אוי דרומה
מה שקורה באילת נשאר באילת, זו לפחות התחושה אצל בני הנוער שמסתערים השנה על העיר בכמויות גדולות במיוחד, ושותים בהתאם | בעלי פיצוציות נשבעים שאינם מוכרים אלכוהול לקטינים ("הם מצוידים מהבית") | בני 16–17 מספרים כמה קל לצאת מקיוסק עם בקבוק ("רק צריך לבוא בביטחון") | נערות מעידות על מבול הטרדות ("הבנים נהיו ממש בהמות") | והמשטרה מנסה יחד עם העירייה לשים אצבע בסכר הוודקה | ביקור בעיר המפלט ובמלון הקטן שבו התרחש האונס הקבוצתי הנורא, ואיש לא ראה, איש לא שמע
את השלט עם שם המלון אי־אפשר לפספס. אותיות ניאון אדומות זוהרות עם הכיתוב Red Sea Hotel שמעליהן קורנת חצי שמש בניאון צהוב מהבהב. אתה עומד מול המרכז המסחרי הישן - אריחיו ספוגים בכתמי השנים שחלפו מאז שהוקם - ומנסה להבין היכן הכניסה למלון. יש כאן חנות מחשבים ומעבדה לתיקון סלולריים שבשעת ערב לא מאוחרת כבר סגורים, חנות של רשת פארם גדולה שדלתותיה נפתחות ונסגרות חרישית, פיצרייה קטנה ומסעדת המבורגרים ריקה. דלת זכוכית שמאחוריה שומר יושב על כיסא מובילה פנימה למלון. הוא מודד חום ולא שואל שאלות.
הלובי קטנטן, דלפק עץ ומאחוריו על הקיר מראה בצורת לב. גרם מעלות מול הלובי מוביל לקומה השנייה. דרך דלת זכוכית יוצאים לחצר הפנימית, שם הבריכה הקטנה, וסביבה חדרים הצופים אליה. הכל קטנטן ואינטימי. כל דיבור או צחוק קולני נשמעים כאן היטב, גם אם חדרך בקצה השני.
המלון בתפוסה מלאה השבוע, גם השבוע. זה מלון זול במרחק הליכה של חמש דקות מחוף הים והטיילת. אכסניית בני נוער שיורדים לאילת ומחפשים לשים את הראש במיקום טוב, 250־200 שקל ללילה. הבונוס זו הבריכה, מיטות השיזוף סביבה והאפשרות להניח שם רמקול ולנגן מוזיקה בווליום בלי שזקנים נרגנים בני 35 עם ילדים יתלוננו אצל ההנהלה על הרעש.
בקיץ הזה נפלו על אילת כמויות תיירים ישראלים שפרנסי העיר לא זוכרים כבר שנים. הקורונה עצרה את הרכבת האווירית, וטובי ילדינו שהציפו בשנים האחרונות את איה נאפה ואת רודוס נאלצו לחשב מסלול מחדש. ההערכות מדברות על 40 אלף בני נוער שפקדו אותה מאז אמצע יולי, לעומת 25־30 אלף איש לאורך כל חודשי הקיץ בשנים קודמות.
כך שמלון הים האדום היה מלא באותו היום, fully booked, כמעט כמו בכל יום. 12 בחודש, יום רביעי לפני שבועיים וחצי, לא היה שונה מהימים שלפניו. שתי הנערות שירדו יומיים לפני כן לאילת ושכרו חדר בבית בעיר הגיעו לבקר חברים שלקחו חדר במלון. הן באו לבלות איתם בבריכה, להעביר את היום, אולי בהמשך תיכננו לרדת לחוף, לאכול משהו בטיילת ואולי לא היו תוכניות בכלל. בטח אף אחד לא חשב שהשילוב של האלכוהול עם השמש האילתית ייגמר בערפול חושים על סף עילפון ובחשד לאונס קבוצתי על ידי שורה ארוכה של מעורבים. יומיים אחר כך תגיע אחת הנערות, בת 16, לתחנת המשטרה באשקלון ותגיש תלונה על שאירע.
מכאן החל מרדף אחר ראיות ומעורבים. מונה צוות חקירה מיוחד. דבר ראשון הרימו טלפון למשטרת אילת. צוות חוקרים יצא למלון והחרים את ההארד דיסק של מצלמות האבטחה ואחר כך דהר בניידת למשרדי היחידה המרכזית של מרחב לכיש הממוקמים באשדוד. בינתיים התגבשה במרחב לכיש חבורה שתצפה בחומרים: איש צוות טכני, חוקר נוער, רכז מודיעין נוער וקצינת הערכה מיומנת בניתוח הרשתות החברתיות. עוד לפני שהחלה הצפייה בחומרים פנתה המשטרה בבקשה לכל מי שנכח במלון בתאריך שבו בוצע האונס, כל מי שהיה בפרוזדור שמחוץ לחדר או בסמוך לו, להגיע לתחנה ולמסור עדות. למחרת בבוקר החלו החוקרים לצפות בחומרים מהמלון ובכל פעם שדמות נכנסה לפריים עצרו את התמונה. כך מופו כל מי שהיו בסמוך למקום או נכנסו לחדר שבו שכבה הנערה עירומה, הלומה מהאלכוהול. החוקרים הגיעו אליהם אחד־אחד, 13 איש בסך הכל, שלושה בגירים והשאר בני נוער. אף אחד מהם לא הגיע ביוזמתו למשטרה.
מתפרקים על המדרכות
מעבר לזוועה הגלומה במעשה האונס, זה סיפור על החברה הישראלית, ועל מה שקורה לבני הנוער שלנו רחוק מהעין. רק כשאתה מגיע לכאן, לאילת, ומדבר עם בעלי העסקים, המלונאים והתושבים אתה מבין שבעצם אין לנו מושג על הילדים שלנו. גם מי שחושב שהוא יודע על הרגלי השתייה והעישון של בנו או בתו הקטינים בזכות השיח החופשי המתקיים בבית, לא באמת מכיר את התמונה הגדולה המקיפה את ילדיו, את האווירה, את הדיבור.
בני נוער מחפשים כאן לינה ואוכל זול, חופי ים נגישים ללא תשלום בכניסה ואטרקציות כמו מסיבות על יאכטות או סירות מהירות שמטיסות אותך על המים כשאתה יושב על בננה צהובה מנופחת. את כל אלה יש באילת. עופרה בוארון, מנהלת מחלקת הנוער וההדרכה בעיריית אילת, אומרת שעבור בני הנוער "זו חופשה שהנרטיב שלה הוא שהכל אפשרי. הם יורדים באגד מכל קצוות הארץ, מכל שכבות האוכלוסייה, ומסתובבים בתחושת חירות מסחררת. תחשוב על חופשה של שלושה־ארבעה ימים, רחוק מהבית, מהקן הבטוח, ההבנה שאתה יכול לעשות מה שבא לך בלי שמישהו יעיר לך, וזה זמני ונגמר תיק־תק ואתה רוצה להספיק המון ומהר. אז הכל מקצין כאן, והלחץ החברתי שמופעל הוא אדיר. אמא ואבא לא נמצאים והם רוצים להראות שהם יכולים ללכת על הקצה. ואז אתה רואה מקרים של התנהגויות מיניות ללא פילטרים, של סמים, של אלימות. כל ההתנהגויות הסיכוניות נמצאות כאן בעוצמות גבוהות מאוד".
הגענו לעיר בעשר בבוקר אבל עד הצהריים לא ראינו אף נער או נערה. הם ישנים עד מאוחר, מתעוררים הלומים מבילויי הלילה, מתארגנים ומתחילים להישפך לחופי הים. ישבנו ב"באגט דולפין" מול זירת הפשע ב"מלון הים האדום" ובעל הבית, ראובן חיון, אמר שהוא מתקשה להירגע מהסיפור הזה גם שבוע לאחר הפרסום. "אני מתפרנס מבני הנוער שמגיעים לעיר. הלוואי שיבואו יותר. בשנים האחרונות הייתה ירידה בכמויות בגלל שבתי המלון הפסיקו להשכיר להם חדרים. היו פה מקרי ונדליזם שאלוהים ישמור. והכל בגלל אלכוהול. אז רק האכסניות מקבלות אותם, בתי המלון הקטנים ובעלי הדירות להשכרה. הם העדיפו לנסוע בקיץ לחו"ל כי שם מקבלים אותם. אבל הקיץ קיבלנו רבבות. זה דור שאין לו גבולות. שותה המון אלכוהול בלי לדעת לשתות בכלל. אני רואה ילדים שמתפרקים פה על המדרכה. מראות ממש עצובים".
מאיפה הם משיגים אלכוהול? יש חנויות שמוכרות להם?
"הם מגיעים מצוידים מהבית. פעם המשטרה הייתה בודקת אוטובוסים בכניסה לעיר. היו מחרימים מהם שתייה חריפה בכמויות מפחידות. הם גם לא מתביישים לבקש ממבוגר שיקנה להם ויש מי שמסכים. אני יודע שבעלי פיצוציות ומינימרקטים מפחדים למכור להם, מפחדים מצווי סגירה ומקנסות כבדים. אתה רואה את החנות הזו מולי שמוגפת בתריס? היה אירוע של דקירה בטיילת לפני שנתיים, ואחרי שהילד הדוקר התפכח הוא הוביל את המשטרה למי שמכר לו את האלכוהול, החנות הזו ממול. מאז היא סגורה, זה חיסל את העסק. אני באמת נקרע פה כי אני מתפרנס מהם יפה. אבל זה דור לא מחונך. מדברים לא יפה, לא מכבד, 'סבא'לה תעשה באגט', מסתובבים בלי חולצה, שותים, מעשנים, ילדים קטנים ממש. זו הרמה. הם מייצרים המון בלגן, המון קטטות וצרות".
בוארון אומרת שרוב בני הנוער שמגיעים לעיר לא מייצרים צרות. עיריית אילת מפעילה זה 15 שנה תוכנית בשם "קיץ בטוח" הכוללת פעילות של למעלה מ־70 עובדי נוער באזורי הבילוי - כלומר מבוגרים אילתים שהתגייסו למטרה - שמנסים להוות אוזן קשבת לנופשים הצעירים. השתייה חסרת הגבולות היא העניין המרכזי. "במידה שהשכרות מאפשרת פינוי עצמי בחזרה למלון או לדירה המושכרת אז אנחנו מזמינים לנער מונית ומבקשים מאחד החברים שלו שייסע איתו. למחרת אנחנו תמיד יוצרים קשר כדי לראות איך אותו נער מרגיש. לפעמים רמת השכרות ממש לא מאפשרת תקשורת ועולה חשש להרעלת אלכוהול אז אנחנו מארגנים פינוי באמבולנס לבית החולים".
באיזו תדירות זה קורה?
"כמעט כל ערב".
חבר מועצת העיר אילת מומו ביטון הוא גם הבעלים של שתי פיצוציות גדולות בשדרות התמרים במרכז העיר. לדבריו, אחרי הפרסום על אונס הנערה התרוקנה העיר מבני נוער, "הורים שמעו מה קרה פה והרימו אמברקס, לא הסכימו שהילדים שלהם יירדו לפה או ביקשו מהם שיחזרו מהר הביתה". דיברנו על בעיית השתייה והטענות שהם קונים אותה בחנויות בעיר. "אילת זו עיר קטנה והשמועות רצות פה במהירות מטורפת", אומר ביטון. "אם ישנה נקודת מכירה לקטינים זה עובר בין הילדים ואם זה עובר בין הילדים זה מגיע גם למשטרה כי מתחילה למקום הזה נהירה. זה ממש לא שווה את הסיכון, העונש חמור מדי - גם קנס, גם סגירה וגם פתיחת תיק פלילי".
טריק הקאמל
בערב הטיילת הצפונית מלאה באנשים, גם בצעירים. הטענות על הנטישה הגדולה צפונה לאחר מקרה האונס לא ניכרות פה. אתה הולך כאן בין דוכני הלימונדה והתירס החם, מנסה לפלס דרך בהמון ומקווה שאף אחד לא ישתעל עליך. עשר בלילה והחנויות פתוחות ומחוץ לרשת של נעלי ספורט וסניקרס יש תור של צעירים וצעירות שעסוקים בסלולרים שלהם. חבורה של צעירים באה לקראתנו וכששאלנו מהיכן הם, ענו יחד "דימונה".
בני 17 פלוס־מינוס, עולים לי"ב. הגיעו בצהריים בקו 392 של אגד ולקחו דירה בעיר. עמית, יניב, נאור, נועם, פעמיים ניב ודניאל אחד. "אמא שלי", אמר יניב, "לקחה אותי לשיחה ואמרה לי, 'שמעת מה קרה באילת? חשוב שתתנהגו יפה עם בנות, אל תביאו אותן לדירה ואם אתם רואים בנות תדברו איתן בכבוד. בלי לצעוק, בלי לשרוק, שבנות ירגישו בנוח לידכם'".
המקרה הזה גרם למישהו מכם לחשוב על הירידה לאילת, אולי לבטל?
נאור: "לא לבטל אבל בטח לחשוב על מה שקרה. באנו ליהנות אחד מהשני, נטו לשבת בים ולצאת בערב. אין מצב בעולם שדבר כזה יכול לקרות למישהו מאיתנו, אין מצב. באוטובוס בדרך לפה אמרתי לכולם, 'אם אני רואה מישהו מכם עושה שטויות אני שובר אותו, בלי שטויות'".
דיברנו על אלכוהול והבטחנו לא לזהות מי אמר מה. אז הם דיברו חופשי. "בגדול אנחנו לא שותים יותר מדי", אמר אחד מהם, "ממש נזהרים, אבל אין בעיה לקנות. ברוב החנויות לא בודקים בכלל תעודת זהות. מספיק שאתה בא בביטחון, לא מגולח, מסתכל למוכר בעיניים, 'תביא קופסת קאמל צהוב' ומחזיק בקבוק בירה ביד, לא מראה שאתה ילד מתלהב, אז המוכר לא שואל שאלות. לא נשלח לקנות מישהו שנראה כמו ילד. אבל עזוב, אנחנו מקרה קל, שותים בעיקר בירות ולא נשפכים. אתה רואה פה ילדים גמורים מוודקה".
ליד הגשר במרינה ראינו חבורת נערות מעפולה. כמו הבנים מדימונה, גם הן עולות לי"ב. ליאל רחמים אמרה שההורים שלה הצטרפו בדקה ה־90 בגלל מקרה האונס המדובר.
התבאסת?
"האמת שלא כל כך כי גם אני פחדתי בגלל מה שקרה. זה נותן לי תחושת ביטחון שאבא שלי נמצא במרחק של טלפון. בעיה הכי קטנה, אני מתקשרת והוא מגיע תוך חמש דקות. הבנים ממש נהיו בהמות. אנחנו פה כבר שלושה ימים ובימים האלה הם ניגשים אלינו כל הזמן ומדברים מאוד לא יפה. בהתחלה הם עדינים אבל כשהם רואים שאנחנו לא בעניין הם מתחילים להרים את הקול. כמעט כולם שותים פה, זה מדהים. ילדים יורדים לים עם צידניות מלאות בבירות".
זה חדש לך? בעפולה בני נוער לא שותים?
"ברור ששותים אבל פה ילדים צעירים מאיתנו שותים פי ארבעה ופי חמישה". חברתה שרה רחמים סיפרה שאתמול באותו המקום בערב חבורת בנים שרקה להן והלכה אחריהן עד המלון. "לא הגבנו אבל זה היה ממש לא נעים. אנחנו מאוד מזועזעות ממה שקרה כאן, גם היום אנחנו מדברות על זה בינינו".
מה אתן חושבות על מה שקרה?
שרה: "שהנערה ממש לא אשמה אבל היא הייתה צריכה להפסיק לשתות כשהתחילה לא להרגיש טוב".
ליאל: "ושגם אם היא שתתה והייתה תחת השפעת אלכוהול אז עדיין אין לאף אחד זכות להתקרב אליה כי היא לא מודעת למה שקורה איתה. זה ממש מזעזע".
עם כרטיס אשראי מההורים
המשכנו להסתובב וליד קניון מול הים התיישבנו עם קבוצת נערות מחיפה בגילאי 16־17 שסיפרו איך היום בצהריים שרקו לעברן כמה נערים וצעקו להן "כוסיות". "והיו גם כמה צעירים שצעקו לנו", סיפרה עדי, "יואו איזה סחורה!" אחר כך במרכז התיירות, בדוכן המבורגרים עם דלפק עץ ישן אמרה לנו אור עמרם, 23, אילתית שעובדת במקום, שהיא מזדעזעת מחדש בכל קיץ. "כל שנה אתה רואה איך הרמה של בני הנוער יורדת ואיך החוצפה וחוסר הכבוד עולים. היום בצהריים נכנסו כמה ילדים, כל אחד בטלפון שלו, ובלי להרים את המבט מהמסך הם דפקו על הדלפק, 'תביאי המבורגר'. הדיבור שלהם ממש לא נעים".
של כולם?
"לא יודעת סטטיסטיקה אבל מדובר בחלק נכבד מאוד. המון קללות בשוטף, 'יא מניאק, יא בן זונה', ומאז האונס שמעתי כבר כמה פעמים, 'יא אנס לך תתפוס מקום בתור'. הם אוכלים ומשאירים אחריהם כמויות זבל מטורפות, מנגבים את הפה במפית וזורקים על הרצפה. אחרי ששולחן קם לוקח לי לנקות אחריהם עשר דקות ואני לא מגזימה. זה הנוער שלנו. הם באים עם המון כסף וחלקם גם עם כרטיס אשראי של ההורים. והבנות? חלקן מקסימות ממש וחלקן בחוסר מודעות נוראי, מסתובבות במכנסונים קצרצרים להחריד ובחולצות שבקושי מסתירות את הפטמות. זה כמובן לא מצדיק שום מעשה ושום הטרדה אבל זה חוסר כבוד עצמי שגורם לאחרים גם לא לכבד אותך. שאלוהים ישמור, זה מה שיש לי להגיד. אני בת 23, אילתית, ובתקופת הקיץ אני לא הולכת ברגל הביתה. אני והעובדת השנייה מחכות אחת לשנייה כדי ללכת יחד. הם מאוד משולחי רסן, חצופים ותוקפנים. בטח כשהם שיכורים. ובלילה, כל לילה, הם כולם שיכורים. השילוב של אלכוהול, חוצפה, הורמונים משתוללים והסתובבות בחבורות הוא מסוכן מאוד, ובעיקר מפחיד".
שתיקה בבריכה
סנ"צ חגית בן שאנן, קצינת החקירות של מרחב אילת, אומרת שהמשטרה נערכת בקיץ לפעילות מול אלפי בני הנוער שמגיעים לעיר. מדובר בעשרות רכזי נוער, בלשים ושוטרי סיור, שמציפים את מוקדי הבילוי והחופים. ואכן, בליל שלישי השבוע, כשהסתובבנו בעיר ובטיילת, ראינו שוטרים בכל רגע נתון כמעט.
"אנחנו מודעים לגמרי להשפעת האלכוהול על בני נוער", אומרת בן שאנן, "בשבוע שעבר היה לנו אירוע דקירה בידי בן 16 שהיה בגילופין. הוא רב עם חבר שלו, הלך איתו מכות, וגבר שעבר במקום ניסה להפריד ביניהם. אותו נער שלף סכין ודקר את זה שניסה להפריד. הם באים עם אלכוהול מהבית. אנחנו מבצעים תצפיות של בלשים על חנויות ועל בתי מלון, אפילו מפעילים סוכני אלכוהול באישור הפרקליטות - קטינים שנשלחים על ידינו לקנות אלכוהול בפיצוציות ובמינימרקטים. אנחנו ממש מאבטחים ומלווים אותם. אבל בסוף אלכוהול הוא מוצר חוקי, זמין ונגיש. יש בגירים שקונים אלכוהול לילדים. ובגיר שנותן אלכוהול לקטין עובר עבירה של אספקת אלכוהול לקטין".
ולמה אתם לא עוצרים אוטובוסים כמו פעם בכניסה לעיר ובודקים בתיקים של נערים אם הביאו שתייה?
"פעם בכניסה לעיר היה מחסום, היום אין. אנחנו מחכים להם בתחנה המרכזית. הם יורדים מהאוטובוס, אנחנו עושים חיפושים אקראיים בתיקים ואם אנחנו מוצאים, אנחנו שופכים. הקיץ שפכנו מלא אלכוהול".
ולמרות כל אלה, עדיין ישנם הרבה נעלמים. לרשויות אין נתונים ברורים על כמויות האלכוהול שהוחרם או נשפך, או מידע מבוסס על הקשר בינו לבין כמות מקרי האונס והתקיפה המינית בעיר. ובכלל קשה להגיע לנתונים מספריים ברורים על כמות המקרים באילת בקיץ, בין היתר כי למשטרה אין פילוח על פי יישובים, אלא רק כחלק ממחוז דרום.
"יש לנו מיפוי מודיעיני איפה מתאכסנים קטינים, אילו אכסניות ויחידות דיור ואנחנו מבצעים שם ביקורות. אחד מתנאי הרישיון לאכסניה או בית מלון זו חובת דיווח למשטרה על ביצוע עבירה, וצריכת אלכוהול בידי קטינים היא עבירה. אנחנו לא מצפים שהם ייכנסו לחדרים ויבצעו שם חיפוש אבל כן שישגיחו על השטחים הציבוריים ושברגע שהם רואים קטינים שותים שידווחו לנו. זה המינימום שאנחנו מצפים מאנשים בוגרים שיעשו כדי לשמור הילדים שלנו".
זו הציפייה, אבל המרחק בינה לבין המציאות העגומה משגע ובלתי נתפס. אתה מסתובב פה בלובי הקטנטן של "הים האדום" ומבין שבאותו יום רביעי ארור הצעירים שתו אלכוהול על שפת הבריכה ואף עובד או בוגר שהיה בסביבה לא אמר דבר או העיר. חוקרי המשטרה ראו את זה במצלמות האבטחה והשבוע התקיים במרחב אילת של המשטרה שימוע לבית המלון שהסתיים באזהרה חמורה. בין היתר התברר כי המלון גם לא ביצע את חובת הרישום כמו שצריך, שמחייבת שבני נוער ייתנו את פרטי הקשר של האפוטרופוסים שלהם, דבר שהקשה על איתור כל המעורבים במקרה.
מנהלת המלון, פנינה ממן, נעצרה ושוחררה למעצר בית מחוץ לאילת לאחר שהחוקרים ראו אותה במצלמות האבטחה עוברת במסדרון החדר שבו נאנסה הנערה בזמן שהתגודדו במקום כמה נערים. החוקרים מתקשים להאמין שלא הייתה מודעת לנעשה בפנים אבל היא עצמה מכחישה מכל וכל. אחד הנערים שנעצרו טען בחקירתו כי הלך למנהלת ממן ואמר לה מה קורה בחדר. ממן מכחישה גם טענה זו, וגם החוקרים מתקשים להאמין לנער. כמה פעמים הטיחו בו מדוע לא התקשר למשטרה כשראה שהמנהלת לא עושה דבר, ומדוע לא חייג 100 במקום ללכת למנהלת, הוא לא ידע מה לענות. בכל מקרה, אף אחד מהעצורים והנחקרים לא עשה דבר ולא חשב שמשהו לא בסדר מתרחש כאן.
זה מלון קטן מאוד וזו שעת ערב, קצת אחרי שמונה, ואנחנו על שפת הבריכה שעכשיו ריקה מאדם והמחשבות רצות בטירוף. אחרי הכל לכולנו יש ילדים וכולנו מכירים נערות בגיל הנערה בת ה־16. הידיעה שזו הייתה יכולה להיות הבת שלנו, של כל אחד מאיתנו לא מרפה. מנהל משמרת הערב, איש מבוגר עם גב כפוף, אומר שההנהלה החליטה שאין יותר כניסה לעיתונאים ומבקש שנעזוב.
לפנייה לכתב/ת 
