זו הייתה אחת התמונות המרגשות של השנה. מירית הררי, הנאבקת בסרטן, צועדת לצד בעלה דידי הררי בחתונת בתם אבישג — למרות הכאבים, למרות הפחד שהסוף מתקרב. רק מעטים מבין האורחים ידעו על מה שעברה המשפחה מאחורי הקלעים, על האופן שבו דידי הצליח לשנות לרעייתו את כיוון המחשבה באחד הרגעים היותר מייאשים שלה.
"שוגי (אבישג) ובן הזוג שלה גל החליטו להקדים את החתונה. הם דחו אותה שלוש פעמים", מספר הררי. "בהתחלה היו אמורים להתחתן ב'ביער' בחדרה באפריל, אחר כך הזיזו ליוני ואז דחו לספטמבר. אלא שלפתע עברו על מירית שבועיים מאוד קשים, עם אשפוזים, קבלת מנות דם. זה הגיע למצב שבו היא רצתה לעשות שיחות סיכום עם הבנות".
"באותו יום היא הייתה במצב לא טוב ממש. ההמוגלובין צנח, היה דימום פנימי והיא די ויתרה".
על מה?
"על הכל, אמרה שנמאס לה להמשיך ככה, ויתרה. רצתה באמת לדבר עם הבנות, לכתוב מכתבים, ביקשה להכין את 'צבר', החברה שבאה אליך הביתה ומרפדת לך את הסוף עם משככי כאבים ונוזלים. מירית אמרה בפירוש שהיא לא רוצה ללכת יותר לבית החולים".
עצוב.
"אני השתוללתי ממש, אמרתי לה: מירית אני מבין אותך, אבל את לא שם, לא במקום של הסוף, לא הגעת למקום שבו אין מה לעשות. כעסתי עליה, אמרתי לה שחייבים לנסות והבטחתי לה שאם נגיע לבית החולים והם יגידו שאין מה לעשות, אני מחזיר אותה הביתה לטיפול של צבר, כמו שהיא רוצה. וכל הזמן הזה אני אומר לה שלא תוותר, שיש עדיין מה לעשות. מירית ראתה שאני מאוד נסער ואמרה לי, 'אוקיי, אם חשוב לך, תזמין אמבולנס'. מיד הזמנו טיפול נמרץ שהטיס אותה לאיכילוב. היא קיבלה שלוש מנות דם בלחץ מהיר ואחרי כמה ימים הצליחו לייצב את המצב שלה. מירית התחילה לשמוח מחדש".
אז בעצם משכת אותה מהבור באותו יום.
"כן, אני לא מכיר דרך אחרת. לא הייתי יודע להתנהג אחרת עם מישהו שאתה אוהב, אלא להילחם עליו בכל שנייה. זה היה רגע קשה, אבל הייתי נסער מאוד לראות את מירית ככה ובעיקר אמרתי לה שזה לא נכון מה שהיא עושה, שיש לה למה לחיות עוד, שהיא לא במצב של סוף, שאפשר לטפל".
החתונה התקיימה בביתם במושב בצרה. "שוגי וגל החליטו לקיים את החתונה ולעשות אותה בבית, אצלנו, עם מה שיש. תוך כמה ימים התגייסו כמה חברים טובים שלי מהתחום שידעו על המצב, בראשם טל שרף המפיק ואיתי גלו הדי־ג'יי שעשה את הבת מצווה של שוגי ורצה לסגור מעגל. טל אמר לי: 'דידי, אתה תטפל במירית. תשאיר לנו את הכל, אנחנו מרימים את האירוע'. אני רק השארתי רשימה של מי שצריך להיות. הזמנו בערך 50 איש. את החצר חילקנו למעין קפסולות, הכל לפי הנהלים. הייתה עמדה בכניסה עם מסכות ואלכוג'ל ומדידת חום".
איך קיבלתם את ההחלטה לזרז את החתונה?
"דיברנו יחד, שוגי וגל, מירית ואני. רצינו שמירית תהיה בחתונה ואמרנו, 'יאללה, זה טיפשי לחכות לספטמבר. אנחנו לא באמת יודעים מה יהיה'. ובאמת כולם התגייסו כדי לעזור. כולם התגייסו כדי לתת למירית את הצ'אנס להגיע, להיות בחתונה".
וזה נראה כמובן מאושר במיוחד.
"הייתה חתונה מהממת, מרגשת, שמחה. הגיעו רק החברים הקרובים של שוגי וגל, לצד המשפחה הקרובה. והנה עוד תובנה של הקורונה: כמה טיפשי זה לעשות אירועים של אלף איש, כשלא באמת יש לך את הזמן להגיד שלום לכולם ולשמוח איתם. בחתונה מצומצמת אתה יכול להתייחס לכולם, וזה מה שחשוב".
הרגע הכי מרגש בחתונה?
"כשליווינו את שוגי לחופה. מירית צעדה, כולם היו עם דמעות בעיניים וכל כך חיזקו אותה. ובדיוק גם הייתה שקיעה. כל התפאורה מסביב — הנוף, האנשים האהובים — עשתה לי צמרמורת. היה עוד רגע מדהים, ששוגי וגל לא ידעו עליו. הבאנו בהפתעה את סטטיק ובן־אל. הם רקדו ברחבה, גלו שם שיר של סטטיק ובן־אל ופתאום הם יצאו מהחלון בקומה השנייה של הבית, כשהארנו עליהם, ואמרו: 'גלו, נראה לך הגיוני שאתה שם שיר שלנו כשאנחנו פה?' הקהל לא הבין מה קורה, עד שקלט, ואז איזה צרחות היו. שוגי הייתה בהלם. סטטיק ובן־אל ירדו, נתנו הופעה והרימו את כולם".
בכית בחתונה?
"לא, שמחתי. אפשר לומר שפרקתי המון שמחה".
הייתם במתח שתספיקו, מבחינת הבריאות של מירית?
"כן חד־משמעית, גם שנספיק וגם שהיא תהיה במצב שתוכל לא רק להיות בחתונה, אלא ליהנות, לבלות בה. כי המצב מאוד נזיל והמחלה הזו היא כמובן לא צפויה מרגע לרגע. לפני החתונה, הפרופסור אמר, 'תגיעו לבית החולים, נפטם אותה בסטרואידים ובמנות דם ובכל מה שצריך'. ממילא מירית, בבסיס שלה, היא אישה מאוד חזקה. רקדה כל הלילה וקפצה לבריכה עם כולם".
אחרי שהסתיימה החגיגה הררי כתבה פוסט מרגש: "אפילו את עצמי הפתעתי, לא נחתי לרגע ונהניתי כל כך. זכיתי להיות בחתונת בתי". כמו פוסטים קודמים, שבהם דיברה באומץ על הסרטן ועל ההתמודדות איתו, גם זה זכה לפופולריות עצומה. "מירית מרגשת אותי בפוסטים האלה ברמה מטורפת", אומר הררי, "הדיוק בכתיבה והזיקוק של הדברים שנאמרים גורמים לי להתפעם כל פעם מחדש ולשאול איפה היא הייתה כל השנים בנושא של הכתיבה. בעיניי היא הייתה צריכה להיות אחרי עשרה ספרים, אבל מירית אף פעם לא חשבה שהיא כותבת יפה. זה בדיוק כמו שפונים אליה המון אנשים ברחוב והמשפט שחוזר כל הזמן הוא 'את השראה'. והיא אומרת לי: 'אני לא מבינה למה אני השראה'. היא באמת לא מבינה את זה".
× × ×
הררי, מגדולי שדרני הרדיו של ישראל, נולד ב־1956, גדל במושב ערוגות ובהמשך עבר עם משפחתו לקריית־גת, ומשם לבאר־שבע ולדימונה. בזמן התיכון ניגן כבסיסט בלהקת העבריים בדימונה, לאחר מכן התגייס לצנחנים ואחרי הצבא הצטרף ללהקת פנצ'ר במסגרת התוכנית '30 בצל', שם גם גילה את עולם הרדיו. בין לבין התפרנס מעבודות זמניות, כמתקין אנטנות, מורה לדרמה וחובש במד"א. את הפריצה הגדולה עשה ב־1990, כשהתחיל לשדר ברשת ג'. לאחר חמש שנים עבר ל־103 (אז רדיו ללא הפסקה) ומאז הוא משדר מדי צהריים את התוכנית 'דידי לוקלי' בסינדיקציה לשבע תחנות, מה שאומר מאות אלפי מאזינים לאורך השנים.
הררי הוא איש עבודה טוטאלי. גם כשמאחוריו אלפי שידורים, הוא מגיע להכין את התוכנית בדיוק כמו איש הצוות החדש ביותר ובכל פעם מנתח יחד עם חברי המערכת את השעתיים שהסתיימו. “הוא מגיע כל יום לעבודה בהתלהבות כאילו זה היום הראשון שלו”, מספרים ברדיו, “גם בתקופה הזו לא ביקש שום הקלות. סוגר את עצמו בחדר כמה שעות לפני, כותב מערכונים, ומוחק, ומשפץ. בית ספר גבוה לרדיו”.
לפני שנתיים, במהלך חופשה ברודוס, הגוף סימן להררי לעצור את האינטנסיביות שבה הוא עובד. "הייתי בים, פתאום הרגשתי צריבה חזקה בכתף ימין, תחושה של חולשה. המשכתי עד החוף ולמזלי הצלחתי להגיע בשלום, נחתי קצת. שיתפתי את האנשים שיש לי כאב, אבל גם חשבתי שזה יעבור".
קל.
"אתה מכיר אותנו, הגברים. כולה נשתה מים, זה יעבור. בערב יום הכיפורים הלכתי לבית העלמין, לקבר של אבא שלי ושל אחותי. משם נסעתי לבת שלי מאיה, להיות עם הנכדים לפני שיום הכיפורים נכנס. אני משחק עם רום, ומרגיש לא טוב. אמרתי למאיה, 'משהו עובר עליי'. נשכבתי על הספה. מאיה אומרת לי, 'אני מזמינה אמבולנס'. אמרתי לה שממש לא, שאלך הביתה ויהיה בסדר. למזלי, היא לא הקשיבה לי. האמבולנס הגיע ממש מהר, ותוך דקה הפרמדיק זיהה שזה אוטם בעורק שמוביל לשריר הלב. הטיסו אותי לבית חולים".
ו?
"מאותו רגע אתה נכנס לסוג של שלווה סטואית. אתה אומר לעצמך, 'גמרנו, זה כבר לא בידיים שלי'. הגעתי לבית החולים, טיפלו בי מהר, היה קריש דם שסתם את העורק והיה צריך לשים סטנט. זהו, למחרת כבר עשו לי את הצנתור, כולם דאגו מאוד. יצאתי הביתה אחרי חמישה ימים של אשפוז. לא הספקתי להיות חולה שבוע, ואז גילו למירית את הסרטן, והיא לקחה ממני את כל תשומת הלב" (צוחק).
הגילוי של מירית הררי הגיע אחרי חצי שנה של כאבים לא ברורים בבטן. "היא התלוננה על הכאבים, אבל חשבו שמדובר בבעיות עיכול. עד שהגיעה למצב שלא הרגישה טוב, ביום ההולדת של אחד הנכדים, ואז כבר היו כאבים ממש חזקים. היא עשתה מדי פעם בדיקות, אבל אף אחד לא חשב לשלוח אותה לעשות סי־טי. זו לא רשלנות, אני מניח שלא על כל דבר שולחים לעשות סי־טי".
עד שהיה בלתי נמנע.
"כן. הגענו למיון. היינו עשר שעות בבדיקות. בשעה 11 בלילה, לא אשכח את הרגע הזה, הגיעה הרופאה, חמודה, קטנה, כירורגית. והיא אומרת: 'יש כנראה תהליך תופס מקום'. זה השם המקצועי, 'תופס מקום'".
למי שלא מבין, לא נשמע דרמטי.
"נכון, אז שאלתי את הרופאה מה זה אומר בעברית פשוטה. והיא עונה: 'יש גוש, שהוא כנראה ממאיר'. מירית, באותו הרגע, איבדה עשתונות. התחילו לה רעידות ברגליים והיא לא רצתה לדבר עם אף אחד. נשארתי לישון עם מירית שם באותו הלילה, וזה היה אחד הלילות הכי קשים בחיים שלי. לא ישנו כמעט, דיברנו המון. כולל כל מיני החלטות של מירית.
“ואז נכנסנו לסאגה הזו ולרכבת האונקולוגית וכולם שכחו בכלל שהיה לי התקף לב. מצד אחד זה טוב, כי לא הייתה לי ברירה אלא לחזור לפעילות מלאה. מצד שני, תנו דקה לבן אדם להיות החולה הראשי (צוחק). מה כבר ביקשתי? עד שסוף־ סוף אני מקבל התקף לב, לא נותנים לי ליהנות ממנו".
ומהצד נראה שמירית שינתה גישה מהר.
"היא הייתה יום אחד בהלם, בכזה אאוט לגמרי, לא עצובה, לא בוכה — היא לא מהטיפוסים הבוכים — זמן עיכול מאוד קצר, ואחר כך קרה משהו מופלא. מירית לקחה פיקוד ושליטה על המחלה, לא נתנה שהמחלה תוביל אותה. אני יותר רגיש ממנה. אני הייתי מגז'דר על מר גורלי ומשתבלל".
ובאמת לא היה לך זמן לרחם על עצמך.
"זה הכניס אותי לפרופורציות. העניין של להתרכז במה שחשוב באמת כרגע. בכל מצב אחר הייתי לוקח את התקף הלב שלי יותר קשה. כמובן שהייתי שמח שמשהו אחר היה מסיח את דעתי ולא המחלה שלה - אבל זה מה יש".
הבנות יותר שומרות עליך מאז התקף הלב?
"דואגות לי מאוד, בוודאי. אנחנו משפחה מופרעת בקרבה שלנו. יש בנו משהו שכל הזמן משווע להיות יחד. בחו"ל, ברוב המקרים, האהבה שלנו היא לנסוע רק אנחנו, המשפחה. יש בזה משהו משוגע קצת, כולם יודעים הכל על כולם. איך אמרה נועה, הקטנה שלי? 'אתה לא יכול לעשות פה משהו בלי שכולם מתערבים ומביעים דעה'. הקבוצה המשפחתית שלנו על השתק אצלי, פעילה נון־סטופ".
× × ×
בפברואר 2019 הדברים יצאו מקבוצת הווטסאפ המשפחתית, כשמירית העלתה פוסט שבו חשפה את מאבקה במחלה. באותו יום דידי שידר כרגיל את התוכנית שלו. לא פעם הוא מביא את המאזינים לדמעות של צחוק. באותו יום הם בכו מהתרגשות. "בארבעה חודשים האחרונים שאנחנו חיים את הסרטן שבא למירית, כל שבועיים אנחנו מגיעים לכימו שלושה ימים בשבוע", סיפר אז, "היא מגיעה למחלקה ונכנסת כמו רוח תזזית לאונקולוגית, וצחוק, ושיחות נפש. ומירית מהפנטת אותם - ויש חיוכים'. בין לבין ניסיתי לצלם ולשדר כרגיל, כשאני מנתק את הכאב החד. לא דיברתי על זה, כי זה של מירית לחלוטין. לא הרגשתי צורך לדבר. הכוח והעוצמה לבוא לצחוק ולהשתולל באים ממנה. זה היא שנותנת לי להתמודד והיא זאת שמתעקשת שאחיה כרגיל".
איך הגיבו שלוש הבנות?
"אתה כל הזמן בעין פקוחה עליהן, והן חטיבת מלאכים שאין דבר כזה. אתה לא מבין את רמת המסירות האינסופית של הבנות האלה כשאתה כל הזמן פוחד על הנפש שלהן. מה יהיה בהמשך, עד כמה כל מה שקורה עכשיו ולאחר מכן יפגע בהן. הן כמו איבר בגוף של מירית. הבילוי המועדף על שלושתן זה להיות איתה, ואין ספק שיהיה לזה מחיר. מירית הצליחה להביא הומור שחור הביתה, וגרמה גם לבנות להשתמש בעצמן בהומור כזה. הן לא בחורות של הומור שחור, בטח כשזה קשור למישהו מהמשפחה".
דוגמה?
"בדיחות שרצות בשולחן, למשל, רוצים לטוס לחו"ל עם מירית, אז היא אומרת: 'מקסימום אני אתפגר שם, מה זה משנה איפה אתפגר, אם בארץ או בחו"ל?' ואז הן אומרות, 'שלא תעזי, כי להטיס גופה זה יותר יקר מנוסע חי'. היא הביאה את כולנו להתייחס למצב ככה, בשוויון נפש, בקריצה".
עוברות עליך שנתיים לא פשוטות. מה זה עושה לאמונה?
"חטפנו שתי מכות בטווח קצר, וצריך גם לזכור שאחותי נפטרה לפני עשר שנים מסרטן בגיל צעיר, 57. אבל זה לא מערער אצלי את האמונה. זה לא גורם לי לחשוב למה דווקא זה קורה אצלי. זה כן גורם לך נורא לבקש מאלוהים, לרצות שיישאר עוד הרבה זמן, שאנחנו נישאר. ובעיקר שהכי לא יכאב. היו לי המון שיחות איתו, גם בלילה, גם ליד הים".
מה נאמר בהן?
"זה דילים שאני עושה עם אלוהים. שאם הוא מוציא את מירית מהמצב הזה והוא שומר עליה ככה וככה, אני אעשה א'־ב'־ג'. ואני עומד במילה שלי".
הרהורים על חזרה בתשובה?
"לא מאמין במושגים של חזרה בתשובה, אלא בלעשות טוב. ובן אדם שעושה טוב, גם אם לא מסתובב עם כיפות גדולות, הוא צדיק וזך בעיניי. ולהפך. בן אדם שמסתובב עם כיפה גדולה ועושה רע, הוא רשע בעיניי. החזרה בתשובה היא בלב עצמו ובמעשים. לא בסממנים החיצוניים ובכמות התפילות".
הררי עושה רבות למען הקהילה ובניגוד לכמה כוכבי תעשייה, הוא לא מקפיד לקחת מצלמה כשהוא עושה את זה. תוך כדי ההתמודדות עם הסרטן של מירית ועם התקף הלב שלו, הוא נתן כתף לעמותת 'יד לנשימה'. "זו עמותה של הורים לילדים שיש להם מחלה נדירה: הם מפסיקים לנשום כשהם נרדמים, כך שצריך לחבר אותם למכשיר לפני שהם נרדמים כדי שיעשה את הפעולה במקומם. אם הם נרדמים, הם מתים. יש 20 ילדים כאלה בישראל ו־1,200 בעולם. פנו אליי לקמפיין והצעתי שאולי נעשה שיר. כתבתי את 'שן ילד שן' שאבי אוחיון הלחין ואיתי לוי שר. תוך כדי כל הבלגן, היה חשוב לי מאוד לעשות את זה. כשאתה כל הזמן בנתינה ובעשייה לדבר שהוא טוב, אתה מתמלא כוחות".
מרגיש שאתה מקבל יותר אהבה מהמאזינים כיום?
"כן, אין כמעט מאזין שעולה לשידור ולא מאחל למירית בריאות והחלמה. אנשים שטורחים ביומיום הרגיל שלהם, עם הצרות שיש להם, לעצור רגע ולברך את מירית - אם זה בבית כנסת או עם התפילין בבוקר - בעיניי זה מאוד מרגש ואף פעם לא מובן מאליו".
יש לאהבה הזאת גם צדדים לא נוחים?
"מירית מקבלת את הכל באהבה. אנשים באים בדחילו ורחימו למירית להגיד עד כמה היא עוזרת למי שחולה, עד כמה היא מרימה, מלמדת איך להתמודד. זה לא מציק. אהבה אף פעם לא יכולה להיות מציקה. יש דברים שלפעמים אתה צריך לסרב אליהם בנימוס. במחלה כזו יש 800 אלף אנשים שבדיוק יש להם את הפתרון, אם זה פתקים ממקובלים או מים קדושים. מירית פחות מתחברת לדברים האלה, אז אנחנו יודעים בנימוס להגיד 'תודה, אבל לא תודה'".
למה לדעתך היא הפכה לסמל כזה?
"היא אישה חזקה ואופטימית, לא פוחדת מכלום, החל מהים כשהיא יוצאת עם קיאק לבד ורבה עם גלים בגודל של הטיטאניק. באיזשהו מקום היא לא פוחדת מהמוות. היא מנסה לראות טוב בכל נקודה בחיים. גם במצב הזה שלה היא כל הזמן רואה מה יש פה שתורם לה".
למשל?
"כשהיא אמרה בהתחלה שזו מתנה, היו כאלה שהרימו גבה והתרעמו, ממתי סרטן זה מתנה? אבל היא התייחסה לדברים הנלווים שבאו, לא לסרטן. זו הייתה המתנה. נקודת המבט הזו שלה זו ההשראה. אני קוטר לא קטן. יש הרבה דברים שאני מתעצבן עליהם, והיא מראה לי את הזווית שלה. ובדיעבד היא צודקת".
איזו תובנה לקחת ממנה?
"פעם הייתי פנקסן לא קטן. לאנשים שעשו לי רע אני נוטר בדרך כלל טינה, וזה מציק לי. מירית עזרה לי להבין שבעצם אני מעניש רק את עצמי, כי אני סוחב את המטען הזה. זה לא אומר שאתה חייב להשלים עם אותם אנשים. אבל להתנתק אפשר, בלי לשמור טינה".
כך שהשנתיים האלה שינו אותך כבן אדם?
"אני עוד כנראה בתהליך. אני יודע רק שניקיתי מעצמי המון דברים שהיו מיותרים בחיי. למדתי להתייחס אחרת לחיים, להבין מה חשוב ומה טפל, לנסות להתרכז בחשוב. אני חושב שהפכתי לבן אדם יותר מכיל, גם מול אנשים אחרים. וכן, לקחתי גם את התובנה של לחיות יותר בהשלמה עם זה שאנחנו לא פה לנצח".
עד כמה השיחות על המוות נוכחות בבית?
"הבנות לא כל כך רוצות לדבר על זה. מירית היא זו שמעלה את זה מדי פעם. אם יש משהו שמירית הכניסה אלינו חזק, זה את המושג של לחיות כאן ועכשיו, את ההווה, לא לחשוב על מה יהיה בעתיד וגם לא להישען בנוסטלגיה על העבר".
מה כל זה עשה לזוגיות?
"מצוין. קירב בינינו יותר, חד־משמעית. זה לא שלא היינו קרובים קודם. אנחנו הרי 31 שנה יחד. אבל היום אנחנו אפילו קרובים יותר וכל המצב ניקה הצידה את כל ההבלים, והשאיר משהו נורא מזוקק. זה כאילו אמרת לעצמך פתאום, רגע, אין לי זמן להתעסק עם שטויות, כעסים, ריבים, חשוב להתמקד בעיקר. זה לא שאין ריבים פה ושם, אבל יש התפכחות מהירה יותר. לא מבזבזים זמן על ברוגזים. היא זו שעוברת הלאה בצ'יק. לי קשה לחזור מכעס. מירית אומרת כל מה שיש לה, וזהו. אז למדתי ממנה".
אתם מדברים לפעמים על העתיד גם בהיבט הזוגי שלך?
"אני בכלל לא חושב על זה. מירית היא זו, שאפרופו הומור שחור מדי פעם, רואה מישהי ואומרת לי, 'אני רוצה שאחרי שאלך, תהיה איתה'. היא אמרה לי את זה על רופאה אחת שמטפלת בה, מישהי שהיא אוהבת. אמרתי לה שלא תחליט עליי ושיש גבול גם לבקשות שלה. אני בכלל לא רוצה להיות שם במחשבות, ממש לא".
הייתה למירית תוכנית ללכת לסיים את חייה בשווייץ?
"יש לה הבטחה שהיא תבחר איך למות, ואנחנו נתמוך בה. היא תמיד אמרה שהיא לא יכולה לבחור מתי למות, אבל איך לחיות עד אז, היא תבחר. עכשיו שווייץ פחות על הפרק, אבל לא מדברים על זה כרגע אלא על החיים".
מה היה הרגע שהכי הבהיל אותך במהלך השנתיים האחרונות?
"ללא ספק, הידיעה שיש למירית סרטן. זה הבום הגדול. אחרי זה אתה בהתמודדות, בעשייה, בטיפולים. באיזשהו מקום זה לא נותן לך לשבת ולחשוב, אבל הידיעה עצמה, הראשונית, היא זו שמשנה חיים. תחשוב שש לך שתי רכבות, אחת של חיים נורמליים ואחת של סרטן. פתאום בא הכרטיסן, מסתכל לך בכרטיס ואומר לך: 'אתה ברכבת של הסרטן'. וזה נורא ואיום".
ובתהליך עצמו?
"אני משתדל נורא לא לחשוב ולהיות אופרטיבי נטו. כולם אומרים שזה יעלה לי בשעות של פסיכולוגים, כי אני לא מטפל בעצמי כרגע. כולי מוקדש למירית כדי לעשות הכל בשבילה. היא אומרת לי דווקא ללכת לטיפול, אני לא רוצה בשלב הזה. השיחות איתה מאוד מועילות לי. כל האנרגיה שלי כרגע ממוקדת בה".
מתי הרגשת הכי מאוהב בה בשנתיים האחרונות?
"כמעט בכל לילה, כשאני מסתכל עליה ישנה. אני אומר לעצמי, 'אני מסתכל על אהבת חיי'".
רומנטי.
"חכה, כשמירית נשארת באיכילוב קורה המון שאני נשאר לישון איתה, וברוב הפעמים גם מתגנב למיטה שלה. מקום תמיד יש, כי אנחנו נשארים דבוקים אחד לשנייה. בבוקר מוקדם מגיעים הרופאים להחלפת משמרות, פתאום אנחנו מתעוררים ויש עשרה אנשים שמסתכלים עלינו ואומרים: 'סליחה שהפרענו לכם בצימר'. אני מצביע ואומר: היא החולה. תגיד, מה רע לנו? יש מיטה מתכווננת באיכילוב".
× × ×
לפני בחירות 2015 הוכיח הררי גם את כישוריו כיועץ ואסטרטג פוליטי כשראש הממשלה בנימין נתניהו שכר את שירותיו להוביל את הקמפיין של הליכוד. בסיום אותו קמפיין נתניהו ניצח, מה שלא עשה בלעדיו בשלוש מערכת הבחירות שבאו אחר כך. הררי לא יודע אם הוא יחזור מתישהו לעבוד עם המפלגה, "אני בתקופה שבה כל הכוח שלי מופנה למקום אחד. מה שעשיתי בעבר עם נתניהו זה להיות יועץ אישי ותקשורתי. אני עדיין חושב שהוא המנהיג הכי טוב שיכול להיות לישראל. אני חושב שהוא מנהל את המדינה בצורה נכונה. אי־אפשר לצפות ממנו שיהיה סופרמן ויביא פתרונות לקורונה בהינף יד".
הוא פנה אליך?
"אנחנו מדברים מדי פעם. לא מזמן דיברנו, גם מתוך התעניינות שלו במירית, מאוד. הוא לא יכול לבוא לבקר אותה, אבל בהחלט מתעניין ועוזר במקום שבו הוא יכול. בכל אופן, ברור שנתניהו לא חף מטעויות בניהול המדינה. אבל מי כן?"
דוגמה לטעות?
"אני חושב שהוא צריך לפייס יותר בין החלקים בעם. אנחנו מגיעים לקטבים של האזור המסוכן. אני לא מדבר על ההפגנות. אני מדבר על הכאב הכלכלי האמיתי שיש לישראלים, ועל ההבנה שאתה ראש ממשלה של כולם ולכן אתה צריך להסתכל עליהם כאילו כולם הם בניך".
דעתך על יאיר נתניהו?
"הוא הבן של, הוא לא חלק מהמערך התקשורתי שלו. הוא מצייץ ואומר מה שבא לו, אז אומר. זה לא תורם, בלשון המעטה, לכל העסק, אבל יאיר נתניהו הוא בן אדם פרטי. הוא לא מביע דעה ממלכתית".
שרה אמרה שהיא אישה מוכה. מסכים?
"לא יודע לגבי ההגדרה של אישה מוכה. זה כן מגעיל עד מביך, הצורה שבה משתלחים בה. יש כאילו תחרות בין האנשים, מי ישתלח בצורה מגעילה בשרה כאישה. מביך שלא קמים נגד זה, ארגוני נשים וחברות כנסת שצריכות להתקומם על מה שעושים לה".
איך לדעתך נתניהו מרגיש עם ההפגנות בבלפור?
"בטוח שהוא מרגיש לא נוח ושזה מציק לו. לדעתי, את ההפגנות צריך לחלק. אלה שקשורות בצד הכלכלי של בעלי עסקים ועולם התרבות מוצדקות בעיניי, אבל ההפגנות שקוראות לו ללכת הביתה תמוהות. מצחיק לראות שם שלטים של 'אל תיקח לנו את הדמוקרטיה', כשמה שהמפגינים עושים זה הכי אנטי־דמוקרטי. רוצים להוריד אותו? תורידו אותו בקלפי. מרמה, הפרת אמונים, שוחד וכל הדברים האחרים? מוכר לכם העניין הדמוקרטי של זכאי עד שהוכח אחרת? אז תנו לבית המשפט להחליט".
מי יוכל להחליף את נתניהו בעתיד?
“הייתי שם את הקלפים על איילת שקד, כי אני חושב שיש בה שילוב של הכל, חוכמה שנינות, יושר, מנהיגות. ראש ממשלה אישה תמיד תעשה לי טוב”.
× × ×
הררי הגיע לרשת גימל ב־1990. “מנהל הקריינים צבי סלטון אמר לי שאני יכול להתאים לרדיו, אפילו לא ידעתי שיש לי קול רדיופוני. השידור הראשון שלי היה בעשר בלילה, קראו לזה ‘חולה רדיו’. שיקשקתי ורעדתי ולפני שפתחתי מיקרופון שיחררתי צעקה כדי להוציא מתח. יקיר אביב נתן לי הזדמנות ראשונה כשלקח אותי לתוכנית שלו ‘30 בצל’ בתור דמות, וככה נכנס בי חיידק הרדיו. זה עשה הרבה רעש ותוך שלושה חודשים קיבלתי את המשבצת המרכזית של הקיץ. התחלתי לבנות מלא פינות ומשם זה רץ. 30 שנה אנחנו שומרים על אותה מסגרת בתוכנית — האקטואליה, המערכונים, הסטנד־אפ. כל פעם מחדש תענוג לגלות אנשים שגדלו על התוכנית וכבר יש להם ילדים שמאזינים איתם”.
הררי נתן הזדמנות ראשונה לשורה ארוכה של זמרים, בהם דודו אהרון, מאיה בוסקילה ושרית חדד. “שרית הוציאה שיר ראשון שנקרא ‘בוא’, שהפך לקטע קבוע בתוכנית, ולא ידענו מי היא. ככה זה התחיל. גם את להקת שפיות זמנית עם ‘הקיץ האחרון’ השמעתי ראשון. מירית ליבה ומקס גת מור באו אליי לתוכנית ‘מועדון הצעירים’, נתתי להם במה והשיר תפס אותי והפך להמנון של כל החבר’ה המתגייסים”.
גם ישראל קטורזה התגלה אצלו. “הוא היה אז בצבא קבע וראיתי אותו בסטנד־אפ של חמש דקות. אמרתי לו ‘בוא לרדיו’, ביקשתי שיביא לי דמות מהיומיום, וככה עלתה הדמות של צוגה, גרוזיני עצבני שאשתו שולטת בו. הוא היה מזיע ליטר וחצי של נוזלים בכל קטע מרוב התרגשות ולחץ. את אקי אבני הכרתי בצוות בידור באילת. בנינו לו דמות של מוכר ארטיקים בחוף שנקרא שוקו, וזה היה היסטרי. אלי ומריאנו התחילו את הרעש שלהם אצלי, לפני הטלוויזיה, אחרי שפגשתי אותם באירוע שהנחיתי בנתניה. גם רמי ורד קיבל אצלי פינה בתחילת הקריירה שלו”.
הררי היה גם אחראי לאחד החיבורים שהכניסו את המוזיקה המזרחית ללב המיינסטרים — שיתוף הפעולה בין אייל גולן לזאב נחמה ואתניקס בשנת 1997. "ישבתי עם נחמה אחרי אימון בחדר הכושר. זאב אמר לי שהוא מחפש זמר, שאל אם אני מכיר זמר ים־תיכוני שנמצא בהתחלה שלו. בדיוק יצא שיר של אייל שהגיע אליי לרדיו. אמרתי לו, 'יש מישהו בשם אייל גולן, עם קול ממש צלול, תשמע אותו'. הלכנו לראות את אייל בהופעה, נחמה נדלק, ומשם התחילה העבודה שלהם".
בניגוד לגלגלצ, לא התעלמת ממנו מאז פרשת הקטינות. המשכת להשמיע את שיריו.
"לגלגלצ יש את השיקולים שלהם ולדעתי בחלקם הם צבועים. עובדה שהם כן משמיעים אחרים שהיו ידועים בהוללות שלהם, אבל אותם כנראה בסדר להשמיע. אייל ידע, ואת זה אמרתי לו מההתחלה, שבהיבט המוסרי מה שהוא עשה זה לא לעניין לחלוטין, גם לא במסר שזה מעביר לילדים שלו ולאחרים. אבל המוזיקה היא דבר אחר לגמרי. אתה לא מבטל מקצוע של בן אדם, בטח כשאין שום דבר פלילי".
מאז פרוץ הקורנה הוא ממשיך לשדר את התוכנית כרגיל, אבל לא מהתחנה בגבעתיים. "אני מה שנקרא עובד חיוני. דיברתי עם מנכ"ל הרדיו אור צלקובניק, כדי להסביר לו כמה חשוב שהתוכנית תהיה גם במהלך הסגר. האמת שהוא קיבל את זה מיד, בירך - ומאותו רגע ועברנו לשידורי בית".
מוזר, כיף?
"כיף גדול. שידרנו מהבית של רון שלום (הרון הרון). התחנה העמידה לנו שם אולפן רדיו לכל דבר. רון היסטרי, כל היום מחטא את הבית, ידיות, כוסות. קבענו כל מיני חוקים מצחיקים. נניח, אם אני עולה במעלית אז האצבע שלוחצת על הכפתור זו האצבע שפותחת את הדלת של המעלית והדלת בדירה והדבר הראשון זה לרוץ לשטוף אותה בסבון. היינו נכנסים לבית עם אצבע אחת באוויר. יום אחד רון אומר לי, 'דידי, פתרנו את הבעיות של שטיפת הידיים מהמעלית'. הוא מביא לי קונדום אצבע, משהו קטן שמתלבש בדיוק, ככה אתה לוחץ בכל מקום שצריך מבלי לגעת באמת ומוריד אחר כך".
אחרי התקף הלב, לא חששת להידבק בקורונה?
"לא, אני שומר על אורח חיים בריא, אבל לא חי בחרדה. הכי חשוב זה לשמור על הנהלים. אנשים לא מבינים שאם כל אחד ואחד במדינה היה שומר בדיוק לפי מה שמבקשים - מסכה, לא להתקהל - היינו לדעתי כבר עוברים את זה. הצרה היא שיש חלק ששומרים ויש חלק שאומרים 'לי זה לא יקרה', או שהקורונה זו קונספירציה. אבל היא קיימת והיא מחלה אכזרית".
פרופ' יורם לס, שדרן חדש בתחנה שלך, חושב אחרת.
"שדרן זו מילה מקצועית, מגיש ברדיו זה משהו אחר".
razs@yedioth.co.il
