על סדר היום: בעניין האונס באילת
מלון הים האדום באילת, איה נאפה בקפריסין, קיבוץ שמרת, תיכון ברמת־השרון - התפאורה והשחקנים מתחלפים, אבל השורה התחתונה היא תמיד אותה אחת: לעוד נערה נהרסו החיים. בינתיים מספר העצורים עולה, פרטי המקרה עדיין מתבהרים, אבל נדרש הרבה יותר מהפגנות בצמתים כדי שמשהו באמת ישתנה; כדי שההיסטוריה של האלימות, כפי שכותבת עליה רוקסן גיי בספרה האוטוביוגרפי 'רעב', לא תהפוך לסיפור חייהן של נערות נוספות:
"אני לא זוכרת את השמות שלהם. מלבד כריסטופר, אני לא זוכרת פרטים ברורים עליהם. הם היו נערים שעדיין לא היו גברים, אבל כבר ידעו איך לגרום נזק של גברים. אני זוכרת את הריחות שלהם, את הפרצופים הרבועים שלהם, את כובד הגופים שלהם, את הריח החריף של הזיעה שלהם, את הכוח המפתיע שהיה להם בגפיים. אני זוכרת שהם נהנו וצחקו הרבה. אני זוכרת שכלפיי היה להם רק בוז. הם עשו דברים שמעולם לא הייתי מסוגלת לדבר עליהם ולעולם לא אהיה מסוגלת לדבר עליהם. אני לא יודעת איך. אני לא רוצה למצוא את המילים האלה.
"לפני שנים אמרתי לעצמי שיום אחד אפסיק להרגיש את הזעם השקט־אבל־קבוע הזה ביחס לדברים שעברתי מידי אחרים. אני אתעורר ולא יהיו עוד פלשבקים. אני לא אתעורר ואחשוב על היסטורְיוֹת האלימות שלי. אני לא אריח את ארומת השמרים של בירה ולמשך שנייה, כמה רגעים, כמה שעות, אשכח איפה הייתי. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. היום הזה מעולם לא הגיע, או שהוא לא הגיע עדיין, ואני כבר לא מחכה לו".
רעב // רוקסן גיי - מאנגלית: דבי אילון - בבל - 2019
