שלום כיתה א', להתראות גוש קטיף: אחרי 15 שנה אנחנו שוב ביחד

זו הייתה אמורה להיות עוד תמונת סוף אוגוסט שגרתית, שבה נראים שלושה זאטוטים בני שש שבדיוק סיימו גן חובה שנייה לפני כניסתם לכיתה א'. אבל בתמונה הזו שצולמה באותו סוף אוגוסט 2005 על הדשא ביישוב חפץ חיים שליד גדרה, והופיעה על שער "ידיעות אחרונות", שום דבר לא היה שגרתי. הילדים, ענבל שטרנברג, ארבל פוקס ודוד כראדי, היו ממגורשי גוש קטיף, שרק ימים ספורים קודם לכן נקרעו מביתם ומכל מה שהכירו. ההורים שלהם היו באותם ימים בטרפת, בין מחאה שלא הצליחה, לחוסר ודאות באשר לעתידם במובן הפשוט ביותר - בית, עבודה, מזון. כיתה א' שאליה עלו הילדים נבלעה בין שאר ההתרחשויות ובוודאי לא תפסה את המקום הראוי לה.

עכשיו, בדיוק 15 שנה אחרי הם נפגשים שוב. "דוד וארבל היו בחולצה הכתומה ואני עם אחרת, והרגשתי לא נעים", צוחקת ענבל. "למחרת כל מיני חברים התקשרו להורים", נזכר דוד, "אמרו שאני על השער של 'ידיעות', ואבא הלך למכולת וקנה עיתון. אמא שלי שמרה אותו במשך שנים". "זה היה כמה ימים אחרי שהגענו ליישוב חפץ חיים שאליו פינו את כל המגורשים", מוסיפה ארבל.

השנה הם חגגו 21. ארבל, סטודנטית לניהול וסוציולוגיה באוניברסיטת־בן גוריון שכרגע, בגלל הקורונה, עברה לבית ההורים הממוקם ביישוב גני טל החדש, שנוסד עבור מפוני היישוב המקורי בגוש קטיף. דוד, שפרש מהלימודים בגיל 14, עובד במפעל המשפחתי לפחחות בניין. הוא הסיר את הכיפה, אך מתגורר בבית ההורים הדתיים ביישוב יד בנימין שמול גני טל, בהרחבה שגם היא הוקמה עבור המפונים. ענבל נישאה לפני שנתיים וחצי לרזיאל זריהן, תושב כפר מימון במקור, שכילד הפגין נגד ההתנתקות. היא כעת סטודנטית להוראת מתמטיקה ולימודי המחשב, בעוד בעלה, המבוגר ממנה בשנתיים, סיים את לימודיו בישיבה וכעת הוא חייל בחטיבת כפיר. השניים מתגוררים בירושלים ומצפים בקרוב לבת בכורה.

"היינו ילדים, לא הבנו"

צילום: גדי קבלו

באוגוסט 2005 היו השלושה בוגרי גן חובה ביישוב גני טל המקורי, מושב עובדים צפונית לחאן יונס שטבל בדיונות אינסופיות מול ים כחול עמוק. אם לא ההתנתקות, הבנות יועדו ללכת לבית הספר יסודי־דתי בעצמונה, בעוד דוד יועד לתלמוד תורה. באלבום התמונות שכרמית, אמא של ארבל, הכינה לקראת הפגישה, יש להם הרבה פריימים משותפים ממסיבת הסיום, עם כובע כתום על הראש, כשעל הקירות סיסמאות מוכרות בנות התקופה.

"זו הייתה שנה מאוד מיוחדת, סוערת", נזכרת ארבל, "כולנו השתתפנו בהרבה הפגנות: בכיכר רבין, בשרשרת האנושית ממחסום ארז עד לכותל המערבי, ובאוהלים בירושלים. באחת ההפגנות אחותי הלכה לאיבוד ועכשיו לכי תמצאי ילדה קטנה, כשכולן לבושות כתום.

"בעיניים של ילדה הרגשנו מיוחדים שאנחנו מגוש קטיף. מסיבת הסיום בגן הייתה בנושא הפינוי, כולנו לבשנו כתום, עשינו תהלוכה, ואמא של דוד אפתה עוגה מטורפת עם קרם כתום כמובן. בתחום היצירה עשינו בתים, כדי להמחיש את רעיון ההגנה על הבית. בגיל חמש הוצאנו מהפה בטבעיות משפטים כמו 'יהודי לא מגרש יהודי', ידענו מי זה אריק שרון וכולנו כעסנו עליו ממש. לא עשו לנו הרצאות. פשוט חיינו בתוך זה".

כולם זוכרים את בשורות האיוב שהגיעו מעת לעת, וחדרו גם אל מוחם הצעיר מלקלוט. "אני זוכרת את אבא נכנס ומספר על גדעון השכן שנרצח, ועל אהובה, עוד שכנה", מספרת ארבל, "וגם דוד שלי נפצע בפיגוע, ובגן לימדו אותנו איפה המקלט או שהלכנו לראות את הפצמ"ר שנפל אצל השכנים, אבל לא פחדנו. אולי כי לא היו אזעקות וגם לא ממ"דים ובעיקר כי ההורים לא שידרו פחד".

צילום: גדי קבלו

ענבל: "אני זוכרת שבוקר אחד נפל פצמ"ר באזור של השכונה, וכולם התעוררו — חוץ מהמשפחה של ארבל", היא צוחקת. ויש כמובן גם סיפורים אחרים, פחות מצחיקים. "הייתי תינוקת ונסעתי עם ההורים במכונית, ואני לא יודעת אם הם הבינו שיורים עליהם, או שרק בדיעבד ראו את החורים במכונית, אבל כן, ירו עלינו, למזלנו, לא נפגענו".

"יש דברים שלעולם לא אשכח", אומר דוד. "איך אבא נכנס ביום שישי לבית שלנו, הייתי אז בן שלוש או ארבע, והתחיל לבכות שהרב יצחק ארמה נרצח. הוא נסע לעשות שבת עם המשפחה וירו בו באמצע הכביש. כילד, אתה לא יודע מה לעשות עם זה. אתה לא מבין מה זו המילה הזו 'לרצוח', אתה לא מבין את הסיטואציה. ובגלל שלא רוצים לספר לך, אתה משלים דברים לבד והכל עוד יותר מסתבך.

"ביישוב שבו אני גר היום ילדים בני שש משחקים חופשי ליד הבית. אני זוכר שאמא מאוד פחדה עלינו, וגם אחרי שעזבנו לכאן לא הייתי יוצא מהבית בחושך, פחדתי להיות לבד. היה בי פחד לא מוסבר שנשאר איתי להרבה זמן. לקח לי הרבה שנים להתגבר על הטראומות. לא דיברתי על זה אף פעם עם אחרים. גם היום אני משתדל כמה שפחות לחזור לזה".

אתי אברמוב | צילומים: גדי קבלו, תומריקו 

"אין לי מה לכעוס עליהם, והיום אני מבין דברים שלא הבנתי כילד. למשל, שזה חשוב שיגורו במקומות האלו. השבר היה אחר. תמיד תהיה את התחושה שאנחנו הסתכנו והמדינה הפנתה לנו גב. ביום אחד הגיעו וזרקו אותנו מהבית".

"שוטרים עם אלות, מפחיד"

ואז הגיע הקיץ ההוא של 2005, שלדברי ארבל "היה קיץ עם אווירה שונה. בשבוע האחרון הגיעו המון אנשים שכונו שב"חים לחזק ולעזור, וכולם גרו במעונות ובגני הילדים. אני זוכרת שדודים שלי באו כדי להיות איתנו. יום לפני הגירוש, חיפשתי את הסנדלים ודודה שלי אמרה: 'לכי בלי, כדי שתרגישי את הכביש בפעם האחרונה בחיים'. לא באמת ידעו מה יקרה, אז אבא הפציץ את המקרר באוכל, שאם יהיה עוצר שיהיה לנו מה לאכול. כל ילד במשפחה, אז היינו שלושה, מילא ארגז עם כמה דברים שחשובים לו. לי הייתה דרבוקה, בגדים. את התיק לכיתה א' ואת הספרים קנו לי רק אחרי הגירוש. ברור שזה לא היה בראש של ההורים באותו הזמן, אבל גם אם כן, הם באמת לא ידעו מה יהיה".

התיאורים על אותו יום גורלי בחייהם, 15 באוגוסט 2005, יום למחרת ט' באב, מנקודת מבטם של ילדים בגובה מטר ועשרה, קורעי לב. "התארגנתי לגן", משחזר דוד, "כבר הייתי עם התיק על הגב, ויצאתי החוצה לחכות לאבא שייקח אותי, כשפתאום אני רואה מולי המון שוטרים עם קסדות ואלות ונשקים, מפחיד. חזרתי פנימה וההורים מיד הבינו. אבא אמר שהכל יהיה בסדר ולא צריך לפחד. המצחיק שאחד מהם היה חבר ילדות של אבא מנתניה, ואבא אמר שהכל טוב ולא צריך לפחד ושהוא איתנו. ההורים הציעו להם לשתות וישבו איתם חצי שעה בסלון, דיברו בנחת. אחר כך לקחו אותנו לאוטו, כאילו הכל טוב, ומשם לאוטובוס שהוביל אותנו לחפץ חיים.

"גם באוטובוס היו חיילים עם נשקים. באותו רגע לא חשבתי על זה, אחר כך קישרתי את זה לשואה. הסיטואציה הזו ישבה עליי חזק והשפיעה עליי להרבה שנים. אני לא חושב שילד בן שש צריך לעבור דבר כזה. יש כאלו שעד היום לא התמודדו עם הטראומה. אנשים נפלו לסמים, לא יכלו להתגבר. אחרים לא מדברים, זה חוסם אותם מלהתקדם".

"כשהגענו לחפץ חיים", הוא ממשיך, "אמא השיגה בייביסיטר, והיא ואבא חזרו לבית לקחת דברים. השוטרים אמרו לה: 'אף אחד לא נכנס', אבל אמא התעקשה, ובסוף אמרה לשוטר: 'אתה רוצה לירות בי, תירה. אני נכנסת'. וככה היא ארזה. מול חיילים עם נשקים דרוכים. היא ואבא העמיסו מה שיכלו ונסעו, כי הם ידעו שפעם שנייה הם לא יוכלו להיכנס. הם ידעו מה כל אחד מהילדים אוהב ומה חשוב לו, אבל לא יכלו לארוז צעצועים גדולים מדי".

"כמה ימים לפני הגירוש", מתארת ענבל את שאירע בביתה, "ההורים כבר הרשו לנו לצייר על הקירות. אני זוכרת שצבענו את הדלת של הבית כמו דגל ישראל כדי שלא ישברו לנו אותה. כשהחיילים הגיעו אמא בכתה, ולא הבנתי למה. בתור ילדה לא הייתה בי את היכולת להכיל מה זה אומר שלא נחזור, או שגירשו אותנו מהבית. הייתה תחושה של 'רגע, למה כולם בוכים'. כל הזמן היה דיבור שזה לא יקרה בסוף, שיהיה שינוי, שיהיה נס. לכן לא הצלחתי להבין שזו הפעם האחרונה שאני רואה את הבית.

"בתוך כל הבלגן אמא ארזה תיק לכל אחד מהילדים, אז היינו ארבעה, אולי עם כמה בגדים להמשך השבוע או לשבת. אני זוכרת שהנסיעה לחפץ חיים הייתה מאוד ארוכה, שסבא בכה באחת הפעמים הבודדות בחיי שראיתי אותו כך. ההורים לדעתי היו בסוג של ניתוק רגשי. אבא נשאר בבית בגני טל עוד כמה ימים, אמא נסעה אליו כדי לסיים לארוז ואנחנו נשארנו עם סבא וסבתא ודודים".

הים הכי יפה בארץ

את הלילה הראשון העבירו כל המפונים בבית ההארחה של קיבוץ חפץ חיים. "בהתחלה התלהבתי", משחזרת ענבל. "הייתה תחושה של בית מלון, ובתור ילד זה מרגש. אבל כשזה נמשך שלושה חודשים, וחיים על מזוודות ולאמא אין מטבח, זה כבר פחות נעים. גרנו מול המשפחות של ארבל ודוד, היינו הרבה על הדשא, זו הייתה הקייטנה שלנו".

דוד: "בראש שלי כילד, הייתי בטוח שיצאנו לחופשה ועוד מעט חוזרים, ולאט־לאט אתה מבין שלא תחזור. בהתחלה לא סיפרו לנו. אמרו: 'אתם תחזרו ויהיה בסדר' ובראש אתה חושב: 'הכל טוב, כמה ימים וחוזרים'. ופתאום שבוע־שבועיים, חודש־חודשיים ואז מעבירים אותך ממקום אחד לאחר, לאתר הקרווילות, ואתה מבין שעכשיו זה יהיה המקום הקבוע שלך. לקח זמן להבין שאני לא אחזור לגני טל וגם לא לנווה דקלים. היו פעמים שחלמתי שחזרנו ושאני בחדר שלי. עד שהבנתי שזהו, נגמר".

"הייתי רוצה לראות שוב את נווה דקלים", מתרפק דוד על מקום ילדותו. "אמא אומרת שזה היה הים הכי יפה בארץ. אני רואה תמונות, אבל לא באמת זוכר איך זה. אני זוכר שהייתה לנו חצר גדולה, ובגלל הדיונות היו מלא כלבים משוטטים. הייתי רוצה לחזור לראות איך זה היום".

והייתה את העלייה לכיתה א', שמרגשת בדרך כלל הורים וילדים — ונדחקה הצידה. "אמא שלי לא הייתה בטקס היום הראשון בכיתה א'", מספרת ענבל בלי טיפה של כעס או מרירות. "היא הסבירה שהיא בארגונים ובכאוס, ויש עוד ילדים בבית. אני גם זוכרת שקיבלתי ילקוט מסבתא והוא לא היה יפה, אבל לא היה זמן לקנות משהו אחר. לא הייתה יכולת להתעסק בזה. זה מה שקיבלת, עם זה תלכי". תיאור דומה נושאת עימה ארבל: "היה מפגש לפני כיתה א'", היא נזכרת, "אבל באותו היום היה גם מפגש של המגורשים שהיה חשוב שאמא תשתתף בו, אז היא לא הגיעה. וזה היה בסדר גמור מצידי, הבנתי".

את מרגישה שגנבו לך שנה בחיים?

"אני מרגישה ההפך. שזכיתי לחוויה הרבה יותר גדולה מאשר ילד רגיל שעולה לכיתה א'. אם ילד רגיל עסוק באיזה ילקוט או טושים יהיו לו, פה אתה חושב על התיישבות ועם ישראל. התחושה הייתה שאתה עושה משהו חשוב".

ענבל וארבל למדו יחד בבית הספר ובאולפנה והדריכו יחד בבני עקיבא. דוד, שלמד בבית ספר חרדי, שמר על קשר עם שותפותיו לצילום בעיתון דרך אחותו שלמדה איתן. "אני שמח שאנחנו נפגשים שוב לצורכי צילום", הוא צוחק, "זו סגירת מעגל".

שבע שנים שהו המפונים באתר הקרווילות ביד בנימין. לפני שמונה שנים עברה כל משפחה לביתה. כיום הבית של ערן ויפעת שטרנברג ביישוב גני טל החדשה הוא הצמוד לזה של יהודה וכרמית פוקס. מלבד שלטים שמשפחת שטרנברג שמרה מימי המאבק, מספרת הבת, "יש לנו יש בבית קופסה עם חול מהחוף של גני טל, וצנצנת עם זכוכיות מחלון שניפצנו בכוונה לפני שנהרס". ארבל לעומתה שולפת מחברת שציירה בה בכיתה א', במסגרת חוג תרפיה באמנות שניתן לילדי המפונים. במחברת מודבקות תמונות רבות מאותם ימים. "יש לי עדיין בארון חולצות כתומות שאני לובשת כפיג'מה", היא אומרת. "וכמובן אלבומי תמונות".

כל עבודת שורשים שלהם, פעולה בבני עקיבא, שיעור באוניברסיטה או אירוע אישי, יהיה עם זיקה להתנתקות, שאותה הם מתעקשים לכנות "גירוש". "התנתקות זו מילה מכובסת", מסבירה ענבל בלהט. "שלחו אנשים למשימה חשובה, משימת חיים, ואז מי ששלח החליט ברגע אחד לקרוע אותם מהבית שלהם. לפני חודש סבתא שלי לקחה אותנו לירושלים, והראתה: 'פה הייתה החנות של סבא', 'פה גרו ההורים', 'שם אני גדלתי'. אמי לא תוכל לעשות את זה עם הנכדים שלה. אפילו לבתים של הסבתות־רבתות שלי בפולין ובהונגריה אני יכולה ללכת. משהו נשאר, רחוב, בניין, מכולת, ופה — כלום.

"עד היום כשאמי והאחים שלה מדברים על זה, מהר מאוד זה הופך למסחטת דמעות. קשה להסביר לאנשים מבחוץ. גם רואים למה זה הוביל. חמאס שולט, אין לנו באמת הרתעה. כל כמה שנים יש מבצע כזה או אחר ואתה אומר: 'בשביל זה גירשתם? בשביל קסאמים וטילים שהגיעו לתל־אביב? לנו היה ברור שלא תהיה רגיעה, אז לא הייתה גם שום תקווה שהתנפצה".

ובמובן האישי, איפה זה השפיע עלייך?

"אני יכולה להגיד שעד היום מאוד קשה לי להכיל מקומות של אי־ודאות. זה מכניס אותי ללחץ ברמות היסטריות. כשדברים לא סגורים, אותי זה מלחיץ".

כשנתיים לאחר הפינוי יצאה משפחת שטרנברג לשליחות בת שנתיים בדרום־אפריקה, מטעם הסוכנות היהודית ובני עקיבא. "היה פער אצל ההורים שלי, בין זה שהם אהבו את הארץ לסטירת הלחי המהדהדת שחוו. השליחות נתנה להם משמעות של עשייה ציונית, וגם מקום לתפוס מרחק ולהתגעגע".

איך התגברת על זה שהיית צריכה לייחצן את המדינה שפגעה בך?

"יש הבדל בין המדינה לארץ. יש את הממשלה ויש את האדמה ואת האנשים".

יש ביניכם קשר מיוחד בגלל מה שחוויתם?

ארבל: "אנחנו חבורה. ענבל, אני, אחותי, אחותה ועוד חברה. עצם הידיעה שעברנו יחד את הכל מייתר את הצורך להסביר רגשות. כשמישהי כמו ענבל נמצאת לידי ביום הזיכרון לגוש, היא מבינה אותי לבד גם בלי לדבר". •