טייס אוטומטי

הרג קומנדטורה // הרוקי מורקמי - מאנגלית: שאול לוין - כנרת־זמורה־ביתן - 575 עמודים

בפעם הראשונה שאכלתי סביח אצל עובד בגבעתיים עברתי חוויה חזקה: ההתלהבות המידבקת שלו סביב המנה המיתולוגית, הפעלולים בהרכבת הפיתה, ובעיקר הז'רגון המפורסם ("לְבַצֵּל", "לְפַטְרֵל", "כמה־כמה בדרבי?"). ללקק את השפתיים. לפני כמה שנים ביקרתי שם שוב, אחרי תקופה ארוכה שלא פקדתי את המקום. עובד עשה את ההצגה הרגילה, דיקלם את כל התסריט, אבל כשהבטתי בעיניו נדמה היה כאילו משהו מת שם, כאילו הוא פועל על טייס אוטומטי. המנה הייתה טעימה, נהניתי ממנה, אבל זה לא היה זה. כך בדיוק הרגשתי כשקראתי את הרומן החדש של הרוקי מורקמי. יש בו הרבה מן המרכיבים שהופכים סיפור לסיפור טוב, ברור שעומד מאחוריו בעל מלאכה מיומן, אבל אלה לא מצליחים להתגבש יחד לכדי יצירה משמעותית, גם אם מהנה.

'הרג קומנדטורה', נדמה לרגעים, כמו יצא ממחולל מורקמי. גיבור מתבודד שאוהב מוזיקה, אוכל וחתולים? יש. שלל אירועים פנטסטיים חסרי היגיון? יש. עלילה מרכזית שמסתעפת לאינספור עלילות פרומות? יש ויש. במרכז הרומן הזה, על 575 עמודיו, גיבור חסר שם, צייר דיוקנאות מצליח, שאשתו נפרדת ממנו, והוא בורח מהריסות חייו אל בית מבודד על צלע הר, בית שפעם היה שייך ל"צייר מפורסם של ציורים בסגנון יפני". רעשים מסתוריים מובילים אותו לציור שמכונה 'הרג קומנדטורה' המוסתר בעליית הגג, גילוי שמוביל לסיבוכים ולהסתעפויות משונות: צליל פעמון מסתורי מטריד אותו באמצע הלילה, גבר נטול פנים מבקש ממנו שיצייר דיוקן שלו, רוחות רפאים משוחחות איתו, וכאילו זה לא מספיק - הקומנדטורה נמלט מן הציור ומופיע על ספת הסלון שלו כאדם בגובה 60 סנטימטר.

לצד כל אלה מתייחס מורקמי גם לאירוע היסטורי ממלחמת סין־יפן השנייה, טבח נאנג'ינג, שבו נרצחו בידי צבא יפן למעלה ממאה אלף אזרחים וחיילים סינים (יש שאומרים 400,000) ונאנסו כ־20,000 נשים סיניות - אירוע שיפן מכחישה את פרטיו עד היום, מה שעורר זעם ציבורי כלפי מורקמי עם צאת הספר.

כמו תמיד אצל מורקמי, כמעט בלתי אפשרי לתאר את עלילת הרומן באופן שמניח את הדעת. כאן במיוחד, כל מהלך עלילתי פשוט נפרט לאינספור פעולות ודיאלוגים טכניים שנמתחים על פני עמודים שלמים, כאלה שלא רק שאינם מקדמים את העלילה, אלא אינם תורמים דבר. אפשר היה לקצץ בקלות 200 מעמודי הספר מבלי לשנות דבר במהלך הסיפור, ומוטב היה אף יותר.

ואולי זה סימפטום לבעיה עמוקה יותר ברבים מספריו של מורקמי: מאחורי כרכים עבי כרס, גדושים בעלילות פתלתלות, דמויות אקסצנטריות ואלמנטים סוריאליסטיים - חתולים מדברים, מנהרות מסתוריות, יצורים חידתיים שנופלים מהשמיים, תופעות קוסמיות בלתי מוסברות - מסתתרת לעיתים קרובות ספרות פשטנית, ילדותית אפילו, כזו שמתחזה לספרות גדולה, יוצאת דופן, "מוזרה", באמצעות כלים צורניים מרשימים ויכולת סיפורית נדירה.

צריך לומר - מורקמי מצליח לברוא עולם משכנע ומסקרן, הקריאה בספר מהנה, גם אם העיניים נוטות לדלג מדי פעם לפסקה הבאה. אבל כשהקורא מנסה להבין איך עולמן הפנימי של הדמויות משיק לנפש האנושית, איך העולמות שבורא מורקמי נוגעים בקיום האנושי, הוא נתקל בבליל של נושאים ומחשבות, שאף אחד מהם לא מתפתח ליותר ממשפט או פסקה. בדידות? משמעותה של אמנות? משבר גיל העמידה? כל הרעיונות האלה מציפים את גיבור הספר, אבל הוא עסוק מדי בתלאות שהמיט עליו המחבר, אחוז בסבכי העלילה ובתפקידו ככלי שרת שלהן מכדי לזכור שהוא בן אנוש. יותר מכל, זהו סיפור לשם הסיפור. אגדה חסרת משקל עם מנגנונים סיפוריים מפותחים מאוד.

ראוי להתייחס גם לבחירה הבעייתית לתרגם את הספר מאנגלית ולא משפת המקור, בשונה מרוב ספריו הקודמים של מורקמי. התרגום אמנם קולח ברובו, אבל לא פעם הפרוזה הנקייה בדרך כלל, הקצבית, היפה, של מורקמי, מצטמצמת לכתיבה רזה מדי, שכל מה שנותר בה הוא העור העוטף את העצמות. כך, למשל, מילים כמו "מיוחד", "מדהים" או "נפלא" מופיעות בספר תדיר (המוזיקה של שוברט ומוצרט מתוארת על ידי המספר כ"עמוקה, מדהימה ויפהפייה"). על אף שאין לי דרך להשוות למקור היפני, קשה שלא לתהות אם מדובר בתוצאה של ריקון השפה באמצעות מכבש התרגום הכפול.

כך או כך, לא מדובר באחד מספריו הגדולים של מורקמי. מעריציו ודאי יבליגו על הבעיות הנקודתיות בספר וייהנו מהעולם החדש שהוא יצר, משפע העלילות והמרכיבים הפנטסטיים ומכמה שעות בחסותו של מספר סיפורים מצוין. מי שסולדים מכתיבתו של מורקמי ישמחו לקבל תחמושת טרייה שתסייע להם להתבצר בעמדתם. ומה לגבי ועדת פרס נובל? ובכן, אני מקווה שהם דורשים קצת יותר מהספרות שהם קוראים. •