושלים לשטחי הגדה והרשות הפלסטינית, ובעיקר לחברון, בירת הקורונה של השטחים.
גם בעירייה טוענים כי הציפו מבעוד מועד את החשש מחג הקורבן, אלא שהמדינה בחרה שלא להטיל מגבלות מיוחדות במהלך החג. השבוע, רק לאחר לחץ שהופעל בידי ראש העיר ליאון, נפתחו שני מתחמי דרייב־אין במזרח ירושלים. עד כה לא נרשמה שם תנועה ערה במיוחד.
בן אברהמי, עמית מחקר במכון ירושלים לחקר מדיניות ומומחה למזרח ירושלים, מנתח את ההתפרצות שם גם בכלים פסיכולוגיים. "אם אתה מסתכל על הגל הראשון, האוכלוסייה שהייתה הכי ממושמעת הייתה במזרח ירושלים", הוא אומר. כעת לדבריו הכל התהפך. "הגל הקודם הכניס אותם לשאננות, ועכשיו חוסר המשמעת של התושבים היא גורם מפתח. יש שם משהו בממד התודעתי שקשה לפצח".
חוסר המשמעת הזה משגשג כמובן גם על גבי המצע של חוסר האמון המובנה, השורר בין תושבי מזרח העיר – שאינם אזרחים – לרשויות המדינה. "השיח העיקרי שמתפתח במזרח העיר לאחרונה הוא דווקא של התקרבות, בעיקר על רקע הקורונה", אומר אברהמי. אלא שלדבריו במקביל, במזרח העיר נפוץ בימים אלה גם קול קונספירטיבי, הטוען שהקורונה נופחה בידי הישראלים מעבר לפרופורציות, במטרה להגביר את השליטה בשכונות. "זה מיעוט שחושב כך, אבל מיעוט קולני", אומר אברהמי.
את נקודת האיזון בין תהליך ההתקרבות להגברת החשדנות, מצאנו השבוע בשכונת אבו־תור, הנמצאת על צלע הר מתחת למתחם תחנת הרכבת הפופולרי והיס פלאנט. זו שכונה עם נוף למסגד אל־אקצא, שפס הקול שלה הוא קריאות תרנגול. הסמטאות כאן תלולות ומה שנראה בתחילה כחד־סטרי, מתגלה במהרה כדו־סטרי.
"ברוך השם אצלנו אף אחד לא מת, אבל בכל בית יש קורונה", אומר חג' חאלב, בחליפה אפורה מרשימה ועניבה תואמת. בן 72, בעל מספרה בעברו, הוא משמש כמוכתר של השכונה, וככזה מתווך בין תושבי המקום לעירייה ולמשטרה. אלא שבשיחה מתקבל הרושם שהוא בעיקר חשדן ומאוכזב. "לא דואגים לאנשים שנמצאים בבידוד, לא העירייה ולא משרד הבריאות", הוא אומר, וטוען שבמערב העיר היחס למבודדים שונה בתכלית. "אצלם מרססים את הבתים והרחובות", הוא אומר. כשאני טוען בפניו שלמיטב ידיעתי זה לא נכון, הוא מסרב להשתכנע. אני שואל אותו, עם יד הלב, אם היה בימים האחרונים בחתונה. "אולי רק אחת, ולזמן קצר", הוא מתחייב.
כחלק מתפקידיו, חאלב הוא גם יו"ר המינהל הקהילתי בשכונה, השוכן במבנה מטופח עם מתחם לעישון נרגילות ומגרש כדורסל. מינהלים כאלו הוקמו בידי העירייה בשכונות מזרח העיר, בכדי לשפר את הקשר מול התושבים המקומיים. מי שמנהל בפועל את המינהל הוא האני ע'ית', שמקבל אותנו במשרדו הנאה ומוזג לנו אספרסו מהמכונה. הוא התחתן לפני עשרה ימים, אחרי שדחה את החתונה שלו שלוש פעמים. "עשינו אירוע עם 50 אנשים בשני אולמות, אחד לנשים ואחד לגברים", הוא אומר. אלא שע'ית' מודה שהוא יוצא מהכלל שמעיד על הכלל. "הרבה חתונות נערכו בשטחי סי", הוא אומר. "היינו רואים שעשרה ימים אחרי חתונה של משפחת שוויקי, למשל, כל המשפחה חולה. הגל השני נכנס לפה בלי שהרגשנו. הנגיף הזה כל הזמן מקדים אותנו בכמה צעדים".
החל מהשבוע עומד ע'ית' בראש החמ"ל השכונתי, שבשיתוף העירייה ופיקוד העורף ישים דגש על החלת חובת הבידוד. אבל הדרך לשם עוד ארוכה. "בגל השני הדאגה לאוכלוסייה פחות מורגשת. אם בגל הראשון חילקנו מעל 4,000 סלי מזון, היום אין עזרה למי שנמצא בבידוד. אנשים אומרים לי שהם לא יכולים להישאר בבידוד כי הם צריכים להביא כסף הביתה. יש גם חשדנות בגלל הרבה מקרים של תושבים שקיבלו בסמס הודעות שווא ממשרד הבריאות שהם צריכים להיכנס לבידוד, והיו מי שהרגישו שיש פה משחק. הם טוענים שזה הכיבוש עושה בכוונה".
מבחינתו של ע'ית', הגל השני לא רק מעיב על המצב הבריאותי בשכונה, אלא גם על הקשר המתהדק בינה לבין מדינת ישראל. "אני הייתי בעבר פעיל פתח ותנזים", הוא מספר. "ב־2014 נכנסתי לכלא כאסיר ביטחוני ושם, במשך שנתיים, היה לי זמן לחשוב. הבנתי שהשיטה שלי לא פועלת למען התושבים, שהדרך להשפיע היא באמצעות שיתוף פעולה, לא התנגדות. אני עדיין מאמין שאנחנו תחת כיבוש, אבל היום גם מאמין שאנחנו והישראלים צריכים לחיות יחד. מאז שאני מנהל המינהל השכונתי שינינו את הקשר לממסד. בעבר אפילו אמבולנס לא היה נכנס לכאן. היום, אני מרגיש שהקורונה מחזירה אותנו לאחור. וזה מפחיד אותי".
לפנייה לכתב/ת 
