האחר הוא לא אני

"אני לא רואה טוב, אבל אני חבר טוב", כך ענה בפשטות ובתבונה כפיר בן הארבע לאחד החברים בגן המתועד של תוכנית הדוקו־ריאליטי "החיים הסודיים של בני 4: ישראל". הסדרה, שחוזרת לעונה שנייה, מתעדת את ההתרחשות בגן ילדים בליווי פרשנות של פסיכולוגים. כמו כל ריאליטי, הילדים מודעים לחלוטין למצלמות, המשימות שניתנות להם בנאליות ואף חוזרות על עצמן (כמה פעמים אפשר לצפות במבחן המרשמלו על שלל גרסאותיו?) והליהוק מגוון מאוד. כפיר, ילד ג'ינג'י נבון, הוא כבד ראייה. למרות המשקפיים העבים על עיניו הוא עדיין לא רואה בצורה חדה והולך לגן של ילדים עם לקויות ראייה. בהמשך הוא עתיד להשתלב בגן רגיל. בתוכנית, מקומו של כפיר מובהק – הוא הילד החריג שיוכיח לנו, הצופים, שהשונות שלו היא לא רק מוגבלות אלא גם כוח.

כפיר מזכיר את יהב, הילדה על הרצף האוטיסטי ששבתה את לב הצופים בעונה הראשונה של הסדרה. גם היא, כמוהו, הייתה חריגה בנוף וניחנה ברגישות יוצאת דופן וברמת אינטליגנציה מאוד גבוהה. שניהם ילדים מקסימים, מרגשים ומעוררי תקווה. ודווקא משום שכל אחד מהם בעל חוסן רגשי ומעטפת משפחתית מגינה ומחזקת, כפיר ויהב מסמנים איזו ציפייה להשתלבות חלקה ומושלמת.

אבל העולם לא באמת נראה כך. קל לנו להזדהות עם ילדים ולפתח כלפיהם אמפתיה, ודאי כשהם מגיעים עם סל תכונות שמסייעות להם לחפות על הלקות שלהם, כמו מוטיבציה או חוכמה יוצאת דופן. אבל בין הרגשות החיוביים כלפי דמויות כמו כפיר ויהב על המסך לבין היחס לשונה במציאות – ישנו פער אדיר. אנו חיים בחברה עם מעט מאוד סובלנות לחריגים. בעולם האמיתי דמויות כמו יהב או כפיר הופכות בקלות לנלעגות, מנודות או שקופות.

הסיסמה "האחר הוא אני" שטבע שר החינוך לשעבר, שי פירון, הפכה את משמעותה. הרצון לייצר זהות בין אנשים שונים עם אתגרים שונים היא לא פתח לסבלנות אלא לתסכול. כפיר לא יקום בבוקר ויראה טוב יותר, ועם זה צריך להתמודד. ילדים, אגב, עושים זאת טוב יותר ממבוגרים פי כמה. כפי שהעיד כפיר עצמו במה הוא טוב ובמה לא. כפי שאמרה נגה, הילדה האתיופית, בפשטות שהיא חומה כי ככה היא נולדה.

במקום להתמוגג באופן קיטשי מהילדים הרגישים והנבונים שלוהקו בקפידה לתוכנית ריאליטי, אפשר לחשוב לרגע מה אפשר ללמוד מהם על שילוב אמיתי במסגרות החינוך. כשהורים לא יכולים לשאת ילד אלרגי בכיתה בגלל שעוגת יום ההולדת לא תוכל להיות חלבית, מתברר שסף הסובלנות שלנו נמוך במיוחד. אנחנו מוכנים לשלוף אותו רק מול דמויות אחרות, רחוקות. הילדים המתוקים מהטלוויזיה.

בקטנה

אפשר להזדעזע כמה שרוצים מאונס קבוצתי רווי אלכוהול ותפיסה מעוו תת של מיניות ושל נשים, אבל בינתיים בעולם הפרסום עסקים כרגיל. ג'ובאני רוסו בפרסומת דוחה למשקה אנרגיה מעיד שהוא "חולה סיקס" (חה־חה, איזה תחכום) בזמן שהוא מוקף בצעירות מעורטלות וחסרות פנים. הרשות השנייה פסלה, הפרסומת צונזרה מעט, וחלומו של כל פרסומאי התגשם – לייצר רעש סביב הגועל שהוא מפיק, בבחינת כל פרסום הוא פרסום טוב. אין חדש תחת השמש של תרבות האונס.