כשתהיי מספיק בטוחה שרואים אותך, תיפטרי מהצבע בשיער / במשך עשר שנים השיער האדום היה סמל ההיכר שלי. צבעתי אותו כשהייתי בת 15 מתוך רצון שיראו אותי. שלא יצליחו לפספס אותי. וזה עבד. עם הזמן אנשים התחילו לזהות אותי מהפרצוף. ואז קלטתי שזה כבר לא השיער. עבדתי מספיק כדי שלא יצליחו להתעלם ממני. אני נוכחת. לאורך השנים שמעתי הרבה "תשני", "תחליפי". זה כל היופי בלהיות אישה: כל הזמן אומרים לך איך להיראות. מה כדאי לך לעשות. עכשיו אומרים לי, "תורידי את הספטום", "את נראית כמו שור". היו גם בנות שהלכו לספר הספציפי שלי וביקשו "אדום כמו של לאה". תמיד יש גם וגם. בגלל זה אני לא מקשיבה לשום דבר, רק למה שאני רוצה. האמת היא שתיכננתי להוריד את האדום כבר מזמן, לפני שצילמנו את הסדרה ב־yes ביקשו שאשאר עם הצבע כי זה בולט ויפה. למה עכשיו? כנראה שיש בזה גם רצון לצאת מהדמות הפרועה והמשוגעת. הצבע עכשיו הוא מין חום שמנסה להיות שטני. מאוד קשה להוריד אדום.

הקורונה היא לא מתנה / שנייה לפני שכל הקורונה התפוצצה, פיטרו אותי מהרדיו. אמרתי, אני אסתמך על הסטנד־אפ. אבל אז גם הפסיקו ההופעות. ממש בהתחלה, במרץ, הייתה לי הופעת בדיקת חומרים בחינם, כדי לראות שיש לי 50 דקות של הופעה עומדת, וזה בוטל. אומרים שהקורונה היא מתנה, לא בשבילי. ניסיתי לנצל את ההזדמנות. הייתה לי תקופה של מנוחה אבל אני לא אוהבת להיות מובטלת. יש ימים שאני מצליחה ליהנות מהזמן הפנוי ויש ימים שאני נתקפת חרדה כלכלית, בעיקר כשאני מתחילה לחשוב מה יקרה אם אני לא אעבוד בכלל בהמשך, או יש מצב שהכל ילך לחרבנה ואני ממש מדמיינת את עצמי חוזרת להורים. אבל עכשיו נוצרה שגרת קורונה ואנשים מתחילים להבין מה אפשר לעשות בתנאים הנוכחיים. נגיד, הקאמל קומדי קלאב עושים עבודה אדירה עם הסטנדאפיסטים בזום. אני גם חלק מזה. לשמחתי יש לי חסכונות ואני יכולה לחיות מהם. אחד הדברים הטובים ברדיו זה שאם אתה עושה תוכנית בוקר, עבודה של שלוש שעות במצטבר ביום, ומשלמים לך מספיק, אתה אשכרה יכול לחיות רק מזה. היה לי הרבה מזל לעבוד בעבודות שהכניסו לי מספיק כסף כדי לחסוך. כל החיים שלי אני עוברת דירות. חסכתי לדירה, החלום שלי היה שלא אצטרך לקחת הלוואה. עכשיו אני חיה מהכסף הזה וזה עצוב. מצד שני יש אנשים שאין להם כסף בכלל. לא לדירה ולא לכלום. אז מי אני שאתלונן?

פיטורים הם הזדמנות. כך החלטתי ללמוד קרימינולוגיה / בגיל 17 הספקתי לעבוד שתי משמרות בגן אירועים עד שהעיפו אותי. תמיד הגעתי רעבה, הריח של הפרגיות העיף אותי באוויר והייתי הולכת לאכול. הבעלים קלט אותי וזרק אותי. הבנתי אותו. לא נעים שמפטרים אותך אבל אני לא לוקחת את זה אישית. הרגשתי ככה גם כשפיטרו אותנו מהרדיו. התוכנית שלנו רצה שלוש שנים וחצי. במונחי רדיו זה כלום זמן, ממש רק ההתחלה, אבל כן נהיה לנו קהל משלנו. לא היה איזה רחש בחש לפני שקראו לנו לשיחה אבל שי הרגיש שקורה משהו. חודש לפני שפיטרו אותנו הוא אמר בפעם הראשונה, "משהו לא בסדר". אחרי אחד השידורים, זומנו לשיחה. שי אמר, "הולכים לפטר אותנו". אני לא הייתי בטוחה בזה, אבל גם לא הייתי מופתעת ברגע שזה קרה. לא נעלבתי. בסוף זה בינזס. הסבירו שהם רוצים ללכת על כיוון אחר, אקטואליה, כך שזה לא שמחליפים אותנו בקומיקאים אחרים. התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות בחיים שלי. אני לא מהרהרת בהסבה מקצועית מלאה, אבל אני כן מהרהרת בלפתוח את אופקיי. היה לי חלום ללמוד אילוף כלבים. ללמוד בלשנות. ללמוד עיצוב שיער. בסוף נרשמתי ללימודי קרימינולוגיה. זה תמיד עניין אותי, מה מניע פושעים להתנהג כמו שהם מתנהגים. זה כל כך קיצוני ומסקרן. אמנות זה נחמד, היא נוגעת באנשים, אחרי התואר אבל אני אשכרה אוכל לתרום ולנסות לשנות חיים. לעבוד עם נוער במצוקה. אני מודיעה לך מראש: אני לא אהיה שוטרת, מקסימום אני אעשה סטנד־אפ על קרימינולוגיה.

מטרידים מינית יש בכל מקום. גם בסטנד־אפ / סטנדאפיסטים הם אנשים שבודקים את הגבולות שלהם כל הזמן על הבמה. אצל חלקם זה זולג גם אל אחורי הקלעים. גברים מרגישים בנוח מדי לדבר אל נשים איך שהם רוצים. דווקא בגלל הפמיניזם, הם מרגישים אפילו יותר בנוח. יאללה, את אחת משלנו, אז אפשר להגיד לך הכל. גם אני נתקלתי בזה בעבר. את לא תמיד יודעת מה להגיד ואיך להגיב לסטנדאפיסט שאומר לך, "לאה, הג'ינס הזה לא מחמיא לך לתחת. הוא עושה לך תחת ארוך". ברור שרציתי להגיד, "אחי, אתה צודק בהחלט, סתום ת'פה", אבל הייתי בשוק. לפעמים את שומעת משהו, ואת לא בטוחה אם זה באמת מה שנאמר. פגעו בי? זה קרה עכשיו? את באיזו הכחשה. את גם לא רוצה להפוך לבחורה שאנשים מפחדים לדבר לידה. אז את בטעות עוברת לצד השני. הבחורה שלא מגיבה בזמן אמת. אני לא חסינה לזה. אני יכולה לצאת על אנשים אבל אז אני צריכה להיכנס לתפקיד המחנכת ואני לא רוצה. אני מכירה סטנדאפיסטיות שעברו סוגים שונים של הטרדות מיניות. הערות לא במקום. יש סטנדאפיסטים שמרגישים שבגלל שבחורה יחסית חדשה בתחום הם יוכלו לעזור לה. הם מלבישים על זה מין יחסי מרות שלא קיימים בסטנד־אפ. אחי, זה המסע שלה. תן לה להתנהל. אתה לא נותן החסות שלה. המי־טו מאוד עזר לזה להירגע. בנות מבינות שהתקשורת בינינו - הנשים - הרבה יותר חשובה. להבין שאנחנו לא לבד בחרא הזה.

כשאתה אוהב מספיק את היצירה שלך שום דבר לא יערער את זה / כתבנו את 'לעבור את הלילה' במשך שנה וחצי. עשינו את זה במקביל לעבודה שלנו ברדיו, וכבר מהרגע הראשון ידענו שזאת תהיה סדרה על הרדיו. כרגע לא מתוכננת עוד עונה. לא יודעת אם יחדשו. הקורונה ממש לא עוזרת. קיבלנו את כל התגובות. גם וגם־וגם. ברור שאת רוצה שכולם יאהבו את הסדרה. אני זוכרת שכשהסדרה כבר הייתה ערוכה, צפיתי בזה לפני השידור, והייתי מוקסמת. הסדרה הזאת היא הבייבי של שי ושלי. עשינו יחד סוג של תינוק אמנותי, והייתי גאה בו. דרך הסדרה הבנתי פתאום את העניין הזה של הורות: אתה תאהב את הילד שלך ללא תנאים. לא אכפת לי מה אנשים אחרים אומרים על התינוק שלי. הוא שלי. ברור שאני רוצה שיאהבו אותו, אבל מי שלא - לא מוריד לי מהאהבה שלי לסדרה. אני חושבת שנכון לעכשיו זה הדבר הכי גדול שעשיתי בחיי.

לא כולם נועדו למיינסטרים / לפני שלוש שנים הצטרפתי ל'מועדון לילה', אחרי טסטים ובחינות. נכנסתי בתחושה שמאוד רוצים את החפפה שלי. שמכניסים אותי בגלל שאני צעירה, משוגעת, פה טינופת, מדברת אחרת מכל הפאנל, הרגשתי שלכל אחד יש הצבע שלו, וכל אחד מביא את הדבר שלו. לא הייתי רק "הבחורה" בפאנל, הייתי גם הכי צעירה שם. השתחררתי שנתיים לפני. זה היה הטיול שאחרי הצבא שלי, לריב על זמן מסך עם אנשים שגדלתי עליהם. זה היה פסיכי להיות שם. בסופו של דבר זאת תוכנית שמשודרת בערוץ מסוים בשעה מסוימת ויש לה קהל מאוד ספציפי. רציתי לבוא ולעשות את השיט שלי. כי בשביל זה הם הביאו אותי, והייתי מאוד עקשנית. לא נתתי להם את מה שהם רצו. הם רצו שאירגע קצת, ושהצבע שלי יבוא מעצם זה שאני זו שמספרת את הבדיחה. אבל לי היה מאוד חשוב לא לזרוק וואן־ליינר אלא לתת עולם. היו רגעים שהכניסו קללות שלי וצינזרו עם ביפ. אלה היו רגעים של ניצחון כי ידעתי שזה שיש ביפ אומר שאני הטינופת. או, סוף־סוף מראים למה הביאו אותי.

בסופו של דבר היה חוסר גמישות משני הצדדים. כל אחד משך לצד שלו. האם אני מתבאסת שלא ניסיתי להתגמש יותר? בוא נראה איך כל מי שיושב בפנאל היה מתנהג בגיל 22? מה שקרה הוא תוצר של חוסר ניסיון, של חוסר בשלות ודברים שאני עדיין צריכה לעבור. אני עדיין בגיל ההתבגרות. לא הייתי מוכנה למיינסטרים כמו שהוא לא היה מוכן אליי. כמו לפגוש את הבחור הנכון בזמן הלא־נכון.

לא כל בדיחה צריכה להסתיים בפאנץ' של סקס / קיבלתי הרבה ביקורות בסגנון "למה את עושה כל כך הרבה גסויות" ושמתי לב שאני מכניסה פאנצ'ים על סקס גם במקומות לא קשורים. אז התחלתי לאתגר את עצמי לכתוב לא גס. לא שאני חושבת שיש משהו רע בבדיחות מיניות. גם עכשיו במיוחד, במי־טו, יש חשיבות בלדבר על נושאים שלא נוח לדבר עליהם כמו אונס והטרדות מיניות וסקס ואלימות. יש עולם ענק שאסור להשתיק אותו.

ככל שאת מתבגרת, את נהיית יותר מתוחכמת ונהיות לך הבחנות יותר עמוקות. אני עושה סטנד־אפ במצטבר שמונה שנים. יש עוד זמן עד שאגיע לרמה שאני שואפת אליה. לכן אני לא שופטת את עצמי או את הבדיחות שסיפרתי פעם. זו הייתה אמת נכונה לשעתה.

נ.ב אני סטרייטית / מתחת לתמונת פרופיל שלי בפייסבוק כתבתי: "נ.ב. אני סטרייטית". זאת בדיחה על אושיית פייסבוק שכתב על עצמו ביו והוסיף: נ.ב. אני סטרייט. אני מניחה שכדי שבנות יתחילו איתו. לפעמיים נשים מתחילות איתי. הן שאלות אם אני בקטע, אני עונה, "יש לי חבר, תודה" וביי. ויש כאלה שלא יודעות לקבל לא, וחוזרות כל כמה זמן שוב לבדוק אם משהו השתנה. אחותי, את משלנו, את אמורה לדעת איך זה מרגיש שבאים עלייך. תתחשבי בי קצת. אתגר? אני לא מדבקה בסופרבול שאת צריכה לאסוף אותי. תניחי לי. בסך הכל אני די מוחמאת שנשים מתחילות איתי. אחרי הכל, בנים חושבים מהבולבול ובנות חושבות מהלב והמוח.

אני לומדת על עצמי יותר כשאני במערכות יחסים / אני כבר שלוש שנים בזוגיות. מגיל 15 תמיד היה לי חבר. במצטבר הייתי לבד מאז אולי תשעה חודשים. אני לא חושבת שאני יודעת להיות לבד. אדם הוא אדם טוב. הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו. הכרנו דרך חבר משותף שהכרתי בצבא ומתעסק במוזיקה. הוא התקשר אליי יום אחד ושאל אותי אם בא לי לעשות ראפ. אמרתי, וואלה כן. באתי אליו לכפר־סבא. היה שם גם מפיק מוזיקלי. זה היה אדם. הייתי אז אחרי מערכת יחסים אז לא היה עניין, אבל אחרי כמה חודשים של ידידות, התחלתי איתו. פלרטוטים מכל מיני כיוונים כולל לבבות בסטוריז עד שפעם אחת הזמנתי אותו לבאולינג וזה פשוט קרה. הטקטיקה שלי עם כולם היא להצחיק. התחלתי להצחיק אותו יותר בטמטום, כשאני נותנת למוח שלי להפליץ. פעם אחת אמרתי: החום בוטל, שותים ריצפז, והוא פשוט עף עליי.

קשה לי ללכת להפגנות, אבל אני מזדהה עם המאבק / אני כועסת על כולם. יש להם כל כך הרבה כוח וכל כך הרבה כסף שמגיע מהכיס שלנו, ובמקום לעשות איתו טוב - הם מתעסקים בפוליטיקה. גם אחרי שלוש מערכות בחירות הם לא מצליחים לשחרר. להוציא מעצמם את הרעל. מה זה אחדות? מה זה קבינט פיוס? בתוכנית של גיא זהר בכאן 11, 'מהצד השני', שאני מגישה בה פינה, עושים ספירה כמה זמן עבר מאז שהכריזו על קבינט פיוס, שאמור לגשר בין ימין לשמאל, אבל עדיין אפילו לא הוקם. עוד לא הייתי בבלפור, אני קצת מפחדת ללכת להפגנות. אני נמנעת מאזורים המוניים. אבל אני עושה את החלק שלי דרך התוכנית. זאת המחאה שלי.