"הייתי בשירותים במלון בלוס־אנג'לס, ופתאום אני מסתכל ימינה ורואה את רובי וויליאמס. הסתכלנו זה על זה, חייכנו אחד לשני, ומהתרגשות לא שמתי לב והשתנתי קצת במכנסיים"

יהודה לוי, נשוי לשלומית מלכה, נולד בשנת 1979 בפתח־תקווה. בגיל חמש עברה משפחתו לקייפטאון שבדרום־אפריקה, שם פתח אביו מסעדה ישראלית ולאחר מכן מסעדה איטלקית. חזר לארץ בגיל 14. שנה אחר כך הצטרף ללהקת 'השכנים של צ‘יץ‘. למד בתלמה ילין, התגייס ללהקת חיל חינוך ולתקופה גם היה מפקדה. שיחק בעשרות סרטים, סדרות, הצגות ומחזות ילדים, בין השאר ‘רמת אביב ג‘, ‘זולגות הדמעות מעצמן‘, 'יוסי וג'אגר', 'אהבה מעבר לפינה', 'מדורת השבט', 'האלופה', 'הבורר', 'איש חשוב מאוד' ו'פלאות'. סיים לצלם את הסדרה 'המעילה' שתעלה ב־yes ובקרוב יצטלם לסדרה 'ריקוד האש'. משמש כפרזנטור של חברת פלאפון.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"אור גדול ורעש של צפצופים ואנשים בלבן".

ובאמת?

"בטוח שהזיכרון הזה, הרגע שיצאתי לעולם, גם נמצא איפשהו בתודעה שלי. אבל קשה לי להוציא אותו מהארכיון כי הוא ממש למטה שם בפינה, וקשה להגיע אליו. אז אלך על זיכרון רחוק אבל נשלף: אני בדירה שלנו בפתח־תקווה, בן שלוש, מחכה בקוצר רוח לאבא שלי שיחזור מהעבודה. התמונה הזאת כל כך זכורה לי ב־HD לפרטי פרטים. איך ששמעתי את המנוע של הוואן הכחול שלו, הורדתי את הבגדים והלכתי להתקלח שוב, איתו. לא לפני שהוא הביא לי בובות כאלה של הדרדסים. הייתי חולה על הדרדסים, על ברוס לי ומייקל ג'קסון. הם היו האלילים שלי. אני זוכר איך התרגשתי כשאחזתי בדרדסבא. ואז נכנסנו למקלחת יחד. היה לנו קטע כזה שאנחנו יושבים מתחת לזרם של המים והיינו מדברים. זה היה הרגע שחיכיתי לו כל היום. עד היום אני מחזיק בהרגל הזה. יכול לשבת שעה מתחת למים".

תתקלח עם הילד שלך?

"חושב שכן, זוכר את זה כחוויה קסומה. אין לי דינמיקה עם ילד משלי עדיין, אבל מאמין שכן".

מתי תהיה?

"כשהאל ירצה".

מתי הרגשת שונה או מוזר? איך זה בא לידי ביטוי?

“כשעברנו לדרום־אפריקה, הייתי שם מגיל 5 עד 14, ולא ידעתי אנגלית, בהתחלה הרגשתי כמו דג מחוץ למים, אאוטסיידר. אני זוכר שהילדים היו נחמדים אבל חוויתי זרות נורא גדולה כי לא ידעתי לתקשר איתם. אותו דבר קרה כשחזרתי לארץ. העברית התקלקלה, והמילים נעלמו לי. גם עם ההורים דיברתי לא מעט אנגלית. אבל עדיין בדרום־אפריקה, כשהגעתי לחטיבת הביניים, כבר קיבלו אותי יפה”.

היית מקובל?

“כן, אבל בכיתה ז’ בדרום־אפריקה עשו עליי חרם משוגע, היה לי סיפור עם מישהי שהייתי מאוהב בה וחבר שלי היה איתה בסוף ואז הוא נסע, ואז היינו יחד, ואז הוא חזר והמריד את כולם נגדי. במסיבת סוף החופש כל הילדים באו אחד־אחד ואמרו שהם לא רוצים להיות חברים שלי. היה לי את הפאסון שלי אבל בפנים התייסרתי, זו הייתה חוויה מאוד קשה. ממש חרם של שנה”.

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

“יש לי עניין לא פתור עם הקוצץ ציפורניים. כוח חזק ממני מכריח אותי להחביא אותו במקומות לא הגיוניים ולמצוא אותו בהפתעה כשאני מחפש משהו אחר בכלל. לדעתי יש בבית איזה 30 קוצצי ציפורניים. ואני גם משחק מחבואים עם משקפי השמש שלדעתי זה הפריט שאיבדתי הכי הרבה בחיי”.

מה הפחד הכי גדול שלך?

“פעם הייתי אומר לך שאני מפחד מהמוות אבל את זה כבר פתרתי עם עצמי, אני יותר מפחד לאבד חיוניות בחיים, שלא יהיה לי מה לתרום, שאני אאבד שליטה על הרכב שהוא חיי, אפילו שיגעון, לאבד את המצפן מפחיד אותי”.

הרגשת פעם ככה?

“לא ממש. היו רגעים בחיים שהרגשתי שאני קצת מאבד את האחיזה על ההגה, אבל לא באופן חריג”.

מה ההחמצה הגדולה של חייך?

“תראה, אני רוצה להיות במקום שאני כבר לא חושב במונחים של החמצות כי אני מבין שמה שקורה זה בדיוק המקום שאני צריך להיות בו וזה חלק מהמסע שלי להכיר את הבריאה. הרי לפעמים משהו שאתה חושב שהחמצת הוא בעצם מקפצה וזכייה עבורך. אבל בכל זאת, אחת ההחמצות שלי היא שלא למדתי לנגן. מוזיקה זה משהו שאני מאוד אוהב, אבל כל החיים קצת ברחתי מזה”.

ניסית פעם?

“על גיטרה, כן, אבל לא התמדתי. אולי בסוף אולי זה ייצא”.

מתי בכית לאחרונה?

“נתקלתי בתמונה של אבא שלי, ירחמיאל ז”ל, עם אחיין שלי לפני כמה ימים, וזה גרם לי לבכות. לא באותו רגע, אלא כמה שעות אחרי. התמונה הלכה איתי והציפה בי געגוע לחבק אותו ולנשק אותו בפנים המתוקות שלו. הוא היה איש מתוק. היה לנו קשר מיוחד, היינו חברים מאוד טובים ואני מאוד אוהב אותו. מתגעגע אליו, לחבק אותו, לגעת בפנים שלו. הייתי מנשק לו את הפנים מלא. הייתה לי חולשה לפנים שלו”.

מה היית משנה במראה החיצוני שלך?

“את כפות הרגליים שלי, זה בראש שלי. יש כאלה שאוהבים אותן אבל אני לא”.

מתי התרגשת לראות מפורסם?

“הייתי בלוס־אנג’לס, במלון שאטו מרמונט, יש שם מסעדה כזאת שהרבה מהתעשייה הולכים אליה, עדיין הולכים. הייתי בשירותים ופתאום אני מסתכל ימינה ורואה את רובי וויליאמס. היה איזה רגע כזה שכביכול היה דאבל טייק שלו. הסתכלנו זה על זה, חייכנו אחד לשני, ומהתרגשות לא שמתי לב והשתנתי קצת במכנסיים. אבל הוא כבר הלך”.

מה ההישג הכי גדול שלך?

“שיש לי שתי חיות בבית — בונו הכלב וירמיהו החתול — שבעצם הגיעו מעולמו של וולט דיסני. זה מרגש אותי כל יום מחדש. זה הישג להביא שתי חיות מנוגדות שבני אדם היו רק חולמים שתהיה להם חברות כזאת. זה פלא כל בוקר מחדש. זוטופיה ממש”.

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

“היו לי הרבה, כי אני בן אדם קלמזי, אבל מה שאני זוכר כרגע זאת החזרה הגנרלית ל’טרזן’ עם קהל מלא. התייבש לי הפה בקיצוניות, כאילו הכניסו לי חול לפה כי נטלתי כדורים שמפסיקים עישון, ואחת מתופעות לוואי היא התייבשות די קיצונית בפה. בחזרה הגנרלית, בכל זאת, יש התרגשות גדולה, ומשהו שם עם המיקס של הכדור והאדרנלין לא השתלב טוב, אני עומד חמש דקות על הבמה, שנמשכו כמו חמש שעות בחוויה שלי, אני צריך לשיר ולא יוצא לי קול. מהלחץ קיבלתי בלאק־אאוט וממש קפאתי. ביקשתי עם העיניים מהפרטנרית שלי שתעזור לי, היא מסתכלת עליי כמו עגל, הקהל מסתכל עליי גם, מחכה שאעשה משהו, ואני רק רוצה שהאדמה תבלע אותי ושנמצא דרך להחזיר את הדקות האלה אחורה בזמן. זו הייתה מבוכה גדולה עבורי. לא רציתי לצאת מהחדר הלבשה, מהבושה. היום אני מסתכל על זה כמובן בפרופורציה לגמרי אחרת. הטרגדיות שלנו של פעם הן הצחוק של היום. ככה נולדה הקומדיה, מתוך הטרגדיה”.

מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגביך?

“שאני מאומץ”. צוחק.

מה הריח האהוב עליך?

“ריח של מאפים בתנור”.

מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?

“עם פפאיה בתאילנד”.

מי היה משחק בתפקיד עצמך בסרט על חייך?

“חכה עם השאלה הזאת, הוא עוד לא נולד גם ככה וצריך עוד כמה עניינים בחיים כדי שאהיה שווה סרט. יש למה לשאוף”.

מה מדאיג אותך לפני השינה?

“לא לנחור חזק מדי ולהעיר את שלומית”.

מה הרגע בקריירה שבו הרגשת שנעשה לך אי־צדק?

“שלא נתנו לי לנסוע לסדרה בארה”ב, לשחק בתפקיד ראשי, כי הייתי כבר חתום לסרט בארץ. זה קרה בגלל שהייתי צריך להוריד את הזקן, ולא הסכימו שאשים זקן מלאכותי, כי בסרט הייתי חייב זקן ארוך. כעסתי, לא הבנתי איך לא מוצאים פתרון לדבר הזה ולמה לא מפרגנים לי על ההזדמנות ועושים הכל כדי שזה יקרה. כלום לא עזר, התבאסתי אבל נשארתי לעשות את הסרט, אני לא מאלה שמבריזים. הטיימינג היה גרוע, אבל בסוף, ההתעלות על משהו שכל כך רציתי ולא קיבלתי והאחריות שגיליתי היו חשובות יותר מהסדרה עצמה. אז הרגשתי עוצמה לצד ההחמצה”.

מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

“החתול שלי ירמיהו, שלפעמים מעיר אותי בשלוש לפנות בוקר”.

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?

“מירמיהו החתול שלי, שאני מעיף עליו דברים מתוך שינה בשלוש לפנות בוקר”.

מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?

"עוד גמישות, כי החיים קורים וככל שאתה גמיש יותר בטיפול בסיטואציות, האיכות עולה. אם זה בגמישות הלב שמפותחת על ידי חמלה והוקרה או אם זה בגמישות מחשבתית, להיפתח לרעיונות חדשים, להתבונן בכיוונים שונים ולראות בכל דבר שקורה הזדמנות לצמיחה".

איך היה שיתוף הפעולה עם חנן בן ארי בצילומי הקמפיין של פלאפון?

“חנן איש מופלא עם כמויות של קסם אישי, טוב לב, מוכשר, עמוק וסופר־קול. התאהבתי בו, הייתה בינינו כימיה טובה. אגב, הסינגל החדש שלו מדהים בעיניי”.

עם חנן בן ארי בקמפיין משותף

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"'לכל סוף יש התחלה חדשה. נתראה בקרוב'".

מאמין בגלגול נשמות?

"כמובן. לא מאמין שיש לנו באמת סוף. הוא אולי בגוף, ולא בנשמה. האמונה שלי עלולה להשתנות עוד, אבל כרגע אני מחזיק בה".

מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

"בופו אלווריוס. זה סוג של קרפדה. שמעתי שאנשים מגיעים להארות מטורפות איתה".

מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

"הייתי מוכר בקנדי סטור ברעננה אבל מאוד נהניתי. עד היום אנשים מספרים לי שמכרתי להם ליקוריץ".

איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?

"'להרוס אותך'. סדרה מעולה, יוצרת ושחקנית חד־פעמית".

מה האלבום הראשון שקנית?

"dangerous של מייקל ג'קסון".

מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

"הסבל, האלימות והכאוס שכולנו נשאבים אליהם במינון כזה או אחר. מקרה האונס באילת זיעזע אותי, למשל. מצד שני, התקופה הזאת מאפשרת ואף מכריחה אותנו לטרוף את הקלפים ולצאת מהמרדף שנקלענו אליו, להתחבר לרצון הפנימי שלנו וליכולות שטבועות בנו וליצור את החיים שלנו מתוך מודעות ובחירה חופשית. עם כל הקושי, ויש הרבה, אני חושב שהזמן הזה הוא הזדמנות ליצירת החדש ואני רוצה לכוון את האנרגיה שלי לשם".

איך אתה מרגיש מאז הקורונה?

"אני עובר פה תהליך מדהים. זו תקופה שמנקה לי הרבה אורוות. זה עשה לי טוב, אבל אם יימשך עוד הרבה זמן, זה יתהפך. אפשר להתקדם מבחינתי לתקופה אחרת, אבל מצאתי הרבה אוצרות בתקופה הזו, תהליכים שקראו לי להסתכל על העולם יותר ברכות ולהבין מה העיקר ומה הטפל. אני גם עובד לפי פרויקטים ולפעמים יש ביניהם רווח, ואני יודע מה זה לא לעבוד. כשהחרדה כן עלתה, ידעתי איך לטפל בה ובאיזה גודל לשים אותה".

עולם התרבות מדמם.

"אם עולם התרבות מדמם, כולנו מדממים. זה לא חלק נפרד. זה כמו שלא תהיה לך אונה במוח, אתה תחווה את החיים חצי. האמנות היא הלב והחמצן שלנו, ובלי זה אנחנו רובוטים בעולם, היא הולכת יד ביד עם המדע. אני חושב שזה עצוב שברגעים האלה אנחנו זזים הצידה לפינה הכי מודחקת ולא נותנים לזה מענה. זה כואב לי. הייתי מצפה שאיכשהו יוציאו כסף וישלמו לאנשים שהפרנסה שלהם נגדעה לגמרי, נערפה. זה הזמן של הממשלה להירתם. על מה אנחנו משלמים מסים וביטוחים? בדיוק בשביל הרגעים האלה".

איזו עצה היית נותן לעצמך בן ה־16?

“תזכור שקיבלת את כל מה שצריך, כי כבר יש בתוכך הכל. עכשיו אתה צריך לבחור לאיזה כיוון אתה מתפתח. תפתח קשר עם הרצון שלך, עם המתנות שיש לך לתת לעולם, כי בך יש את כל התשובות, אל תעשה דברים שמרחיקים אותך מעצמך ואל תנסה לרצות ולצמצם את עצמך רק בשביל להרגיש שייך. תלמד ותתרגל להודות וגם לסלוח. ותשתדל כמה שפחות לקחת דברים באופן אישי. כל אחד במסע שלו מנסה להבין את החיים, אז לרוב זה לא אישי כלפיך. תשתדל להיות בשמחה, החיים עוברים מה זה קצר, אל תבזבז אותם על עלבונות וקורבנות. אה, ותלמד לתת. זו כבר לא עצה, זה נאום ובטח שלא לילד בן 16. אבל אני מאמין בילד הזה”.

האם עברת פעם חוויה על־טבעית?

"עם החתול שלי כל לילה, כי הוא מתקשר עם חייזרים ומוציא קולות שאין לי ספק שהם תמסורת לחוצונים. לידת עכוז נחשב? חלומות נחשבים? או שרק חייזרים יספקו אותך?"

חלום מעניין?

"היה לי חלום שאני עף בשדה ויודע איך להמריא. זה היה כל כך אמיתי עד שקמתי בבוקר וחשבתי שמצאתי את המשוואה האווירודינמית שמאפשרת לעוף במציאות. אבל הבנתי שלא קרה".

מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?

"התספורת של עופר מקסימוב שברה את כולם".

מה היה ממוצע הגלידה שלך אחרי פרידות?

"חנות גלידה".

ביונסה או ריהאנה?

"טחינה או חומוס? למה אני צריך לבחור בעצם? לא בא לי לבחור, גם וגם".