מזה ארבע שנים אני מקבל כל יום כ־20 מיילים מדונלד טראמפ, בניו, בתו ואשתו. כל מייל נפתח במילה החמה "ידידי" ומציע לי להיפגש עם הנשיא, לתרום לנשיא, להביע את דעתי החיובית על הנשיא, לרכוש חולצה, כובע, ספל מטעם הנשיא. תמיד חשבתי שזה סטנדרט: מאות מיליוני מעריצים בעולם – כל מי שביקש אי פעם לקבל עדכונים ממטה הבחירות – מקבלים מיילים זהים. שלשום הבנתי שטעיתי: טראמפ הוא לא רק גדול ידידי ישראל בכל הזמנים, הוא גם ידידי האישי, אחד שאני יכול לסמוך עליו בשעת צרה.
ביום שלישי פירסם "ידיעות אחרונות" בכותרתו הראשית ידיעה שחושפת נושא שלא פורסם בהודעה החגיגית על הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות: הדרישה להסרת הווטו של ישראל על מכירת מערכות נשק אמריקאי מהשורה הראשונה, ובראשן מטוסי 35־F וכטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים) חמושים. הסיפור הועתק והורחב במיטב כלי התקשורת בעולם. "פייק ניוז", הגיב נתניהו. לא היה ולא נברא. שרי נתניהו ופרשני החצר שלו גויסו מיד להופעות ברדיו, בטלוויזיה וברשתות. "פייק ניוז", צעק אלי כהן, שר המודיעין, בראיון רדיו. "פייק ניוז", פסקה גילה גמליאל, השרה להגנת הסביבה, וכו' וכו'. כל הדרך למטה, עד לפרשן ברדוגו. המדקדקים הוסיפו: "שקרן", והכי מפתיע: "שונא השלום". לאחר כמה שעות הגיעו, כצפוי, המיילים המלוכלכים, המאיימים. ככה זה עובד.
מי שמבין בפייק ניוז הוא דונלד טראמפ, הידיד שלי בבית הלבן. שלשום, יום רביעי, הוא התייצב מאחורי הדוכן בחדר העיתונות בבית הלבן והשיב לשאלות. הוא דיבר בסגנונו הרגיל, הסגנון שהחבר'ה אוהבים. "יש להם (לאמירתים) הכסף, והם מעוניינים לקנות כמות של מטוסי 35־F", אמר. "זה מטוס הקרב הכי טוב בעולם, כמו שאתם יודעים. הוא חמקן, לגמרי חמקן.
"הם רוצים לקנות – נראה מה יקרה. זה בבדיקה, אבל הם עשו צעד ענק בקידום השלום במזרח התיכון".
"ניו־יורק טיימס", עיתון רציני בדרך כלל, הקדיש לסיפור ידיעה מפורטת, פרי עבודתם של ארבעה כתבים, בגיליונו שלשום. "ממשל טראמפ האיץ את התהליך לביצוע העסקה, למרות דאגות ישראל", אמרה הכותרת. לפי הידיעה, הממשל העניק בשבועות האחרונים תדריכים לנציגי האמירויות, שבהם נמסרו פרטים חשאיים על מערכות הנשק. המידע נמסר למרות התנגדותם של גורמים במועצה לביטחון לאומי. מקורות בממשל אמרו לעיתון שקידום העסקה איננו חלק מההסכם בין ישראל לאמירויות, אבל הוא פועל יוצא ממנו: העסקה קשורה ליוזמה הדיפלומטית.
הידיעה מזכירה שני בכירים בבית הלבן שממלאים תפקיד מרכזי בקידום עסקת הנשק: ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ ויועצו, ומייג'ור ג'נרל מיגואל קוריאה, לשעבר הנספח הצבאי של ארצות־הברית באבו־דאבי והיום איש צוות בכיר במחלקה למזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי. גנרל קוריאה עזב את תפקידו באבו־דאבי לאחר שמיופה הכוח בשגרירות האמריקאית האשים אותו שקידם את עסקת הנשק מאחורי גבו.
"ה־35־F הוא מערכת הנשק הגדולה ביותר שאיחוד האמירויות מבקש לרכוש במשך שנים", אמרה לעיתון ברברה ליף, שגרירה לשעבר באמירויות. לדבריה, באמירויות מצפים שעכשיו, בעקבות ההכרזה על נורמליזציה, ישראל תסיר את התנגדותה.
כלי הטיס הבלתי מאוישים שהאמירויות מבקשות לרכוש, פרדטור מתוצרת ג'נרל אטומיקס וריפר מתוצרת לוקהיד־מרטין, אסורים במכירה למדינות זרות. ממשל טראמפ פתח במאמצים לביטול האיסור. הווטו שישראל הטילה בעבר על מכירת ה־35־F לאמירויות נבע מהחשש לחשיפת מערכות המטוס לגורמים עוינים, מחשש לפתיחת הדלת למדינות נוספות, פחות ידידותיות, ומחשש נוסף: שיום אחד יתהפך ליבו של שליט האמירויות על ישראל, ממש כפי שהתהפך ליבו של ארדואן, נשיא טורקיה. קרוב ל־50 שנה, מאז מלחמת יום כיפור, שמר הווטו על היתרון האיכותי של ישראל מול מדינות ערב. אנחנו עוד עשויים להתגעגע אליו.
במהלך המשא ומתן עם הבית הלבן אמר נתניהו שהוא שומר לעצמו את הזכות להתנגד למכירת המטוסים. הוא נתן לכך גם ביטוי בכתב. האמריקאים רשמו לפניהם, והמשיכו לקדם את העסקה. טראמפ רוצה בה לא פחות משרוצה השייח' בן־זאיד: הוא רואה לפניו את המיליארדים שתקבל תעשיית הנשק האמריקאית, את מקומות העבודה, את קמפיין הבחירות. הוא רואה דולרים.
נתניהו מהלך בעניין הזה על חבל דק. כאשר יגיע אישור העסקה לקונגרס, יידרש הלובי הישראלי להביע עמדה. נתניהו יהיה חייב להתנגד, אבל אסור יהיה לו להצליח, אחרת יסכן את הנורמליזציה וירתיח את האיש בבית הלבן. טראמפ איננו אובמה: הוא איש רגיש. אוי למי שמרגיז אותו.
ראשים מדברים
הבנות בקריצה הן חלק מהשיח המדיני. שורה של ראשי ממשלה ישראלים, ביניהם נתניהו, ביקשו מנשיאים אמריקאים לשחרר את ג'ונתן פולארד. הם ידעו מראש שהתשובה תהיה שלילית. חלקם אפילו ייחלו לתשובה שלילית. אבל הם ידעו שאנחנו, העיתונאים שמחכים בחוץ, נשאל, והם יצטרכו להשיב. "בבית הלבן הבינו את העניין", אמר לי השבוע דב ויסגלס, שהיה יד ימינו של ראש הממשלה שרון.
יש לי על זה סיפור ישן. מנחם בגין הגיע לפגישה עם הנשיא קארטר בבית הלבן. הפגישה הייתה איומה. קארטר, רשע גדול, הניח לבגין לדבר כמה דקות, ואז התנפל עליו בנאום הטפה ארוך, מלא ביטויים עוינים. כשיצאו, שאל שמחה דיניץ, השגריר בוושינגטון, את בגין איך הוא מסכם את הפגישה. "היה טוב מאוד", השיב בגין. "ניתנה לנו הזדמנות נאותה להשמיע את דברנו".
זה גם המצב נוכח עסקת החמקנים: ניתנה לנו הזדמנות נאותה להשמיע את דברנו.
שבוע השקר
הנורמליזציה עם האמירויות היא הישג גדול של ישראל ושל נתניהו. המהלך ראוי לשבח גם אם הוא כרוך בוויתורים. עם עסקת הנשק אפשר לחיות, והורדת הסיפוח מסדר היום היא רווח נטו. עניין הסיפוח הוא אחד המקרים הנדירים שבהם המחיר שישראל משלמת משמח לא פחות מהתמורה שהיא מקבלת.
מה מטריד? ההסתרה, השקרים, ההסתה, העובדה ששרים בממשלה, חלקם אנשים שעשו משהו בחייהם, מדקלמים כמו זומבים טקסטים שכתב להם פרח טוויטר שיצא רק אתמול מדובר צה"ל. כפי שכתבתי כאן במהלך השבוע, נתניהו יכול היה להציג את סיפור האמירויות כפי שהוא באמת, על המחירים שכרוכים בו, ועדיין לנצח. לפעמים האמת היא אופציה.
בעידן טראמפ זכה הביטוי "פייק ניוז" לחיים משלו. הוא הפך לקלישאה, לאמירה שרווחת בעיקר בפיהם של שקרנים. זה גורלם של ביטויים שמרבים לחזור עליהם. פעם אמרנו "חבל על הזמן" כשהתכוונו לעניין שמיותר להתעסק בו. אחר כך הביטוי התהפך: ב"חבל על הזמן" התכוונו ל"מדהים", "נפלא", "יחיד במינו". ואז הביטוי נשחק ונעלם. ייתכן שכאשר נתניהו אמר על סיפור העסקה "פייק ניוז", הוא התכוון לומר שהידיעה נכונה.
האחריות לפשע
פעם הזדמן לי לצנוח ממטוס אחרי שהוצנחה ממנו אספקה. הדלת האחורית שלו הייתה פתוחה. מה לעשות, שאלתי את המשלח. "לך קדימה עד שהמטוס ייגמר", אמר. הצניחה עברה בסדר, והמשפט אומץ כלקח לחיים. זה מה שקורה בימים אלה לראשי כחול לבן: הם הולכים קדימה, לקראת התהום. אני לא בטוח שהם מצוידים במצנח.
ההסכם שחתמה כחול לבן עם הליכוד טמן בחובו את זרעי המשבר. ההסכם פריטטי. הוא מפרט כללי משחק בין שני כוחות פוליטיים שווים. מכיוון שהכוחות לא שווים – לא במספר המנדטים שלהם, לא בכוחם בציבור ולא ברוח הלחימה של מנהיגיהם – אין לשותפות תקומה. "נתניהו איננו שליט יחיד", אומרים ראשי כחול לבן. אז זהו, שבראש שלו הוא כן.
כל זה יכול להיות חלק מהמשחק הפוליטי בימים כתיקונם, לא בעיצומו של משבר כלכלי עמוק. ההליכה לסבב בחירות רביעי בתקופה כזאת היא פשע בל־יסולח. אם זה יקרה, האחריות לפשע תיפול על כתפיו של אדם אחד. לא רק משום שהוא והבעיות המשפטיות שלו עומדים בלב המשבר, אלא גם משום שהוא נותר לבד בצמרת. את מי נאשים בטירוף הזה, את ניסנקורן? את גנץ? את מיקי זוהר? את אוסנת מארק?
אין מלבדו.
חלף עם הרוח
ביום רביעי אחר הצהריים ירדתי לקו בעוטף עזה. רוח חזקה, בריזה מהים, חצתה את הגדר החדשה שבונה צה"ל, 64 ק"מ אורכה. הבטון יורד עמוק מתחת לקרקע. מעל הקרקע היא מיתמרת לגובה של שלושה מטרים. הברזלים חדים ומשוננים. הגדר אינדיקטיבית, רגישה לכל מגע. לכאורה, המערכת החדשה מונעת מנהרות, חסינה למטענים. כמאה מטר של שטח בריבונות ישראל מפרידים בין הגדר החדשה, זוהר דרומי שמה, להוברס, הגדר הקודמת. בקטעים אחדים העבודה עדיין לא הושלמה. בצה"ל מעריכים שתושלם עד דצמבר.
התוכנית היא לכונן בשטח שבין שתי הגדרות מערך הגנה אוטונומי. מי שיחדור, ייתקל באש ממערכות אוטונומיות, מרחפנים, מרובים שמופעלים מרחוק. הכל כדי שחיילים לא ייפגעו ולא ייחטפו. אני מניח שהסידור החדש יכה בתדהמה כל מכור לגיימינג: חלום חייהם הוא לירות מעמדת המחשב, מהחדר הממוזג, באנשים אמיתיים. אני הייתי מעדיף שנשקיע קצת יותר בשינוי המציאות, ברווחתם של האזרחים משני צידי הגבול. ישראל ניצלה את ששת חודשי השקט כדי להתכונן למלחמה, לא כדי להבטיח שקט.
בין עזה לחאן־יונס, באזור אל־בורג', יש שטח פתוח, דליל בבתים, מנומר בשדות מעובדים. "בגל הראשון של השריפות הוא היה מגרש המשחקים של חמאס", אומר מפקד בשטח. "כל יום שישי הגיעו אלפים, שיחררו בלונים, ובלילות היו עושים רעש ושורפים צמיגים".
לפני שבועיים התחיל הגל השני. הוא קורה לנגד עינינו: זר בלונים שמגיע עם הרוח מצית שריפה בקצה יער בארי. המפקד מחובר לקבוצת ווטסאפ שכוללת את כל מי שמטפל בשריפות בעוטף, ממכבי האש ועד הרבש"צים בקיבוצים. לאחר שהוא מדווח על השריפה, הוא מראה לי את התנועה בנייד שלו: 98 הודעות בענייני שריפות בתוך שלוש דקות.
ב־22 נקודות שמפוזרות לאורך העוטף מוצבים לוחמי אש, עוקבי מים ומכליות כיבוי. הם ערוכים לזינוק. בימים הראשונים היו רק עשר שריפות ליום, אבל אלפי דונמים נשרפו. התגלו קשיים בכניסה למצב החדש. בימים האחרונים מספר השריפות ליום גדל ל־20 ול־30, אבל הנזק היה זניח. השריפה שלנו, למשל, כובתה בתוך עשר דקות.
בצה"ל טוענים שיש פער בין האפקט האמיתי של השריפות לתהודה שהן מקבלות בתקשורת. העיסוק הרחב בהן משמח את חמאס. לא נעים לראות את השטחים השחורים בכניסה לקיבוץ כיסופים, למשל, או ביער בארי, אבל בעונה הזאת של השנה, לאחר הקציר, נשרפים בעיקר קוצים. פה ושם נשרפו עצי אבוקדו: זה כואב, אבל נסבל. הקיבוצים קצרו השנה מוקדם, בתקופה השקטה. שמונה מיליון שקל שולמו להם כפיצוי על הקציר בטרם עת.
הירידה לקו היא שיעור בהתפכחות: מה שהיה הוא שהווה, בשיפורים קלים. תותח הלייזר החדש, שאמור ליירט רחפנים ובלונים, הוא המצאה נהדרת, אבל כרגע הוא רק בשלבי פיתוח, הוא פתרון מקומי. הבלונים ימשיכו לרחף עם הרוח, ימשיכו לחולל שריפות. למה אתה מצפה, אומר המפקד בשטח, שנרים את הגדר לגובה קילומטר?
הוא גילה לי שיש עכשיו בעולם מחסור אדיר בהליום. המחירים עלו בטירוף. האם זה בגלל הבלונים של עזה, שאלתי. לא צריך להגזים, השיב.
השקט שלא נשאר
למה חזרה האש, שאלתי קצין בכיר.
הוא התחיל מהשקט. בנובמבר 2019 חוסל בעזה בהאא אבו אל־עטא, מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האיסלאמי. הג'יהאד היה גורם מרכזי בפעולות טרור על הגדר. מותו הכה את הארגון שלו קשה. במקביל, קיבלה עזה את כסף מקטאר וחשמל מישראל. בקורונה חמאס התנהל נכון: עזה נסגרה. התחלואה הייתה נמוכה. מצד שני, עשרת אלפים פועלים, שיצאו יום־יום לישראל והכניסו לעזה 250 מיליון דולר בשנה, נשארו בבית. כמות המסכנים בעולם עלתה; כמות הכסף הזמין ירדה. המצוקה רק החריפה.
שישה חודשים שקטה עזה. עכשיו, על רקע המצוקה, התחדשו ההפגנות נגד חמאס. זאת סיבה אחת להתחדשות הבלונים. הסיבה השנייה היא שהעולם, גם העולם הערבי, עסוק בדברים אחרים: לא סופרים אותם. מעבר לזה, בנובמבר בוחרים בחמאס ראש לשכה חדש. הנייה רוצה להמשיך; משעל מבקש לחזור. סינוואר, מעזה, בוחש בבחירה. זאת סיבה טובה להפריח בלונים.
ישראל השלימה עם שלטון חמאס בעזה: הרשות הפלסטינית לא תוכל לחזור לשם כל עוד אבו־מאזן עומד בראשה. החלופה לשלטון חמאס היא אנרכיה. האתגר הגדול שלנו, אומר הקצין, הוא לשפר את המצב הכלכלי בעזה בלי לחזק משמעותית את כוחו של חמאס. היינו צריכים לעשות יותר בששת חודשי השקט.
ישראל מגיבה על השריפות בשורה של תקיפות מהאוויר על מטרות חמאס. המטרה היא לפגוע ביכולות הייצור של הארגון, אבל לא להרוג אנשים. לא מתקיפים מטרות בתוך האוכלוסייה. במקביל, פגעו באספקת החשמל וסגרו את מעבר כרם שלום, למעט אספקת אוכל. אנחנו לא אוהבים ענישה קולקטיבית, אומר הקצין, אבל אם חמאס רגיש לפגיעה ברווחת הציבור שלו, נרתיע אותו באמצעות פגיעה בציבור.
כמו באירועים קודמים בעזה, בצר לה פנתה ישראל לתיווך המצרי. המעורבות המצרית שנויה במחלוקת בדרגים מדיניים. יש מי שאומר, המצרים כפויי טובה. אנחנו עוזרים להם בשת"פ ביטחוני שקט, והם לא מתאמצים די לעזור לנו בעזה. ויש מי שאומר, נשיג יותר אם נדבר עם חמאס ישירות. למה לנו לשלם דמי תיווך. בעבר היה חשש ששיחות ישירות עם חמאס יחבלו בקשר עם הרשות, אבל החשש התייתר מאז שהרשות הכריזה על נתק.
בצה"ל בוחנים את הנושא בעיניים פחות דרמטיות. המצרים עושים לא מעט. הם הורסים מנהרות ברפיח ועוצרים מטענים באלכסנדריה שמיועדים לחמאס. בסיני האינטרס משותף. כשאנחנו עוזרים להם, זה עוזר לנו. ובעזה הם עוזרים כמיטב יכולתם. יש להם מנוף על ראשי חמאס: רפיח היא השער היחיד שדרכו הם יכולים לצאת החוצה, לעולם הערבי. המצרים באו לעזה, עזבו והעבירו תשובות לישראל. המגעים נמשכים; גם הבלונים.
בינתיים מתכוננים בצה"ל לסיבוב הבא. ההערכה היא שזה יקרה בתוך שנה. ייהרגו אנשים בשני הצדדים, ובסוף יגיעו לאותה נקודה. עזה היא כרונית, כמו הקורונה, כמו הבחירות.
