ניתוח לב

רחובות ישראל כבר לא מתמלאים מדי שבוע ברעש של מחיאות כפיים מהמרפסות, לאות הוקרה על העבודה המסורה של הצוותים הרפואיים. למרות שהמאבק בקורונה לא הלך לשומקום – ואפילו להפך נוכח מספר הנדבקים היומי - הציבור מותש מהנחיות מבלבלות ורק מחכה שיגידו לו אם יש סגר או אין. כמו כן, לאור המצב הכלכלי מי שרוצה לשמוע "תודה" - שיהיה מוכן לשלם על זה.

אולם מגפה של פעם במאה שנה היא בהחלט אירוע שמחזיר את העניין במלאכה הסיזיפית והשוחקת שמפרידה בין חיים ומוות. ולכן, על אף שהעונה החדשה של "המתמחים" צולמה לפני עידן הקורונה, שיבוצה בעת הזאת הוא חיבור מתבקש בין המסך של "קשת" ובין האקטואליה. זה אולי לא תיעוד של המהומה והכאוס שמחולל נגיף בלתי ידוע, אבל זה בטח הרבה יותר רלוונטי מאשר ריאליטי על ענף המסעדנות.

אחרי שתי עונות בלעדיות בתל השומר, הדוקו־ריאליטי התפשט גם לבית החולים בילינסון. פרק הבכורה הזניק שלושה רופאים, שכל אחד מהם מוצג מבעד למשקפי החריגוּת של דמותם בנוף הרפואי: ד"ר ענבל ברוך היא מנתחת לב בתחום גברי למדי; ד"ר נתי בן־שלום הוא נוירוכירורג שנראה למי שפוגש אותו בתור "ברמן", "דוגמן" וגם "יחצן"; וד"ר יוני ראובן הוא מתמחה אף־אוזן־גרון, שמוצאו האתיופי גוזר עליו היתקלות ב"לא מעט תקרות זכוכית, אפילו תקרות בטון".

זהו ליהוק צפוי ואפקטיבי, ששואף לגוון את הדרמה המקצועית עם דרמה אנושית. בכל זאת, הפריים טיים של ערוץ 12 הוא לא בדיוק המקום שיסתפק בחלוקים כחולים ומילים בלטינית. בהתאם, "המתמחים" נותרה נאמנה לאסתטיקה הייחודית שלה, במסגרתה הצופים מלווים אופרציות מורכבות ואף מסוכנות אבל נחשפים למינימום של דם, איברים פנימיים וכישלונות – שלושה דברים שלא הכי עוזרים למכור את מבצעי החגים.

אלא שבניכוי הפרוז'קטורים המלאכותיים, "המתמחים" היא עדיין אי בודד (שלא לומר גלמוד) בטלוויזיה המסחרית, היכן שאנשים אינטליגנטיים פותחים צוהר למסע שלוקח עשרות שנים וגובה מחירים אישיים לא צנועים. היא מעוררת שאלות, כגון מתי מה שנראה כמו שאפתנות ואידיאלים הופך לשעבוד והתמכרות, ומנגד יש בכוחה להנחיל קצת פרופורציות בתקופה שבה קל יותר מאי־פעם לאבד אותן. זה לא יגרום לנו לחזור למרפסות, אבל גם חומר למחשבה בימינו זה לא מעט.

בקטנה

ב"חדשות הערב" של "כאן" הגיעה אמש לסיומה הסדרה החשובה "מחסום השפה", שבה ערן זינגר ורועי אטינגר ניסו להבין למה כל כך מעט יהודים מדברים ערבית. ארבעת הפרקים דנו, בין השאר, בחוסר הרלוונטיות של מערכת החינוך והשעבוד שלה לצורכי הצבא; במחיקת הזהות הערבית בקרב יוצאי מדינות ערב; וביוזמות יפות ולא מספיק מרכזיות לשינוי המצב. אולם הסדרה סירבה להצביע על הפיל שבחדר, שהוא כמובן הממד הפוליטי. למשל, ח"כ אבי דיכטר נשאל בסדרה על הביטחוניזם בלימודי הערבית בכובעו כראש השב"כ לשעבר, אבל לא על השפעת "חוק הלאום" שהוא מיוזמיו. זינגר ואטינגר פרסו טיעונים משכנעים על הצורך בריסוק "מחסום השפה", אבל הדרך לשם עוברת בשאלה מי מטפחים אותו במסירות.