ימי הרדיו הישן - הסיפור
במהלך ימי הקורונה הארוכים, בעיקר בסגר, התחלתי לכתוב משהו בקריזה. היו ימים שנכנסתי לזה כה חזק שהם חלפו כשאני יושב וכותב. והיו גם ימים שזה ברח לי ולא הצלחתי לכתוב שורה. אז אני לא יודע מה זה היה ומה זה יהיה בסוף. אולי שלל זיכרונות על החיים. על הילדות ועל המוזיקה.
אבל כרגע הנה לפניכם קטע מתוך הכתיבה הזו שנראה לי עומד בפני עצמו.
תשיר כבר, יא זמר / "תשיר כאילו אבא שלך ואמא שלך לא עומדים לך מאחורי הגב ואתה לא שר כדי למצוא חן בעיניהם", אמר לי המפיק לואי להב, מגדולי מפיקי המוזיקה בארץ, בשקט שלו דרך הרמקול שהפריד בין חדר A שבו הקלטתי, לחדר B, שבו הייתה הקונסולה (מכונת ההקלטה בת 16 הערוצים), שאמרו שג'ון לנון הקליט עליה את Double fantasy. הוא ישב עם הסאונדמן (המקליט) דודי רוזנטל ובשלב מסוים שמעתי אותו ממרמר עליי בטוקבק באולפן. אבל לואי העריך אותי מאוד ואני אותו. למרות שלא היה מדובר בהערכה ממבט ראשון אלא בתהליך סיזיפי של אהבה מקצועית נגררת, מאז הפיק לי את האלבום 'תרקוד' (1980).
אבל כשעמדתי על קצות אצבעותיי וניסיתי להביא ביצוע לא משמים ל'רדיו הישן' סיננתי לעברם קללות קטנות שהלכו והתגברו כמו קצב התופים. קללות ישנות כאלה מימי איכה שיצאו מזמן מהאופנה.
השנה הייתה 1985, ואנחנו הקלטנו באולפני סינטרון שבאזור התעשייה של רמת־גן ליד בורסת היהלומים. האולפנים היו מתחת לאדמה (לימים זה עזר לנו בהתקפות הסקאדים של סדאם חוסיין שתפסו אותנו באמצע ההקלטות). לאלבום קראו 'לילה לא שקט', והוא נוצר בעיקר מסאונדים של סינתיסייזר בשם 'סינקלוויר', כשלואי להב ורביב גזית (מעבד השירים) היו שולפים ממנו כל מיני ראנדומים (RANDOMS), שהם בעצם צלילים אקראיים שעלו וירדו בגלים. ומראנדום אחד כזה, למשל, יצרו את הפתיחה הנהדרת ל'שדות של אירוסים'.
אבל באותו ערב באולפן חטפתי על לואי עצבים, ואמרתי לו דרך הטוקבק: "מה אתה מבלבל לי את המוח על אבא ואמא שלי. הרי זו זה בסך הכל מלכודת עיבודית מורכבת שטמנתם לי אתה ורביב". לואי היה שתקן מיסודו. רציני. גדול מפיקי המוזיקה אז. עבד עם שלום, גידי, ריטה, תמוז (נפלא), ובעבר עם ברוס ספרינגסטין כסאונדמן בשלושה אלבומים שלו, ביניהם 'בורן טו ראן'. אז הוא לא הגיב בזעם, רק סינן כדרכו בשקט:
"אני מציע בכל זאת שתעשה עוד טייק" (ניסיון).
"אני באמת לא מצליח להביא את זה", עניתי בתחינה די נואשת.
אבל בדרכי העקשנית ניסיתי שוב ושוב. "אל תכבי את הרדיו הישן, אל תירדמי לי לפני שאישן". שרתי, ואפילו הצטרדתי מרוב טייקים. וכשלא הצלחתי להביא ביצוע ראוי החלטתי לשנות את העמידה שלי. ניסיתי להזיז את המיקרופון. ביקשתי להוריד את האור, להחליש את הפלייבק (של הלהקה שניגנה ברקע) או להגביר אותו, ובשלב מסוים אפילו שרתי בישיבה ובשכיבה. הטריקים והשטיקים האלה יכלו לפעמים לעזור לזמר התקוע לפתור בעיות ביצוע ורגש.
לגדל זקן בלילות / לכל אולפן יש ארומה מיוחדת. קשה לתאר אותה למי שלא הקליט מימיו, אבל אולפנים היו לנו אז כמעין בית. והיינו מעבירים בהם שעות. ימים.
"תקשיב איך הזקן גדל לנו תוך כדי עבודה", אמרתי פעם ללואי והוא הקשיב.
אבל באותו לילה לא שקט תרתי־משמע, אולפני סינטרון לא יכלו להכיל אותי ובטח לא את הרגע שהעפתי בו את האוזניות בעצבים וצעקתי "אני לא יכול יותר", כשעל פניי ניכרו אותות ייאוש של זמרים שחשים שהם לא מספקים את הסחורה למפיקים שלהם.
האמת שממרחק הזמן הבנתי בדיוק מה לואי רצה ממני. רק שלשחרר את עצמי מחיבוק הדוב של אבא ואמא שלי היה בערך כמו להעיף שק כסף יקר מעגלה נוסעת באמצע הדרך ולוותר עליו לעולמים.
פארק הירקון / בסוף הבאתי ביצוע פושר יחסית, לטעמי. אבל מצד שני 'הרדיו הישן' נהיה חצי שלאגר (להיט) אז לא יכולתי להתווכח עם הצלחתו. ואכן כל האלבום 'לילה לא שקט' נחל הצלחה היסטרית עד כדי כך שבשנת 1985 הגעתי עם השיר הזה ועם 'שדות של אירוסים', 'נרקוד נשכח' ועוד שירים להופעה בפארק הירקון לפני 25 אלף צעירים נלהבים, הדור הישראלי המגניב של שנות ה־80.
וככה באותה שנה עזבתי את צוותא והמצאנו את קיסריה כלוקיישן אאוט־דור (הופעות חוץ) אולטימטיבי הורס ודורס. הוא היה ועדיין אמפי רומאי יפה תואר שבנה הורדוס. ולמרות שהיה ממוקם במרכז הארץ, בין אולגה לחיפה, חשנו שהוא שווה את המאמץ לנסוע עד אליו כדי לראות הופעה. וככה, יחד עם לואי, במבי התאורן ולהקת נגנים שכללה את מאיר ישראל, שמוליק בודגוב, עדי רנרט, עמוס עבר הדני ומיכה מיכאלי, העפנו את הבמה העשנה ברוק ישראלי מתון ואמוציונלי בשנת 1986. זה היה מחזה לא שכיח באותם ימים. אז אולי לא השתחררתי מהוריי בשיר, אבל להופעה ההיא הם באו אבי ואמי, כדי לראות אותי ולהתגאות בי.
נסיעה לברוס בניו־יורק/ כשלואי ואני נסענו בליל חורף 2018 בכמעט אפס מעלות להופעה של ברוס ספרינגסטין בברודווי לפי הזמנתו של הבוס, הזכרתי לו בטיסה את אירוע ההקלטה ההיא. אבל בדרכו השוכחת לואי לא זכר דבר.
"היה כל כך הרבה אז", אמר והתכוון ללילות הקשוחים של חיפושי הדרך שלנו. לכאסחים על הבי־פי־אמים (מהירות השיר) ועל תפקידי הסנרים של התופים הבועטים בשיר 'לונה פארק'. או אולי אפילו שכח את הרגע שבו ממש ביום הולדתו ה־32 השלכתי לעברו באולפני עננה, את הספר 'מרד הנפילים' של איין ראנד שקניתי לו במתנה, כי לא יכולתי לתת לו אותו בעדינות. וכמובן לא הזכרתי את התאונה שעשיתי כמעט בכוונה בדרך הביתה מהאולפן עם הפיאט פנדה שלי שנהרסה כליל. ואיך נהיינו ברוגז בגלל שהוא רצה את 'שדות של אירוסים' הרבה יותר איטי ממני.
בברודווי עם ברוס / אז בברודוויי העשנה טרום־הקורונה, כשברוס ספרינגסטין אירח אותנו אחרי ההופעה מאחורי הקלעים, אמר לו לואי: "אתה ושלמה הם האנשים שהכי השפיעו על חיי". ואני חשתי גאה. ואילו ברוס? הביט בי כאומר: סבבה, בסדר, שיהיה.
הוא היה מלך הרחובות של אמריקה, ולמרות שלשלושתנו כבר מלאו כמעט 70 שנה ואיכשהו נשארנו עם מה שאני קורא לו "שאריות הצ'יפס מהמקדונלד'ס", אם אתם מבינים למה אני מתכוון (לא בטוח, כי לא תמיד הבינו אותי), זה היה רגע מרגש בחיי. תחושת הכרה מילאה אותי.
"אני באתי למצוא זמרים, אלה ששמעתי בתקליטים", כך תיאר בוב דילן בספרו 'כרוניקות' את המניע לרגע שבו הגיע לחתום חוזה הקלטות ראשון עם לידס מיוזיק.
ואני, להבדיל מהדילן הגדול הזה, אני באתי למוזיקה ולשירים, כדי להציל את נפשי.
לפנייה לכתב/ת 
