"אנחנו זקוקים לכוח של אנרגיה נשית"
נעמי לבוב עשתה קריירה מדמויות נשים בלתי נשכחות, החל מהמשוררת יונה וולך בקולנוע, ועד לזוהר הצעירה והמיוחדת בסדרה "על הספקטרום", שזיכתה אותה בפרס האקדמיה. אז במקום לדבר על עצמה כמקובל, היא מעדיפה שתכירו אותה דרך הנשים שעיצבו את חייה: דמויות מעוררות השראה כמו רוזה פארקס, קרן מור ולנה דנהאם, נשים מחייה הפרטיים כמו אמה ואחותה, וגם בתה דניאלה בת ה־4 וחצי, שמחבקת עצים, שומרת על אמא וכמוה ‑ תמיד באה מהלב
אפילו תקופה של חשיפה גדולה, שתי סדרות שעולות למסך והשלישית בדרך, לא תשכנע את נעמי לבוב לנהל ראיון בנוסח הייתי־עשיתי־זכיתי. "מיציתי", היא מודה. "נמאס לי לדבר על עצמי. האמת? גם פחות מעניין אותי לקרוא ראיונות עם שחקנים שמספרים על עצמם ועצמם ועצמם. יותר מעניין אותי לקרוא על מקורות ההשראה של השחקן".
לבוב (34), שהכירה את השחקן יוסי מרשק על הסט של "הכל הולך" וילדה את בתם דניאלה (4 וחצי) לפני שנפרדו, נמצאת לאחרונה בזוגיות עם השחקן מיכאל הנגבי ("זה טרי ואני מעדיפה לשמור את זה לעצמי בינתיים"). בקריירה המאוד־מרשימה שלה התמחתה בדמויות נשים בלתי נשכחות, החל מהמשוררת יונה וולך בסרט "יונה" עטור הפרסים ועד גיתית שלם בסדרת הקאלט "מטומטמת". עכשיו היא מופיעה בסדרה "מחנה אבא" המשודרת בערוץ KidZ של yes, ובשבוע הבא תעלה העונה השנייה של "שב"ס" (כאן 11) שבה היא חוזרת לכהן כמפקדת כלא גברים. "שתי סדרות שבהן אני לובשת מדים", היא מציינת. ובחדרי העריכה מבשלים בימים אלה סדרה נוספת בהשתתפותה, "מותק בול באמצע" של שמואל הספרי. "סוג של גרסה נשית ל'פולישוק', שלא מתנהלת בממשלה, אלא בכנסת".
באופן ממש לא מפתיע, מקורות ההשראה שלה הן נשים, והיא מדלגת בעיניים נוצצות מאחת לשנייה.
פיבי וולר־ברידג', מיקיילה קול, איסה ריי ולנה דנהאם
"ארבע נשים שיצרו סדרות מדהימות. פיבי היא בריטית שהעלתה את 'פליבג' כהצגת יחיד בפסטיבל פרינג', עברה איתה ללונדון, ושם זיהו אותה מפיקים שהפכו אותה לסדרה שזכתה באמי האמריקאי. מיקיילה ואיסה הן שחורות, לנה יהודייה, אף אחת מהן היא לא מלכת יופי, וכל אחת מהן מביאה בקול הייחודי לה את חוסר השלמות שלה. אלה סדרות שמציגות את העולם הנשי באופן לא מתנצל, ומדברות על סקס, גזענות, חלומות וכל מה שבאמת מעניין. העובדה שארבע נשים הפכו לתסריטאיות, יוצרות ושחקניות בסדרות שלהן מעניקה לי המון השראה. כל אחת מהן מדרבנת אותי, 'שבי, תכתבי, תהיי אמיצה'".
גלי וקסלר
"המורה שלי ליוגה. אישה דתייה וחכמה, שבשעה וחצי של יוגה לנשים בלבד מלמדת גם קבלה ופרשת השבוע, ומוצאת דרכים לחבר את חוכמת השמיים לגוף".
לכן אומרים שאת מתחזקת?
"אני לא דתייה ולא נוטלת ידיים ולא מברכת. ההתחזקות שלי היא בצינורות אחרים. 70 פנים יש לתורה, יש דרכים שונות להאמין, ואף אחד לא יכפה עליי את הדרך שהוא בחר".
קרן מור
"גדלתי על 'החמישייה הקאמרית' ודיקלמתי מערכונים שלמים בעל פה. אנחנו לא חברות קרובות, אנחנו יותר אוהבות מרחוק, אבל קרן היא השראה מפני שהיא האישה הכי מצחיקה שפגשתי בחיי. ההומור שלה חד ובועט, הראש שלה משוחרר והיא קורעת אותי עד כאב. היא גם לא השתנתה מבחינה חיצונית. ב'קופה ראשית' היא נראית אותה קרן של 'החמישייה' ו'הבורגנים'. אין לה אלוהים במובן של לא מעניין אותה מה יגידו, היא באה לעשות צחוקים".
גם את יודעת להצחיק?
"לא אעיד על עצמי, אבל אין ספק שהומור מחולל קסמים. אני רואה את זה עם דניאלה, בתי. כשהיא נכנסת למוד של דווקא ולא בא לי, אני נועצת בה את המבט הכי קשוח שיש לי, מנופפת מולה באצבע ואומרת, 'אני אוסרת עלייך לצחוק, אפילו לא לחייך' ותוך שנייה פורץ ממנה צחוק מתגלגל. בקלות רבה החלפתי לה את המסכה שהיא עטתה, העזבתי לה את הברוגז עם כל העולם, זה כלי מדהים".
שירה האס
"אני מתה על האישיות שלה, היא מתוקה וטובת לב. כל כך שמחתי כששמעתי שהיא מועמדת לאמי בזכות 'המורדת', רכבתי על האופניים בהיי, זה כל כך מגיע לה. איזה כיף שדברים טובים קורים לאנשים טובים".
אתי הילסום
"יהודייה הולנדית שבגיל 29 נספתה באושוויץ, אבל היומנים שהשאירה אחריה, ושראו אור תחת השם 'השמיים שבתוכי' הם מקור השראה. היומן הראשון שלה מתחיל בהגיגים של בחורה צעירה, שמחפשת את דרכה בעולם, מתאהבת בגבר שעושה הילינג, והקולות המטרידים של הגטו והמשלוחים מהדהדים ברקע. היא עוברת מסע נפשי ורוחני, מתעלה יותר ויותר, וציטוטים מהספר שלה מופיעים גם בקלפים בשפות שונות, שעברו מפה לאוזן בתקופת הסגר. היא יכלה להינצל, אבל בחרה ללכת למשרפות עם אחיה מהקהילה היהודית. בפעם הראשונה שקראתי את הספר הייתי בהלם. הרגשתי כאילו יש לי חברה שעשתה מסע במנהרת הזמן, חזרה ל־1942, ולמרות זאת היא החברה הכי טובה שלי".
ג'סינדה ארדרן
"ראש ממשלת ניו־זילנד. את קולטת שבעולם של 200 מדינות יש רק 13 נשים שעומדות בראש? אנחנו מקבלות את זה כנתון, אבל זה מעוות, זה לא שוויוני. באחת ההפגנות שנערכו בעקבות האונס באילת ראיתי שלט יפה: 'המדינה הזאת צריכה אמא' (שורה משיר של שלום חנוך - ס"ש). כמה נכון. אנחנו באמת זקוקים לכוח של אנרגיה נשית. זה מתחיל משפת הגוף שנובעת מהביולוגיה שלנו. לאישה יש תנועות מעגליות ומכילות בניגוד לגבר, שמבקיע ופורץ. רבות מהפוליטיקאיות הישראליות פילסו את דרכן באמצעות אימוץ תכונות גבריות, כמו אלימות וכוחניות, ואילו ארדרן היא דוגמה למנהיגות עם רכות. ברור שאנחנו לא חיים בנופים הפסטורליים של ניו־זילנד ושבראש מעיינינו לא עומדים הפוקים של הכבשים, אנחנו מדינה מוקפת אויבים וחיים תחת איום והדברים מחלחלים, אבל כשארדרן ילדה את בנה היא העלתה תמונת סלפי ואמרה לעם, 'אני אוהבת אתכם' ובעיניי זה לא פחות חשוב מההישגים הסוציאליים המדהימים, שגם אליהם היא הגיעה בשפה רכה ואיכותית".
רוזה פארקס
"אישה אפרו־אמריקאית ששינתה את העולם ב־1955, כשסירבה לפנות את המקום שלה באוטובוס לאדם לבן. כשהיא נעצרה והועמדה למשפט, מרטין לותר קינג הוביל את חרם האוטובוסים שבסיומו נקבע שהפרדה גזעית נוגדת את חוקת ארצות־הברית. אנחנו, כנשים, עברנו שנים על שנים של תרבות פטריארכלית, אבל המצב הזה לא חייב להימשך וחלק חשוב מהעבודה תלוי בנו. כל אישה חייבת לדעת להגיד לעצמה, 'אני שווה'".
מתי את אומרת את זה לעצמך?
"בכל מיני מצבים. אחרי הלידה הגוף שלי היה שבור, חתכו לי את הבטן, ילדתי בקיסרי, וגם ההורמונים תרמו למצב השפוף שבו ממש הכרחתי את עצמי להזדקף. אפילו כישלון באיזה אודישן עלול להצטייר כסוף העולם, עד שאת לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמך כמה את שווה".
דפנה לוין, קרן מרגלית ורמה בורשטין
"שלוש במאיות עוצמתיות, גדולות מהחיים, שיוצרות ממקום שמכבד את האישה ואת הנשיות. הן לא מייצגות את הנשיות הכנועה והעדינה. דפנה יצרה את 'אופוריה' והייתי שמחה לעבוד איתה. גם עם קרן ('להעיר את הדוב') לא יצא לי לעבוד, אבל כשביימה את 'פלפלים צהובים' שמעתי מיוסי, שהיה אז בן זוגי, על דרך העבודה שלה. כשחקנית, במיוחד בדרמות, אני ממש מניחה את עצמי בתוך כפות הידיים של הבמאי או הבמאית, ובהתמסרות לאישה יש משהו שונה".
ובורשטין?
"אני לא אוהבת לדבר על דברים לפני שהם קורים, אבל בקרוב ייצא לי לעבוד איתה".
אספרנצה ספולדינג
"מוזיקאית ג'ז ענקית. יש לה קול חם כמו יין והלחנים שלה מטורפים. היא קטנה ודקיקה כמו עלה, אבל על הבמה היא עומדת עם קונטרבס ענקי או עם גיטרה בס שמהווים ניגוד לעדינות שלה. לפני כמה שנים, כשהייתי בניו־יורק, חברים הזמינו אותי לאיזה ערב ג'ם, כולם ניגנו ושרו, ואני ישבתי קצת בצד ליד בחורה מתוקה להפליא. התחלנו לדבר, ופתאום קלטתי שהקול שלה מוכר לי. היא הייתה עטופה במטפחת שהסתירה את האפרו המשגע שלה. קפצתי וקראתי, 'או מיי גוד, את אספרנצה ספולדינג, איי לאב יו' והיא ענתה, 'לא, איי לאב יו'. ברק אובמה הזמין אותה לשיר ולנגן באוסלו, בטקס שבו הוענק לו פרס נובל לשלום. והיא גדולה ממני רק בשנתיים".
נגה ארז
"זמרת מדהימה שהתחילה כזמרת ליווי של שלומי שבן ופנתה לדרך עצמאת עם אורי רוסו, בן זוגה. היא מביאה סאונד חדש ומגניב, הפנים שלה לחו"ל, יש לה איכויות של כוכבת בינלאומית, ולא מספיק שומעים עליה בארץ. אם כל זה לא מספיק, אז היא גם אושיה אופנתית ואושיית רשת. אני מתה מכמה שהיא יפה ונהדרת".
אמא שלי
"פלאביה צ'אוודילי, היא איטלקייה. הלוואי שהיו קוראים לי נעמי צ'אוודילי, זה שם שפותח דלתות. אמא עבדה במשך שנים כמורה לאמנות בתיכון ועד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי, 'אמא שלך שינתה את ההסתכלות שלי על יצירות אמנות'. כשהייתי בת 15 טסתי איתה לברצלונה, ביקרנו במוזיאון של פיקאסו ונדהמתי כשראיתי אותה עומדת מול ה'גרניקה' במשך יותר משעה, בדממה, כשהדמעות זולגות מעיניה. היא תמכה בחלום שלי להיות שחקנית, בניגוד לאבי, רופא פסיכיאטר, שרצה לראות אותי לומדת ומקבלת תואר. סטמפה. היום היא סבתא מדהימה שלא חוששת להשתטות ולתת דרור לדמיון".
אחותי
"מיכל לבוב היא דוגמה ומופת לכוח רצון. בילדות לא היינו כל כך קרובות, גם מפני שהיא גדולה ממני בשש שנים וגם מפני שאנחנו מאוד שונות. הייתי ילדה עם דיסלקציה וקוצים בתחת שלא הוציאה ציונים טובים ומיכל הייתה לי מגדלור, מושא להערצה. היא אמא חד־הורית ורופאת משפחה. בשנים האחרונות אנחנו נפגשות באמצע, בעמק החברות, ואני בטוחה שהקשר בינינו יוסיף ויתחזק".
גם את רואה את עצמך כאמא חד־הורית?
"הכי לא. בדיוק להפך. יוסי גר שני רחובות מאיתנו והוא אב השנה ואב המאה, ואנחנו מקפידים לתת לדניאלה שעות של שנינו ביחד. הוריי התגרשו כשהייתי בת עשר וחצי, אמא נשארה בירושלים ואבא עקר לתל־אביב. דניאלה גדלה עם תא גרעיני של אמא ואבא, ולא רק בשבתות ובחגים".
דניאלה מרשק־לבוב
"ילדה מעוררת השראה ולא רק כי היא שלי. בסגר, כשהיינו הרבה בטבע, דניאלה אמרה לי שהיא אוהבת לחבק עצים מפני שזה נותן לה כוח ושהעץ מחזיר לה חיבוק, רק בלי ידיים. כששאלתי אותה מה האיבר האהוב עליה בגוף היא אמרה 'הלב' ונדהמתי, מפני שאני הייתי בוחרת באף או בעיניים, דברים של החוץ. היא רואה פנימה, ואוהבת לשחק איתי ב'אני אמא שלך'. היא מלטפת לי את הלחי ואומרת, 'אל תדאגי, אני שומרת עלייך, אם תקראי לי אני אבוא'. אין יום שאני לא אומרת, 'תודה לאל שקיבלתי אותה'".
באחד מהראיונות הקודמים הגדרת אותה כפנצ'ר.
"נכון. היא לא הייתה מתוכננת, לא הייתי נשואה והיינו בהתחלה של זוגיות, יש נסיבות מקילות, אבל היא הפנצ'ר הכי טוב שקרה לי בחיים".
למי את מעניקה השראה?
"וואו", היא מטה את ראשה לאחור. "אף פעם לא חשבתי על זה. בתקופה של 'על הספקטרום' קיבלתי המון תגובות ממשפחות של אנשים על הרצף שהודו לי על הדמות של זוהר. דקה לפני הסגר הייתי אמורה לטוס לניו־יורק, לנאום באו"ם ביום האוטיזם הבינלאומי. הנאום תורגם לאנגלית, היה לי כרטיס, והכל נדחה. הייתי רוצה לתת השראה לבני אדם באשר הם לא בזכות ההרים שאכבוש ולא בזכות התפקידים שאגלם, אלא כאדם שחי בשמחה ובהכרת תודה". *
חצאית שחורה ניב קרן 050-842-7344 ; בשער: שמלה: ורנר קניון רמא, עגילים מילר צילומים: גטי אימג'ס, ענבר לוי,צילומים: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב
איפור: אילנה; שיער: עדן ירושלמי; עוזרת סטיילינג: ליאור ברקוביץ
