"כשזכיתי ב'מאסטר שף' נולדתי מחדש. בקורונה המצאתי את עצמי מחדש עם מתכונים ברשת"

נוף עתאמנה אסמעיל, נשואה פלוס שלושה, 39, נולדה בבאקה אל־גרבייה. הוקפצה מטרום־חובה לכיתה א' ואובחנה כמחוננת בגיל שבע. למדה בתיכון חדרה במגמת ביולוגיה־כימיה וסיימה בגרות בגיל 16 וחצי. למדה לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל־אביב ולאחר מכן המשיכה לתואר בשני בביוטכנולוגיה, חלקו באוהיו סטייט יוניברסיטי. עשתה דוקטורט למיקרוביולוגיה בטכניון ובהמשך שלושה פוסט־דוקטורטים בתחומים שונים. זכתה בעונה הרביעית של 'מאסטר שף' ב־2014 ולאחר מכן התחילה לעסוק בתחום הקולינריה, בלימוד בישול, ייעוץ, אירועי קייטרינג ובניית מתכונים לחברות. מובילה את פסטיבל האוכל הערבי הראשון בחיפה מאז 2015. בימים אלה עובדת על תוכנית טלוויזיה, שתתעד את המטבח הערבי ותעלה בתאגיד.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"סביבות גיל ארבע, בחצר של סבתא בבאקה אל־גרבייה. היא הייתה מאכילה את כל החתולים הרעבים בשכונה. היה טקס כזה והייתי עוזרת לה. היינו שמות את כל השאריות של האוכל מאותו יום על המגש ומחכות לכל החתולים שיבואו. אני חושבת שהחתולים נהנו".

איזו עצה היית נותנת לנוף בת ה־16?

"לא לבכות בגלל גזענות. עברתי אז ללמוד בבית ספר יהודי בחדרה, ונערים הם נערים, חלק קיבלו אותי, חלק לא קיבלו אותי רק בגלל המוצא שלי. בכיתי לא מעט בגלל זה, פצעים ישנים שקשה לי לפתוח. אז הייתי אומרת לה: עזבי, הכל יהיה בסדר, האנשים האלה לא יקבעו לך כלום בהמשך החיים".

מתי היית הכי מאושרת?

"כשזכיתי ב'מאסטר שף' נולדתי מחדש. הרגשתי שזו הזדמנות סוף־סוף לממש את מה שהלב שלי רוצה. הייתי בתחום המדע הרבה מאוד שנים, אבל הלב שלי תמיד היה בבישול. כשסיימתי תיכון זה לא היה מקצוע פופולרי במיוחד, לא לנשים, לא למחוננים, והיה לחץ של המשפחה, הסביבה, המנהלת, המורים, ללכת ללמוד מקצוע. היו ציפיות גבוהות ממני, ואמרו לי, 'שימי את החלום בצד, יש לך רמות שכליות הרבה יותר גבוהות'. אני כמובן לא מסכימה עם המשפט הזה, כי כדי להיות שף טוב אתה צריך להיות אינטליגנט. אבל בזמנו זו הייתה החשיבה. הניצחון ב'מאסטר שף' נתן לי את ההרגשה שזה כרטיס הכניסה שלי לעולם הזה".

מה עשית בתקופת הקורונה?

"התנדבתי בבית חולים הלל יפה בחדרה, במעבדת הקורונה, בגלל הרקע שלי. אני בעצם זו שקבעה אם הבדיקה שלילית או חיובית. מאוד פחדתי להידבק, אבל היינו ממוגנים כל הזמן ובית החולים סיפק את כל אמצעי המיגון שקיימים. עשיתי את זה במשך חודש וחצי, באמצע מארס".

מתי ימצאו חיסון?

"וואו, קטונתי מלתת תחזיות כאלה, אבל המסלול הקלאסי לוקח זמן. גם אם כל המשאבים יעמדו לטובת פיתוח החיסון, יש שלבים קריטיים שאי־אפשר לדלג עליהם, כדי שלא ייתנו חיסון שיגרום לתופעות לוואי קשות מהמחלה עצמה. אני לא מאמינה שזה יקרה לפני השנה הבאה. ברגע שיש חיסון, עומדים בתור, מי יודע איזה מספר נהיה שם כמדינה?"

מה עשית בסגר?

"בישלתי כל הזמן. בימים הראשונים נורא נהניתי כי קמתי מאוחר אבל אז הרגשתי שאני נכנסת לדכדוך מאוד עמוק. החלטתי שאני הולכת לגבש לעצמי עבודה, האינסטגרם שלי. בקורונה המצאתי את עצמי מחדש עם מתכונים ברשת. הייתי קמה כל בוקר ומצלמת מתכון מדברים הכי פשוטים. רציתי להראות שאפשר לעשות מנות טובות ככה. אני חושבת שהגעתי ל־75 מתכונים ואנשים בישלו איתי. היו לי 15 אלף עוקבים לפני הקורונה, עכשיו יש 94 אלף".

ודאגות בהיבט הבריאותי?

"כן. אני והילדים נכנסנו לבידוד מרצון, שלושה שבועות לא יצאנו מהבית בכלל, אפילו לא לסופר. יכולנו להגיע למצב של איטליה והזהירות הייתה חשובה עבורי. הכנתי לפני את כל מה שאנחנו צריכים. אפילו שקלתי לקנות תרנגולות. אמרתי לעצמי, אני מגדלת ירקות, אולי שיהיו לי גם ביצים מתוצרת עצמית".

רואה את עצמך פותחת מסעדה למרות מה שקורה?

"הלב שלי נשבר על כל מסעדה שנסגרת. לא הייתי לוקחת סיכונים ופותחת מסעדה, אבל זה לא היה החלום שלי אף פעם. הדבר הכי חשוב לי זה לתעד את המטבח הערבי, לכתוב עליו, לחשוף את האנשים למטבח המדהים הזה בצורה ראויה יותר ממה שהוא קיבל עד עכשיו".

הבמה הכי טובה זו לא מסעדה שתגיש את האוכל?

"בעיניי לא. ברגע שאפתח מסעדה אני אתעסק כל כך הרבה בענייני ניהול וארגון, כך שלא יהיה לי זמן למתג את הדבר הזה כמו שאני חושבת שראוי".

מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?

“בקיץ שעבר. נורא רציתי לטייל יחד עם אמא שלי והילדים, ולהראות לה אזור שאני נורא אוהבת, דרום־מזרח טורקיה. רק שלא טרחתי לבדוק את מזג האוויר. הגענו, לקחנו מונית ונסענו לחרן, עיר הולדתו של אברהם אבינו. כשהגענו והנהג פתח את הדלתות הבנתי ש־50 מעלות בחוץ. אמרתי, מה כבר יכול להיות. אני מתחילה ללכת חמישה צעדים ומבינה שזו משימה התאבדותית. לקחתי את כולם ונסענו חזרה לאיסטנבול”.

מה הכי מפחיד אותך?

"ג'וקים. זה מצחיק כי אני מחזיקה עכברים בידיים ונחשים, רק ג'וקים הם משהו שאני לא מצליחה להתגבר עליו".

מה הריח האהוב עלייך?

"בצל מטוגן בשמן זית".

מתי הרגשת אבודה באחרונה?

"כשאבא שלי, אחמד, נפטר, לפני ארבע שנים, בגיל 62. הוא היה בדרך לעבודה, היה רופא ריאות. באותו יום הוא היה מעורב בתאונת דרכים, קיבל אירוע לבבי ונפטר. זה היה רעם ביום בהיר. אתה לא לוקח בחשבון שהחיים הם שבריריים. ואז זה קורה, בלי הכנה מהיקום, לא הייתה מחלה, לא זִקנה, לא שום דבר. פשוט יש דבר ואיננו. הוא היה הדמות הכי משמעותית בחיים שלי. אחרי שבוע שלא יכולתי להרים את עצמי מהמיטה, דמיינתי אותו אומר לי: 'מה את שוכבת פה, איך הדברים יזוזו אם תישארי פה במיטה?' אז הקמתי את עצמי על הרגליים בשביל האחים, אמא. מוות כזה זה חור בתוך הלב שלך וככה אתה מסתובב תמיד".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך ?

"בעיקר טובקבקים גזעניים. נולדתי מוסלמית וערבייה, וטוקבקים שיוצאים נגד זה לא מבשרים שום דבר אופטימי עלינו כחברה".

מה האלבום הראשון שהאזנת לו?

"אביב גפן, 'עכשיו מעונן'. מאוד אהבתי. עד היום אני אוהבת אותו, אבל פחות פנאטית. אבל פעם הייתי ילדת אור הירח".

מי היה משחק בתפקיד נוף בסרט על חייך?

“אילן פלד. הוא ישחק אותי הכי טוב”.