עלמה בפריחה וסיפורים אחרים // טטיאנה טולסטיה - מרוסית: דן ורשקוב - עם עובד - 221 עמודים

טטיאנה טולסטיה היא נצר למשפחת אצולה ספרותית. סבה היה סופר המד"ב אלכסיי טולסטוי. הטולסטוי שאתם חושבים עליו נמצא אף הוא במעלה השושלת. הסבא השני היה מתרגם שנודע בעיקר בתרגומו לקומדיה האלוהית של דנטה, ואשתו, סבתה, הייתה משוררת. מאחד הצדדים הם גם קרובים של טורגנייב. בניגוד להנחתכם, טולסטיה, ילידת 1951, לא מביישת את אילן היוחסין הזה והיא נחשבת, ובצדק גמור, לאחת הסופרות הבולטות של "דור הפרסטרויקה".

כיאה ללקט שנועד להכיר את טולסטיה לקורא העברי (אם כי קובץ סיפורים שלה בשם 'סהרורי בערפל' יצא בהוצאת שדוריאן כבר ב־2002. עותק קריאה פנוי שלו מצוי בספרייה העירונית של נצרת־עילית) - 'עלמה בפריחה וסיפורים אחרים' כולל מניפה רחבה וצבעונית של דוגמאות מיצירתה: סיפורים בז'אנרים שונים לצד קטעי זיכרונות ומסות קצרות, כשהטון ורמת הסרקזם משתנים בהתאם לז'אנר, ושום דבר, בשום מקרה, הוא לא "לפי הספר".

רבים מסיפוריה - גם כאלה שטרם תורגמו לעברית - עוסקים בזיכרון, בחלוף הזמן, בחרטות ובטעויות, בתקוות שווא, אכזבות, בחוסר היכולת לשוב על עקבותיך ובחוסר הטעם שבכמיהה כזו. במובן הזה, טולסטיה היא ממשיכתו של צ'כוב. אנה פבלובנה שלו מהסיפור 'בעל' (מתוך 'דו קרב וסיפורים אחרים') כמו מושיטה יד לזויה מהסיפור הנהדר 'ציד הממותה'. שתיהן קיוו לחיים כמו באגדות, ותקוותיהן נרמסות תחת רגלו הגסה של הגבר. כרגיל אצל הרוסים - מי שמצפה לטוב הוא טיפש, מי שרומס את התקווה הזאת הוא אכזר, אך שילובם של שני הצדדים הללו אינו טרגדיה, אלא, בפשטות, החיים כפי שהם.

"זויה - שם יפה, לא כך? כמו זמזום של דבורה. וגם היא יפה לא פחות: קומה גבוהה וכיוצא בזה. לפרט? בבקשה, נפרט: רגליים נאות, גזרה נאה, עור נאה, אף, עיניים - כולם נאים. שטנית. למה לא בלונדינית? כי בחיים לא כל אחד זכאי לאושר". אכן, הידיים ידי צ'כוב והקול קול גוגול, קולו המוכר של המספר המשתף - ידידך, הקורא - המתחבט בעובדות ובניסוחים, שעצם קיומו טובל את הסיפורים בשכבת חזרת סרקסטית ואבסורדית. הנה סוניה המסכנה שלנו, מהסיפור הנושא את שמה: "כאמור, סוניה תפרה. אבל איך היא עצמה התלבשה? איום ונורא, חברים, איום ונורא!"

טולסטיה חכמה וחדה באופן מעורר השתאות, וגם מצחיקה מאוד. אלו, ולא רק הם, יתרונותיה, ובמובן מסוים אלו גם חסרונותיה: היא מבתרת את דמויותיה בסכין קצבים, היא מסוכנת - והקורא מתרחק בעודו צוחק.

הזיכרון הוא לעיתים רסיסי תמונות, וכתיבתה של טולסטיה ברגעים כאלה היא שבבית, טרגית ומטופשת בו־זמנית, כשקרעי המשפטים אינם תמיד קלים לקריאה רציפה: "אישה בורה היא הייתה, פאניה. אבדה, התפוגגה, נעלמה. הרשיעו. דודה כפרית, הבעל נהרג בחזית. סיכה ורודה" ('חלומות פז, בן'). או בסיפור 'שורה החביבה': "הראשון היה עורך דין. מפורסם. היו לנו חיים טובים מאוד. באביב - לפינלנד. בקיץ - לקרים. עוגות לבנות, קפה שחור. כובעי תחרה. צדפות - יקרות מאוד... בערב לתיאטרון. כמה מעריצים! הוא נהרג ב־1919 - נדקר בסמטה".

סיפורים מסוג זה, קלאסיים יחסית במבנה שלהם, הם כאמור רק חלק מהמוצע לנו בארוחת טעימות זו. הסיפור המצוין 'האשנב', למשל, שבמרכזו חלון שממנו ניתן לקבל בחינם מוצרים שונים - רק שאין מתנות חינם, זוכרים? - הוא פנטזיה בורחסיאנית, המשלבת אמירה חברתית־כלכלית. טקסטים כמו 'אבא' ו'יוריק' פורסמו ב'ניו יורקר' תחת הכותרת "הערה תרבותית" או "זווית אישית". אלו קטעי הרהורים, זיכרונות אישיים נפטליניים, כתובים לעילא כמובן, אבל עדיין, ברובם, בעלי משקל של טקסט מוצלח במוסף שישי. מבליחות בהם פנינים כמו מניפסט האגרנים הקטן המופיע בטקסט 'הדוב': "...אני אוהבת חפצים מיותרים. כל בדל של משמעות פרגמנטית, מסחרית, מניפולטיבית, שהיה בהם אבד זה מכבר, התועלת התנדפה ונחשפה נשמתו של החפץ, מהותו האמיתית, זו שעד עתה נסתרה תחת ההמולה והרעש של חלוף הימים".

בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90 לימדה טולסטיה באוניברסיטאות בארצות־הברית. שני הסיפורים שחותמים את הקובץ, 'עשן וצל' ו'עולמות שמיימיים', על הקו שבין ממואר לפנטזיה, נולדו בתקופה זו, כשהאחרון שבהם הוא גם המוצלח שבו. פורץ בו מטולסטיה משהו אחר, אולי אפילו מלבלב. על הטון הסרקסטי משתלטת איזו חדווה ילדית, מתפעמת, וגם, פשוט, אהבה. שמתחלפת בצחוק מטורף, החמצה, הפסד ומוות, כמובן. אנחנו לא אמריקנצי. •