צוחקות למציאות בפרצוף
בן ה־12 במצב סופני שחלם לנהוג על רכב. הילד שעובר דיאליזה וביקש לצלול עם דולפינים באילת למרות קשיי הביטוח. והנערה שנלחמה על חייה ולמדה לבשל פסטה עם אהרוני. סמדר חרפק ומיכל קורמן, ליצניות רפואיות שהן גם בנות זוג, הגשימו את החלום שלהן ושל עוד עשרות ילדים חולים. גם הקורונה לא עצרה אותן. עכשיו הן מבקשות עזרה במימון אמבולנס המשאלות שלהן, ומכריזות על האתגר הבא: להביא לעולם ילד משל עצמן
בתקופת הסגר, כשכל בתי החולים בארץ אסרו על כניסת מתנדבים מחשש להדבקות, רק אלה שמשתייכים לקבוצה מסוימת הורשו להמשיך להגיע למחלקות הילדים השונות. ועוד לעשות את זה עם אף אדום מעל המסכה. היו אלה 100 ליצנים רפואיים שפועלים ב־30 בתי חולים ברחבי ישראל במסגרת פרויקט "רופאי חלום".
"אם היינו כפופים לממשלה, לא בטוח שהיו משאירים אותנו בתמונה", אומרת מיכל ("נודל") קורמן, "והעובדה שהמשכנו לבוא מעידה עד כמה הצוות הרפואי רואה בנו חלק מהמערך. הרופאים אמרו, 'כן קורונה, לא קורונה, בשבע וחצי בבוקר, כשאנחנו מתחילים לקחת דמים, אנחנו חייבים שלצידנו יעמוד ליצן רפואי'. הרופאים והאחיות עוסקים בתרופות ואילו אנחנו, הליצנים, מביאים תרופה לנשמה".
"ומה היה בספארי?" מזכירה לה סמדר ("שמש") חרפק. "הרבה לפני שהתירו לפתוח את הספארי בשבתות, פתחו אותו בשבת במיוחד עבור ילד אונקולוגי שחלום חייו היה ללטף נחש. אנשים שיכולים להגשים משאלות לילדים לא יענו לנו בשלילה".
רוב הילדות, מספרות הליצניות, מביעות משאלות שקשורות ביופי, סטיילינג ודוגמנות. מחלות וטיפולים שפגמו בהופעתן החיצונית מולידות את התשוקה להפוך לנסיכות ליום אחד. הבנים, לעומתן, מחפשים את הכוח והאקסטרים – באנג'י, טרקטורון מעופף וצניחה חופשית. וגם לליצניות שמש ונודל, שלפני שש שנים חגגו את אהבתן מתחת לחופה, יש משאלה — לגייס 600 אלף שקל שיבטיחו את המשך הפעילות של "ליצנבולנס, אמבולנס הליצנים", וגם לרכוש אמבולנסים נוספים. בשבוע שעבר הן פתחו קמפיין גיוס המונים שנושא את הסלוגן "נותנים להם את הזכות לחלום ואת הכוח להחלים".
נועה קירל מדהימה
בשנה הראשונה לפעילות ה"ליצנבולנס" הן הגשימו 15 משאלות. בשנה האחרונה — יותר ממאה. "נועה קירל הייתה מדהימה עם הילדה שביקשה לפגוש אותה, יובל המבולבל אירח אותנו בבית שלו, ישראל אהרוני ערך סדנת בישול לילדה במצב סופני ולימד אותה להכין פסטה", מספרת סמדר, שאחראית על הלוגיסטיקה. "כשילד ביקש לטוס לתאילנד אמרתי לו, 'בוא נסגור על אילת'. לאחרונה, ילד שנראה עדין, ביקש שניקח אותו ל'חדר זעם'. לא ידעתי שיש דבר כזה, בתל־אביב. בכניסה משלמים על המשקל, לפי מספר הפריטים שרוצים לשבור ומקבלים מיגון ופטישים. גם זו דרך לפרוק כאבים".
לפני פרוץ הקורונה הן יזמו ארבעה אירועי התרמה שבוטלו, וקצב המשאלות גבר כשהסגר הותר. "הצוות במחלקה הפנה אותי לילדה שיש לה משאלה מיוחדת – לעשות על האש עם משפחתה", מספרת מיכל. "הילדה הסבירה שהיא רוצה להרגיש כמו פעם. לא שאלתי אם 'כמו פעם' זה לפני הקורונה או לפני הסרטן".
איך אתן מצליחות להתמודד עם החולי והכאב?
"האף האדום מגן עלינו, הוא לא נותן לדברים לחדור לתוכנו", אומרת מיכל. וסמדר מוסיפה שלליצנים הרפואיים יש כלל ברזל. "לא הולכים ללוויות מפני שהמציאות נותנת לך בום בפרצוף. היו כמה משפחות שנקשרתי אליהן והלכתי לשבעה. רק פעם אחת הגעתי לבית הקברות במסגרת התפקיד, לגילוי מצבה של ילד בן שלוש, שבמקום להיכנס לגן נכנס למחלקה. אמא שלו ביקשה ממני לבוא מפני שהמשפחה המורחבת לא הספיקה להכיר אותו בחייו. באתי בתלבושת של שמש, הצגתי את עצמי בתור החברה הכי טובה שלו וסיפרתי איזה ילד הוא היה".
איזו משאלה ריגשה אתכן במיוחד?
סמדר: "אולי המקרה של הילד שביקש לשוט ביאכטה. כמה ימים אחרי השיט המדדים שלו השתפרו. הרופאים הופתעו והילד קרא, 'אני יודע מה קרה, כשהייתי ביאכטה זרקתי את הסרטן לים'. אשתי", היא פונה למיכל, "סליחה ששוב גרמתי לך לבכות".
אז מה? אני בוהה בהן, מיום שעמדתן על דעתכן חלמתן להפוך לליצניות רפואיות? "לא", מודה סמדר חרפק (35), שגדלה ברמת־גן, למדה במגמת תיאטרון בבליך ושירתה בחיל החינוך, ביחידת ההסברה של הרובע היהודי. "אחרי השחרור למדתי משחק בבית הספר של סופי מוסקוביץ' ז"ל, לאחד השיעורים הגיע ליצן ופשוט התאהבתי בז'אנר. היה בו משהו מאוד אותנטי וחי שמשאיר אותך ילד. התחלתי לצפות בליצנים כמו מיסטר בין, רוברטו בניני וצ'ארלי צ'פלין, ובמשך שנה למדתי ליצנות רפואית בסמינר הקיבוצים. את הסטאז' עשיתי במחלקות ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש באר יעקב וראיתי מה דמות הליצן עושה להם. עם הזמן פיתחתי שיטות להיכנס ללופ של המטופלים ולהוציא אותם ממשבר פסיכוטי או מהתקף זעם. אחד מחבריי לכיתה אמר, 'צריך לקרוא לך שמש מפני שאת מביאה את האור להצגה'. זה בדיוק מה שהרגשתי בפעם הראשונה שנכנסתי לבית חולים".
המעבר שעשתה, ממשחק לליצנות, הוביל לפרידה מבן זוגה. "הוא היה דוקטור למחשבים, היינו יחד שלוש שנים והעיסוק החדש שלי הביך אותו נורא. כשהייתי שבורת לב שאלתי את עצמי: 'מה, בן אדם מגניב כמוני יחיה את כל החיים האלה בלי לנסות נשים?' ומהניסיון הזה צמח רומן בן שנה. כשאמרתי לאבא שלי שאני לסבית הוא ענה: 'אני מבין אותך, גם אני נמשך לנשים', וסגר עניין".
כליצנית רפואית היא טסה במשלחות לאזורי אסון וכיום היא עובדת במחלקת אונקולוגיה ילדים בדנה, בית החולים לילדים באיכילוב. "ליצן רפואי שותף בביצוע יותר מ־50 פרוצדורות שונות. אני מלווה את הילד לחדר הניתוח עד שהוא מורדם, אני איתו בתוך הכאבים, בטיפולים ממושכים".
מיכל קורמן (36) מתל־אביב גדלה במשפחה ארטיסטית, כבת הזקונים של השחקן יוסף כרמון. "הוא הוליד אותי בגיל 52, וכל צהריים, כשבא לאסוף אותי מבית ספר, המורה אמרה, 'תגידו שלום לסבא של מיכל'. היום הוא בן 86, חולה בדמנציה, ובשנים האחרונות הוא חי בעולם הפנימי שלו, שלו ומאושר. הניתוק מהמציאות הוא לא דבר כל כך רע בימינו".
במהלך לימודיה בבית הספר הדמוקרטי ביפו, אחותה הגדולה הציעה לה להתנדב בחווה לרכיבה טיפולית. "רק בגיל 25 החלטתי לחזור לשורשים. נרשמתי לניסן נתיב וכשיצאתי לשוק, אחרי שלוש שנים, לא נקטפתי על ידי אף תיאטרון. אולי לא היו לי מספיק ביצים להשתמש בשם שלי ולדחוף את עצמי. התברגתי בהצגות ילדים והשלמתי הכנסה כדמות רחוב בפסטיבלים ובאירועים. היום אני עובדת בספרא, בית החולים לילדים בתל השומר".
המתנה המפתיעה מסבתא
ההיכרות בין השתיים נוצרה כשסמדר קפצה לבקר מורה־לשעבר בסמינר הקיבוצים, ונכנסה לכיתה של מיכל, שעברה ללמוד שם אחרי ניסן נתיב. "כשהמורה שהפכה לחברה אמרה, 'יש לי מישהי להכיר לך', עיקמתי את האף", סמדר נזכרת, "אבל כשהמורה אמרה, 'היא הבת של יוסף כרמון', נדלקתי. למה? מפני שהערצתי את חנוך לוין ואת 'אשכבה', שבה הוא שיחק, ראיתי יותר פעמים מבתו הקטנה".
"המשפחה שלי מאוד גיי פרנדלי", מספרת מיכל. "אנחנו ארבעה אחים, משתי נשים, ואני לא הגיי היחידה. בגיל 17 החלטתי לנסות גם את הצד השני. הקשרים שלי עם בחורים היו קצרים, ועם נשים היה לי קל יותר להיכנס לקשר ארוך ורציני. כשאמא שאלה אותי אם אני בעניין של נשים, עניתי 'כן', והיא ביקשה שאמשיך לחפש את הגבר שיתאים לי כדי להביא לה נכדים".
סבתא של סמדר, בת 80 פלוס, חיתנה אותן בבר והעניקה להן מתנה יוצאת דופן — 15 אלף שקל לקניית זרע. "רק היום היא תגלה, דרך העיתון, שהשתמשנו בכסף שלה לרכישה אחרת", סמדר מחייכת. "הרגשנו שאנחנו לא עושות מספיק למען המטופלים. למה להישאר איתם בבית החולים במקום להוציא אותם למקום שיזכיר להם את החיים הרגילים? התחלנו לפנטז על אמבולנס של ליצנים. יום אחד ראינו בתחנת דלק רכב אספנות עתיק, אבל מדליק. שאלתי מי בעל הרכב ואמרו לי, 'תשכחי מזה, הוא לא מוכר'. השארתי את מספר הטלפון שלי מתחת למגב. בעל הרכב צילצל, שמע אותי ואמר, 'לא תיכננתי למכור, אבל הבן שלי החלים מסרטן'. הוא ביקש 30 אלף שקל, אז ניצלנו את המתנה של סבתא, הוספנו כסף מהלוואות, קישטנו אותו ויצאנו להגשים משאלות".
"לרכב החלומי הזה היו שתי בעיות שוליות", צוחקת מיכל. "לא היה בו מזגן והוא בקושי נסע. אחרי כל משאלה הוא התאשפז לשבועיים במוסך. נהגנו להתבדח שאלוהי הליצנים שומרים עלינו עד לסיום המשאלה. הוא כמעט שבק כשלקחנו ילד חולה סרטן לנצרת, לחגוג את יום הולדתו עם חבריו לכיתה שלא ראו אותו הרבה זמן. כשהילד אמר שהוא חולם לאחוז בהגה, הזכרתי לעצמי שבתור ליצנית אני לא חייבת לציית לחוקי התנועה מפני שמי יודע אם הוא יזכה להגיע לגיל שבו יוכל להוציא רשיון נהיגה. אמרתי לו, 'אני אעשה עם הרגליים ואתה תעשה עם הידיים', ובן ה־12 התיישב לידי והחזיק את ההגה בשתי ידיו. הוא עדיין חי ועדיין מטופל. אחרי שנה וחצי של משאלות הבנו שאין ברירה, חייבים רכב נורמלי".
הן פתחו קמפיין למימון המונים, קוששו תרומות בעזרת מעגלי נשים, וכשצברו 100 אלף שקל קנו בליסינג מיני־ואן. שני אמני גרפיטי ציירו עליו, ודווקא כשהיה מוכן לתזוזה הגיעה אליהן משאלה יוצאת דופן. "ילדה אונקולוגית בת שש ביקשה ללכת לים", מספרת סמדר. "ידעתי שמצבה הידרדר ושאף רופא לא יאשר לי להוציא אותה מהמחלקה, אז התייעצתי עם כמה ליצנים והחלטתי שאם מוחמד לא בא אל הים — הים יבוא אליו. התייצבתי בחדר שלה עם בגד ים, שנורקלים, שמשיות ומגפון, הכרזתי, 'כל האחיות לצאת מהמים, הרחצה מסוכנת', וזו הייתה חגיגה. במקרה אחר לקחתי ילד עם הפרעות אכילה להתאמן עם מכבי תל־אביב. בדרך חזרה הוא אמר לי, 'אם אני רוצה להיות כדורסלן אני חייב לאכול', ועצרנו במסעדה. ילד קטוע רגליים יצא עם ליצן לטיסה בשמי הארץ והכריז, 'אני לא הולך, אבל אני עף בשמיים'. כשילד שעובר דיאליזה פעמיים בשבוע ביקש לצלול עם דולפינים באילת חשבתי שזו משימה בלתי אפשרית מפני שהוא היה צעיר מדי, אבל בריף הדולפינים עשו ביטוח מיוחד עבורו והדולפינה נצמדה אליו".
יש לכן עוד חלום?
"כן", סמדר מהנהנת. "אני כבר לא שרה את 'רק ילדים של אחרים זה שמחה'. הסביבה מתחילה להיות קרצייה. סיכמנו שמיכל תהיה הראשונה. גם בגלל שהיא מבוגרת ממני בשנה וגם מפני שהיא יותר בשלה לרעיון של היריון. מיכל הבטיחה לאמא שלה נכד וסבתא שלי, זו שחיתנה אותנו ונתנה לנו כסף לקניית זרע, רוצה לראות נין". •
• אפשר לתרום לקמפיין המימון בקישור הבא:
לפנייה לכתב/ת 
