ממזרתה

מרגרט אטווד: מילים הן כוח // בימוי: ננסי לאנג ופיטר ריימונט - מוקרן בפסטיבל 'דוקאביב' עד 12 בספטמבר, ובהמשך ב־HOT8

הו לא! רק לא עוד סרט על סופר שנפתח במכונת כתיבה מתקתקת! לא עוד תקריב היסטרי על מקשים! הפסו הדימויים מהעולם? האם אלו חוקי גילדה נוקשים או שמא ניסיון להפנט מילניאלז שצפו ב'סיפורה של שפחה' אבל מעולם לא ראו מכונת כתיבה?

'מרגרט אטווד: מילים הן כוח', שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל 'דוקאביב', הוא למעשה כתבת יח"צ ארוכה ומפרגנת על הסופרת הקנדית; סרט נטול כל היגד קולנועי, שפה ייחודית או ביקורת על מושאו מהצד התוכני. ועם זאת, כיוון שאטווד היא אכן גיבורה שובת לב, ומשום שמבט הבדולח הממזרי שלה יכול להחזיק פריים גם בלי הרבה תוספות - עדיין יש בו לא מעט עניין וקטעי ארכיון חמודים. הוא מלווה את אטווד במסעותיה בעולם: בכנסים, בצילומים, במפגשי מעריצים, בחתימות. ולצד אלו נשזר סיפור חייה, מילדותה, דרך חייה לצד בן זוגה הסופר גראם גיבסון ועד הפיכתה לכוכבת בינלאומית בת 80, קלילה וחדה כבת 60.

אחרי מכונת הכתיבה מגיע מיד רצף של סופרלטיבים ופרסים - עניין שיחזור על עצמו כמה וכמה פעמים במהלך הסרט, כחלק מהמאמץ להדגיש את תהליך האיקוניזציה של אטווד ולבסס את מעמדה כסופרסטאר. נדמה שאטווד עצמה הייתה לועגת לסגנון כזה, והנה, היא באמת צוחקת על התיעוד המשמים כשהיא יוצאת ממלון באמסטרדם באומרה, "תראו, אני יוצאת ממלון, זה כל כך מעניין!" מאוחר יותר, בתגובה לשאלה קלישאתית מסוג "מהו הזיכרון הראשון שלך?" אטווד מבקשת מהמראיין לא לעשות לה חקירה פסיכולוגית. כלומר, גם היוצרים וגם אטווד מודעים למה שקורה פה, אבל אף אחד אינו נפוח דיו כדי לעשות מזה עניין.

בעוד בישראל ניטש המאבק על תעלת מים קטנה בחבל ארץ שהטמפרטורה בו מתאימה בעיקר להיפופוטמים, נראית אטווד - פגי, בפי חבריה - חותרת בקאנו באגמים נוראי־הוד, מטיילת ביערות צפופי עלווה, קוראת בשלג או מחדדת נוצה כדי לכתוב בה. כבתו של חוקר חרקים, הטבע סבב את אטווד מילדותה. בגיל חצי שנה היא "נישאה אל היער", כלשונה, ושם חיה, לעיתים בבית ללא חשמל. את הסיפור הראשון שלה, שגיבורתו היא נמלה, כתבה בגיל שבע.

אולי זה נכון לגבי כל אחד, אבל אטווד מצטיירת כאן כאשת הזמן: קורותיה כאישה וכסופרת משתרגים ב - ומשפיעים על - נקודות הציון החשובות של הפמיניזם, משנות ה־50 ועד ימינו, כמעין פורסט גאמפ ממין נקבה נבונה. שנות ה־40 וה־50, שבהן גדלה, התאפיינו בשמרנות קיצונית ובאפליה מגדרית. נשים שכבר עבדו נדחקו חזרה הביתה כדי לפנות משרות לגברים ששבו מן המלחמה. בגיל תשע נחשפה אטווד לסרט 'הנעליים האדומות', ה'אנה קרנינה' של עולם המחול, שמסקנתו המרכזית הייתה שקריירה אינה אפשרית לנשים. בתיכון נאלצה לבחור בין מגוון המקצועות המצומצם שממנו יכלו בנות גילה לבחור: מזכירה, אחות, דיילת (היא בחרה בכלכלת בית). כשרצתה ללמוד עיתונאות, הזהירו אותה שתקבל את משימות ההקלדה והתיוק. בסיקסטיז למדה במכללת הנשים רדקליף, בהרווארד, שם נתקלה בספרייה שהכניסה לנשים אליה אסורה. ב־1965 הייתה מעורבת במחאות וקראה שירה מעל הדוכן במשקפי קרן. ספר השירים שהוציאה ב־1966, בעודה סטודנטית, זכה בפרס חשוב ודרכה להצלחה נסללה.

הרומן הראשון של אטווד, 'האישה האכילה', יצא ב־1969 והפך אותה למייצגת של התנועה הפמיניסטית, למרות אמירות מקוממות כמו "נשים הן פשוט בני אדם" ומערכת יחסים ארוכה עם גבר משופם שמעשן מקטרת ו"יודע להדליק מדורה". אחותה מספרת בסרט על האופן שבו שילבה את הכתיבה עם מטלות הבית: העמידה כביסה ועלתה למעלה לכתוב עוד פרק. את 'מעשה השפחה' כתבה בשנות ה־80, בברלין, עם הרגרסיה של המאבקים למען זכויות האישה.

אטווד היא בן אדם של מערכות יחסים ארוכות. יש לה חברים ותיקים והיא לא החליפה את הסוכנת שלה זה 50 שנה. העובדה הזאת מעידה עליה כמעט יותר מכל דבר אחר. חבריה מספרים שהיא מתחכמת, מלאת ביטחון וזריזה לענות. ואכן, עניין נוסף שהופך את אטווד לאחד מאנשי המאה הוא היותה סוגה עילית של מה שפייר בורדיה הגדיר כ־Fast Thinkers - הוגים ומרואיינים המתאימים ככפפה לעידן תקשורת ההמונים. כזכור, היא גם צייצנית מסורה, ונדמה שהיא נהנית מוויכוחים בטוויטר לא פחות מאשר מכתיבת רומנים.

אטווד מעורבת במאבקים רבים - גם זה, הלוא, צו השעה - ממאבק פמיניסטי, למאבק אנטי־טראמפי, למאבק להצלת האוקיינוסים. הסרט מידרדר גם לצפרות. אבל זה לא היא, זה העידן. בעוד הגרסה המקורית של אטווד לפמיניזם הייתה מקורית, עצמאית, עם טוויסט בטעם לימון - האופן שבו אימצה התרבות הפופולרית את 'סיפורה של שפחה' בראשית המאה ה־21 הוא סיפורה של השטחה. אטווד מצטלמת עם כנפיים, עם גאדג'טים מטופשים וכמובן עם פמליות של "שפחות" בברדסים שפוסעות לצידה בדרמטיות. זה אמנם נלעג, אבל הקלילות של אטווד, לצד המודעות העצמית, מצליחה להחליק כמעט כל דבר.

הקורא העברי מכיר את אטווד בעיקר כסופרת. קובץ מתורגם יחיד ממבחר שיריה, 'אלה ידי, זה העולם', יצא כאן לפני כשנתיים (הוצאת לוקוס, בתרגום הילה אהרון בריק). בסרט מקריאה אטווד בקולה כמה שירים, בתוכם מנצנצת שורה שלוכדת יפה את דמותה, על אהבת הכתיבה, ההומור והפוסט־מודרניות שלה: "מוּת בבקשה אמרתי/ כדי שאוכל לכתוב על זה". •