קו פרשת המים היה טיקטוֹק. "זו הרשת החברתית הראשונה שלא הורדתי. די, אני מצטערת, אני בת 83, אני לא הולכת לקפוץ ולרקוד ולעשות את הדבר הזה עכשיו. זה לא יקרה. בפעם הראשונה אני יושבת בצד, על הספסל", אומרת נטע חוטר. "אני רואה את האנשים האלה מגיא פינס - פעם הייתי הראשונה לכתוב עליהם, היום אני צריכה להכיר אותם מ'ישראל בידור'. יש מין הרגשה שאת מתקרבת אל מותך או אל המקבילה שלו - שזה חוסר רלוונטיות מוחלט.

"הקולגות שלי ב'מאקו' בני 25, בני 30, זה תחום שהוא נורא של צעירים. חלק מהעבודה שלי זה לראות את הקליפים של סטטיק ובן־אל. השבוע ראיתי את הקליפ החדש שלהם - לפני שלוש שנים הם היו הדבר הכי פרש, עכשיו הרגשתי כאילו אני מסתכלת בלונדון וקירשנבאום".

בספרה החדש, 'ברוכה הבאה לחיים שלך', ארבעה חברי ילדות, בני 40 כמוה, נגררים מחייהם בחזרה ליישוב הקהילתי שבו גדלו, בגלל טראומה מהעבר שמערבת בית רדוף, חתולים עטויי טלק, לפחות גופה אחת ואפילו מפת אוצר. החבורה, יש להודות, לא אטרקטיבית במיוחד: גלי, אם חד־הורית שנגררת לכל מקום עם תינוקת בת שבוע וחצי; הדר, שחקן ששיא הקריירה שלו היא סדרת ילדים ופרסומת ליין בפחית; נעמה, יועצת הורים שעשתה קריירה מספר עזרה עצמית שכולם אהבו לשנוא; וגיא, שלא לגמרי ברור מה הסיפור שלו.

לא רק הקריירות שלהם מקרטעות, גם בתחום הזוגיות הם לא נחלו הצלחה גדולה: שלושה מהם גרושים ואחת רווקה נצחית. "כשדיברתי עם היחצנית היא אמרה לי, 'כן, זה ספר על גירושים', ואני אמרתי, 'רגע, זה ספר על הורות'".

או אולי בכלל ספר על משבר גיל 40. "הציניות של גיל עשרים מתחלפת בהכרה בלתי נמנעת במורכבות העולם, שהדרך המכובדת היחידה להתמודד איתה היא פיכחון מצמית", היא כותבת בספר. "אבל רוב בני הארבעים לא מסוגלים לזה, ולכן עוטים על עצמם כסות, עבה או דקה, של שיטות, תיאוריות, אמונות, אימונים, טיפולים ודרכים והתאהבויות והסחות דעת, כל דבר שמאפשר להם להמשיך לחיות וניתן לדחוס בדיאגנוזת־העל: משבר גיל המעבר".

איפה משבר גיל המעבר פגש אותך?

"תראה, הבום האמיתי היה בדיכאון אחרי הלידה של טומי. הרגשתי שאני לא במקום הנכון לי, התחלתי טיפול, ואני חושבת שזה השתלב באיזשהו אופן עם הרצון החזק לשנות את החיים שלך בגיל 40, לעשות איזושהי ספירת מלאי, שמאוּת על כל מה שיש לך, להגיד את זה כן ואת זה לא. מזה אני מאושרת ומזה לא.

"אבל אני חייבת להגיד ש־40 זה אחלה גיל. מעבר לזה שלא כיף להתעורר כל בוקר עם איבר אחר שמוט, את בסך הכל בפּיק שלך. את יותר חכמה, יותר מבינה, אני כמו בת 20 רק עם מוח. יש לך סלף, יש לך פרופורציות, את יודעת שדברים עוברים. אם היו נותנים לי את כל זה בגיל 20? אמא'לה, סופר־הירו. כוח גדול, אחריות גדולה, חילוף חומרים וואו".

הייצוג המוכר של משבר גיל המעבר הוא כמעט תמיד גברי. אופנוע וקעקוע וחברה בת 20.

"אני חושבת שגם לנשים יש את הקעקועים שנעשו לא מתוך בחירה אסתטית אלא מתוך משבר נפשי. זה נורא קל לאתר את זה: הם תמיד נורא גדולים, סימבוליים כאלה - עוף חול! ציפור ענקית שמשתחררת מכלוב! אבל כן, נשים עדיין יותר מוגבלות בתנועה שלהן בעולם. אנחנו לא נקנה עכשיו רכב מדהים כי קודם כל זה לא במשאבים שלנו, אבל זה גם לא הדבר שיוסיף לסטטוס שלנו. אצל נשים זה יהיה גירושים. גברים בוגדים, הם לא רוצים להתגרש. נשים לוקחות את השינוי בטווח הצר שהחיים מאפשרים להן. זה יכול להיות בגירושים, זה יכול להיות בלימודים".

או בשיטת טיפול אלטרנטיבית. רק תנו לחוטר איזו תוכנית 20־ימים־לעור־פנים־מושלם שקראתם עליה בבאזפיד, והיא תנסה אותה. דיקורים, פרחי באך, מפות אסטרולוגיות, צומות מיצים - היא עשתה הכל. "אני מכורה לספרי עזרה עצמית. אני יודעת שזה נחשב נורא בזוי, אבל יש משהו בשטיפת המוח העדינה הזאת שאיכשהו עוזר לי לקום. אני אשמח להצטרף לכת בשנייה שיתאפשר לי. אני נהנית ממה שאופנתי. הכי אזוטרי היה ספר בשם 'ניקוי המוות השוודי', שזה כמו מארי קונדו רק במדכא.

"אני חובבת גם הרפתקנות תזונתית. דיאטת 8:16, טבעונות, פליאו, גמילה מסוכר, מגלוטן, מיצים, קטוגני. וזה מחריף עם הגיל, כי העניין הוא לא התוצאה כמו תחושת השליטה בגוף, בדיוק כשאתה מבין שהוא זה ששולט בך. ניסיון להחזיר שליטה על מה שאבד, ומה שאבד זה הנעורים".

'ברוכה הבאה לחיים שלך' (הוצאת תכלת) הוא הרומן השני של חוטר, אחרי 'תזכירי לי מי את' מ־2017 שזכה להצלחה. אחרי שנים ככתבת וכעורכת ב'רייטינג', 'מעריב', ערוץ הבידור בהוט ואתר 'מאקו', שם הקימה את ערוץ התרבות ועדיין כותבת בו - חוטר הפכה גם לנציגה גאה של הצ'יק־ליט העברי המתחדש. אם כי בשונה מרוב חברותיה לסוגה, היא מפלרטטת גם עם ז'אנרים אחרים וצועדת עמוק יותר למחוזות המתח והמסתורין. אחת הדמויות בספר, למשל, מציעה תסריט שבו מתגלה שאת ילדי תימן חטפו חייזרים, רעיון שמבוסס על תסריט לסדרה שכתבה חוטר עם איתי ולדמן. היום הם כותבים ל־HOT סדרת אימה בשם 'מפלצת בים המלח', שמתארת, ובכן, מפלצת שמתגלה בים המלח.

"אני אוהבת מתח, למרות שזה פח ולמרות שזה נחשב ז'אנר עולב. אני יודעת שמצופה ממני לכתוב יותר צ'יק־ליט, או משהו שמבוסס על החיים שלי, מין אוטוביוגרפיה בפרגמנטים, שזה מה שהולך עכשיו בספרות. ואסור לי להמציא שום דבר כי הדמיון הוא כבר לא כלי לגיטימי לכותבת, וזה כאילו מיושן הז'אנר של סיפור עם התחלה אמצע וסוף. אבל זאת אני וזה מה שאני אוהבת. כבר הבנתי שאני לא אזכה על זה בפרסים".

ובכל זאת, למרות שבעברה אין בתים אימתניים וקברים מאולתרים, הנושאים שמעסיקים את חוטר בשנים האחרונות מצאו את דרכם לעלילה. בעיקר הגירושים לפני שנה וחצי מערן לאור, שהיה בן זוגה במשך עשור ואביו של טומי, היום בן שש וחצי.

"אם דיברנו על משבר גיל המעבר, אני חושבת שהגירושים באמת היו חלק מזה. אבל הם היו קורים גם אם לא הייתי בגיל הרלוונטי. לא רציתי להיכבות ולא רציתי לראות את ''הגבר שאהבתי נכבה. היה לי ברור שאני לא נשארת שם. המוות הבורגני האיטי זה משהו שהייתי קצת תמימה לגביו. יש איזו ברית לא מדוברת בין זוגות בהקשר הזה, כאילו החידלון הוא חלק מהדיל. היום אני מאמינה שזוגיות זה משאב מתכלה. אתה חוצב וחוצב ויום אחד זה נגמר. זוגיות צריכה לעבוד במחזורים של נגיד חמש עד שבע שנים. אבל בגלל שכלכלית אין למין האנושי אפשרות להתארגן לזה, המון אנשים נמצאים בזוגיות שהם לא רוצים להיות בה. ובגלל זה להתגרש, בסוף, זאת פריבילגיה. להגיד וואלה, אני לא רוצה לחיות חיים סוג ב' ואני אעשה את זה בשביל עצמי. ויש הרבה שלא יכולים. לכן נוצר דיסוננס בין התגובות הפורמליות לגירושים, שהן תגובות של רחמים - כולם ריחמו עליי - ובין התגובות שבאו בפרטי, שהיו תגובות של קנאה".

קנאה מצד אנשים נשואים?

"כן, מלא. גברים ונשים. שמעתי וידויי תיעוב בן זוג שהיו מדהימים - מישהי אמרה לי שהיא עושה עם בעלה רק דוגי כדי שהוא לא ינשום עליה. זה מצב נוראי להיות בו".

יכול להיות שבניגוד לתפיסה המקובלת, שבה גירושים נחשבים לכישלון של מערכת היחסים – אם זוגיות עבדה במשך שנים, גם אם התפרקה, מדובר בסיפור הצלחה?

"אנחנו היינו עשר שנים ביחד, ומבחינתי זה לגמרי סיפור הצלחה. אני חושבת שיש הרבה דברים לא מדוברים בכל עניין הגירושים. כמו התדמית הזאת של הגרושה שלובשת מנומר ומעשנת בחלון - זו הסוואה שנועדה לשמור על הסדר הקיים ולהסתיר את זה שעבור הרבה נשים גירושים זה דיל טוב יותר מנישואים. היום הרבה נשים מרוויחות פחות או יותר כמו בן הזוג שלהן, אבל עדיין ממלאות תפקיד יותר גדול בבית ועם הילדים. השוויון הוא בהורות משותפת. ואם גם ככה יש לך מודל זוגי שכבה, לפעמים זה עובד יותר. מה שכן, יש לי מזל כי ערן ואני ביחסים טובים, הוא אחלה אבא. צריך גם לדעת ממי להתגרש".

בספר נעמה מדברת על ההפרדה בין הורות לזוגיות לכסף. ועל כל זה נוסף גם הסקס. זה המון עומס על התא הזוגי.

"הפסיכולוגית אסתר פרל כתבה על הפרדוקס הזה שבין אינטימיות משפחתית ובין תשוקה. איפשהו כשאתה מקים עם מישהו משפחה, אז לשכב איתו מרגיש קצת כמו גילוי עריות. כמו לשכב עם אח שלך.

"תראה, יש הרבה בונוסים בגירושים, זה מאה אחוז אימהות כשהילד אצלך ומאה אחוז רווקות כשהילד אצל האבא. יתרונות אדירים. אבל יש גם מחירים: מעבר לחורבן הכלכלי, והמעבר מתל־אביב לגבעתיים, והמחירים הרגשיים אצל הילדים, יש גם את האחריות הבלעדית. הכל עלייך תמיד. החתול שלי מת לא מזמן והייתי צריכה לסעוד אותו לבד. יש לי איזה פקק חשמל שלמטה כבר שבועיים כי אני לא מצליחה לגייס תעצומות לקרוא לחשמלאי. וברור שאני גם נתונה יותר להסגברה ולרמייה של אנשי מקצוע, בשנייה שהם מבינים שאין בסביבה 'בעלך'. גם לחפש זוגיות זה מעפן. כשאני חושבת על לפתוח איזה קיופיד או טינדר אני מדמיינת את עצמי נמדדת ומודדת, מקבלת הערכת שווי שלא בהכרח תתאים לזו שיש לי על עצמי, וכרגע לא בא לי על זה. אני מניחה שבאזורים מסוימים יש גם מחיר תדמיתי, אבל גבעתיים זו בירת הגרושות, אז לא יצא לי לחוות".

בספר עולה השאלה אם גירושים זה תורשתי. יש לך מחשבות על ההשפעה של זה על טומי?

"הוא היה קטן מאוד, אז הוא הסתגל די מהר. והוא קיבל שני הורים ששניהם מאושרים יותר. אז זה מבאס בשבילו לעבור מבית לבית, ואני בטוחה שמלווה את החיים שלו תחושה של ארעיות ושזו איזושהי צלקת, אבל צלקת תהיה בכל מקרה, הוא הרי ישנא אותי על משהו, בסוף אני אהיה אשמה - אז הנה אני נותנת לו את הנראטיב כדי שלא יצטרך לחפש. את רוצה למרוד בפרויד, אבל יש איזה שלב שאת מבינה שהקשיש היהודי המיזוגין הזה צדק".

בבירת הגרושות, על חטיפי ירקות מיובשים ללא גלוטן, השיחה עם חוטר, בדומה לספר שלה, מהירה ומצחיקה מאוד. כמו כדור מראות של תרבות פופולרית שמסתחרר בקצב בלתי אפשרי; מתובנות פילוסופיות ("החיים הם כמו 'האנטומיה של גריי'") להרהורים על פנינה רוזנבלום, מתיאוריה פמיניסטית לניתוחים הפלסטיים של אביבית בר זוהר.

היא נולדה בקצרין, אביה יועץ ארגוני ואמה בתחום התיירות, אחות גדולה לעמרי. "ההורים שלי עלו שניהם ממרוקו, גדלו בקריות בבתים מסורתיים. שניהם למדו באוניברסיטה, קיבלו הזדמנות לפתח קריירה ולהצליח. טיפוסים מאוד מוצלחים ומצליחים, מה שלדעתי אחראי באופן ישיר לזה שאני כותבת ואחי מוזיקאי, שני אנשים הכי נטולי רעב ואמביציה לכל סממן כלכלי, משתוקקים להיתמך כלכלית לשארית חיינו", היא צוחקת.

עלילת הספר אמנם מתרחשת ביישוב חקלאי נטול שם בערבה, אבל קל למתוח קווים בינו ובין "טווין פיקס הישראלי", כפי שמכנה חוטר את קצרין. "מיקמתי את העלילה בערבה גם כדי להרחיק את זה מעצמי קצת, וגם כדי שלא ייקחו את זה ישר לתאיר ראדה. קצרין זה יישוב של מזרחים ורוסים ואתיופים וילדים של אנשי קבע. ואפרופו המאבק לשחרור האסי - כשאני גרתי שם לא נתנו לקצרינים להיכנס לברים של מושבים וקיבוצים. קיבוצניקים היו פה ה־evil הרבה לפני. מה שבלט בלגדול בקצרין זה הרגשה של חופש, שמניחים לך לנפשך. בגיל שש הלכתי לאיבוד בזוויתן ואיש לא חיפש אותי עד שחזרתי בערב. חצי מהחיים נסעתי בטרמפים. אז מצד אחד את לא מוגנת, ומצד שני גם ככה אין פה כלום. אף אחד לא עומד לבוא".

עד שתאיר ראדה נרצחה.

"אני הייתי בת 26 כשזה קרה, כבר לא גרתי בקצרין, עזבתי לתל־אביב אחרי הצבא, אבל אני מכירה את המשפחה כמובן. תמיד טענתי שאני האדם השני הכי מפורסם שיצא מקצרין. אבל מאז כבר שי מיקה זכתה ב'אח הגדול' ושיר אלמליח הפכה לדוגמנית. יש באמת תחושה שהיום יותר מסוכן מבעבר, אבל אני חושבת שזה יותר חרדות מאשר סכנות. אנחנו פשוט חשופים ליותר מקרי זוועה, חצי מהטלוויזיה זה ברודצ'רצ'ים, זה ילדים בתא מטען. אנחנו לא יכולים ככה לשלוח ילד לבד לגן. כולם פדופילים, כולם חוטפים פוטנציאליים. למרות שתכלס - רוב הסכנות הן לא באמת בחוץ. כמו בספרים של סטיבן קינג, המפלצות האמיתיות הן ההורים".

בספר עולה האפשרות שהחופש שבני דורנו קיבלו כילדים הוא למעשה הזנחה הורית.

"יש לי הרבה שיחות על זה עם אמא שלי. היא אומרת שהיא מרגישה רע עם ההורות שלה, שהיא לא נתנה לנו מספיק תשומת לב. בעיניי היא הייתה אמא מעולה, אבל ברור שהנורמות נורא השתנו. זה באמת היה קצת אווירת 'טירת הזכוכית'. כאילו, בואו ננעל את ארון חומרי הניקוי, ומכאן ניתן לילדים לרוץ חופשי. היום זה מאוד לא ככה, ובגלל זה ההורות של היום יותר קשה, יותר תובענית. אם לא אמרת את המילים 'ויסות חושי' בשנה הראשונה של הילד לפחות פעמיים, מישהו יקרא לרווחה. כל דבר קטן נבדק ונחקר.

"ההורות הפכה למשהו שמגדיר אותך, למשהו שאת צריכה לעבוד בו ולהצטיין בו. זה מתחיל כבר בחדר לידה, אם ילדת טבעי - שזאת פסגת השאיפות - או עם אפידורל או קיסרי, ואחרי זה אם את מניקה וכמה מסכים את מרשה ביום וכמה סוכר. וזה לא נגמר - זה כיתת מחוננים, פרויקט הצטיינות, את נמדדת בספירה של במבות ושעות מול הופ. הבן שלי יצא אחלה עם קיסרי ובלי לינוק ממש כמו שאני יצאתי מעולה עם קיסרי ובלי לינוק. זאת נהייתה עוד דרך לשפוט אותי כאישה".

למה כאישה?

"כי ברור שזה מופנה רק לנשים. לא אשכח בחיים פוסט שהפך לוויראלי על אבא שקלע לבת שלו צמות, משהו יומיומי הכי בנאלי - כמה תגובות נרגשות ושיתופים! זה נורא קל להיות אבא מדהים ונורא קל להיות אמא גרועה. אני זוכרת שרוסלנה רודינה יצאה ל'הישרדות' כשהילד שלה היה בן כמה חודשים ואנשים התחרפנו מאיך היא משאירה אותו בבית - עם הורה נוסף וסבתות, כן? - ובאותו הזמן גיא זו־ארץ השאיר בבית תינוקת בת שבועיים ואיש לא פצה פה".

את אמא חרדתית?

"חרדתית רצח. ילד זה גורם שפורע לך את הנפש באופן מאוד יסודי. כל מה שלא טיפלת בו עד שאתה עושה ילדים יתפרץ לך בפרצוף. אני אכלתי חרדות על זה בטירוף, התקפי חרדה על כלום. זה שיבש אותי לגמרי. וזה חלק מהסיבה שיש לי רק ילד אחד, שזה אגב משהו שמאוד מעסיק אנשים אחרים. כי ילד אחד בישראל זה נורא לא מקובל. כששואלים אותי על זה, התשובה שלי היא תמיד 'אני לא מצליחה'", היא אומרת בטון מלנכולי וצוחקת.

"מרגע שטומי נולד ידעתי שאני לא רוצה עוד ילד. ידעתי שאני לא יכולה להסתדר עם יותר מילד אחד לאהוב אותו ולהיות מסורה לו. ואכלתי על זה כאפות, כי כולם אומרים שילדים יחידים יוצאים קצת מקולקלים. ואז הייתי אצל איזה מטפלת הורים שאמרה לי שכל המחקרים האלה זה שקר על קרקר, זה דברים שנעשו בסין בסבנטיז, וזה חלק מהתעמולה הדמוגרפית שמתחוללת כאן. חצי מהעולם המערבי זה ילד אחד, והם יוצאים בסדר, שחררי את זה. בכלל, אני בטוחה שאנחנו מגדלים פה דור שהוא אובר־פרוטקטד ברמות שיתנקמו בנו ובהם".

אז מה עושים?

"אני חושבת שאם יש משימה שאני, והורים בכלל, צריכים לקחת על עצמנו, זה למצוא את האיזון בין מודל ההזנחה האייטיזי לבין הורות ההליקופטר הפסיכוטית, ובעיקר להחזיר את הכיף להורות. כי כרגע יש בה הרבה דברים טובים, אבל מעט מאוד כיף, לפחות עבור אמהות. לחשוב במונחים של איך אני עומדת ליהנות מהזמן המשותף שיש לי עם הילד שלי, ולא איך אני מנצחת במלחמת הסוכר היומית וגם מנצלת את הזמן באופן הכי יעיל כדי להשלים עבודה תוך כדי שהוא אצל קלינאית תקשורת. לא סתם קוראים לילדים 'הקריירה השנייה', זה באמת מרגיש ככה, וזה מעפן לחשוב עליהם במונחים שמקושרים להישגיות ולמאמץ ולא להנאה ולצחוקים ולשיגועים. חייב להיות פה ריסטארט רציני, כי גם להם וגם לנו מגיע יותר". •