איך הכרתם?" שאלה בסיסית בסך הכל. "הו, גם על זה יש ויכוח", צוחק אתגר קרת. "שיחקתי ב'מלכה לב אדום' שאתגר עשה והתאהבתי בו", שירה גפן מתחילה. "והחלטתי שזה חייב לקרות. ואתגר לא ידע את זה".
"היה מועדון בתל־אביב שנקרא שחיתות ובאתי לאיזו מסיבה", הוא ממשיך, "היה ווליום מטורף, ורציתי ללכת. ואז ראיתי את שירה והיא אמרה לי, 'מה, אתה כבר הולך?'"
שירה: "הייתי ביישנית, אין סיכוי שאמרתי את זה".
אתגר: "כן, היינו בחוץ ושאלת. אמרתי לה, 'אני לא שומע כלום' ואז היא אמרה לי, 'תנשק אותי'".
אמיץ מאוד.
"בחיים אף בחורה לא אמרה לי 'תנשק אותי', בטח לא מישהי שאני לא ממש מכיר. ועוד בחורה חמודה. אז אמרתי, 'שמעי, יש כאן רעש מטורף, בא לך אולי שנשב בבית קפה ממול?' ישבנו, ואחר כך ליוויתי אותה הביתה והתחלנו לצאת. וכשכבר היינו יחד, אמרתי לה, 'איזה ביצים היו לך. בחיים לא הייתי אומר את זה למישהי', אז היא אמרה, ׳אני אמרתי שלא תמצא טקסי'".
שירה: "וככה אנחנו עד היום, כל אחד שומע אחרת", היא צוחקת. "אבל זה לא משנה. מה שצריך לקרות קרה".
23 שנה אחרי, גפן וקרת פלוס הבן שלהם לב, בן 14 וארנב בשם האנזו מתגוררים בדירה קטנה בתל־אביב. המון ספרים, אלא מה. עוגת יום הולדת מאתמול, אתגר חגג 53, שירה, 49, אפתה. קשה להחליט מי יותר חד וחריף, ברור מי מביניהם אוהב יותר לדבר. שירה עוצרת הרבה, אתגר יורה.
× × ×
יש זוגות שהולכים לטיפול זוגי, יש שיוצרים יחד (ב־17 בספטמבר עולה בסלקום tv ‘המתווך’, סדרה בת ארבעה פרקים שבני הזוג כתבו וביימו יחד), או כותבים אחד על השני. "אתגר יכול לכתוב עליי סיפורים אבל זו לא אני, זה איך שהוא רואה אותי", שירה מתארת. "הגרעין הוא אמיתי, ודרך הסיפור אני יכולה להבין מה הוא חושב. זה יתרון שאין להרבה זוגות. ואני נחשפת לנפש שלו בצורה הכי טהורה שיש. בסיפור 'איזו חיה אתה', למשל, אני אישה שלא אוהבת שמצלמים אותה".
אתגר: "זה מבוסס על מקרה אמיתי על צוות שבא לצלם כתבה. לפעמים יש פה המון צלמים בבית ושירה לא אוהבת את זה".
שירה: "פעם בא לפה צוות פולני ובדיוק היה יום הולדת ללב. הלכתי למקרר להביא ללב עוגה, הגעתי לסלון ואז הם אמרו לי, 'זה היה חשוך מדי, תעשי את זה עוד פעם'. התחרפנתי".
אתגר: "בכל מה שקשור ליחסים עם תקשורת, ההתנהלות שלך הרבה יותר נורמלית משלי".
שירה: "נורמלית?"
אתגר: "כן. נגיד כשלב היה ילד והיינו הולכים ברחוב והיה פפראצי, שירה הייתה מנסה לברוח ואני תמיד הייתי אומר, 'אהה, מצלמים את הילד! אהלן!' בחוויה שלי זה מישהו שמתפרנס מלצלם, אז מה אני אפגע לו בפרנסה? ילד יפה, מה אכפת לי? ולשירה יש פרספקטיבה אחרת, שזה משהו פרטי שנלקח מאיתנו.
זה מגיע מזה שגדלת להורים מפורסמים?
"ברור. היה קשה לי חוסר הפרטיות, שנאתי את זה. רציתי לבנות את עצמי כמו שאני, דומה לעצמי".
ולא כבת של?
"כן, לעשות את ההפרדה, עד שהרגשתי שיש לי 'אני', שאני לא מתערבבת, ומאותו רגע זה פחות איים עליי. תמיד שואלים אותי, 'מה, גדלת על הספרים של אבא שלך?' לא גדלתי עליהם - גדלתי בתוך זה, חייתי את זה, הייתי דמות בספרים של אבא שלי, 'הכבש ה־16' היו עושים חזרות אצלנו בבית. אז היה לי קשה לראות את הגדולה שלו בתור סופר ילדים. עכשיו, כשאני מעבירה סדנאות כתיבה וקוראת שוב את השירים שלו, אני מבינה שהוא באמת ברמה אחת עם מרים ילן־שטקליס וביאליק. וזה משהו שלא יכולתי לראות או לחוות בתור ילדה".
"יש דבר אחד בסיסי שלמדתי משירה, שאני לא בן אדם נורמלי", אתגר אומר. "אני נוסע הרבה במוניות, ואם יש נסיעה ארוכה אני שואל את הנהג בסופה אם הוא צריך לבית שימוש. והרבה פעמים הם אומרים כן, עושים פיפי־קקי והולכים. מה, הוא ישתין בבגאז'? פעם שירה ישנה בצהריים והיא פוקחת את העיניים ואיזה נהג מונית עומד מולה עם תחתונים, שעיר כזה, רוכס את המכנסיים שלו, והולך. והיה בינינו ויכוח נורא גדול. שירה אמרה לי, 'שמע, זה לא דבר נורמלי', ואני נזפתי בה. 'את אומרת שאני לא בסדר כי אני אמפתי לצרכים של אנשים? כולם מזמינים נהגי מוניות להשתין אצלם בבית, ורק אותך חינכו לא טוב. את לא נחמדה'. זה נגמר בזה ששאלתי אנשים וכולם אמרו שהם לא מזמינים נהגי מוניות אליהם הביתה.
"עכשיו, אני גדלתי בבית הכי לא נורמטיבי", הוא מסביר. "אבא שלי גדל בבור ואמא שלי התייתמה בשואה בגיל צעיר וגדלה בבית יתומים. לא היה לה רפרנס להורות. 'ניסו לגנוב לי את האוכל ולאנוס אותי בלילה, זה מה שאני יודעת. אם מישהו יבוא לאנוס אותך בלילה אני אדע להגיד לך מה לעשות' (צוחק).
"אצלנו בבית היה כלל שאם יורד גשם, לא הולכים לבית ספר, כי עם כל הכבוד לא מלמדים אותך משהו מספיק חשוב בשביל להירטב עבורו. ואחרי שלב נולד אמרתי לשירה 'גשם היום' ושירה אמרה 'שייקח מטרייה'. או למשל, אני תמיד הייתי ישן עם אבא שלי שנ"צ יחד, גם בגיל 30. אבא שלי ואני גם היינו מתקלחים יחד. היינו באים להורים שלי והייתי עושה אמבטיה ואמא שלי הייתה מביאה לי קרש עם פירות חתוכים. הייתי אוכל אננס ואבא שלי היה יושב על האסלה והיינו מדברים. אז אם את שואלת אותי אם הייתי מעדיף לגדול במציאות אחרת, שאני פוגש את אבא שלי פעם בשבוע ואנחנו מדברים על מתי אני אקנה דירה? לא, היה לי מאוד נחמד. אז בכל מה שקשור לנורמטיבי או לא אני תמיד מסתכל על הבית של ההורים שלי ולא חושב על מה כולם עושים".
אתה מתאר את זה כאילו שירה גדלה בבית הכי נורמלי.
שירה: "כל ההגדרות האלה, אני לא מסכימה איתן בכלל. אין משפחה אחת נורמלית. משפחה זה לא דבר נורמלי. ובכלל להיות בן אדם זה לא דבר נורמלי, בטח לא בתקופה הזאת. מה שיש בינינו זה מפגש בין שני אנשים ואנחנו עושים את המקסימום. ומה שחשוב זה להיות גמיש, להשתנות, לא להגיד, 'ככה את רצית אותי, קחי אותי ככה' כמו שאבא שלי כתב, אלא להפך. אנחנו כאן ובוא נעשה שיהיה טוב אחד עם השני, ונשפר אחד את השני ולא נתקבע על מאיפה באתי ומה עשו לי".
אתם אוהבים להיות הורים?
אתגר: "אני חושב שיש שני דברים בחיים שאני איכשהו מרגיש נינוח איתם ושלא מצריכים ממני מאמץ: הכתיבה וההורות".
שירה: "אני בדיוק הפוך. לי זה בא פחות טבעי מאתגר, אני לומדת את זה כל הזמן, כל הזמן טועה, אני מוצאת את עצמי אומרת הרבה 'סליחה' ללב. יש לי צד אינפנטילי ולפעמים אני אומרת דברים מנקודת מבט ילדית ולא הורית".
אתגר: "זוגיות כן מצריכה מאמץ. כשהייתי גר לבד והייתי כותב, הייתי יכול לא לצאת מהבית תקופה, להעביר 36 שעות שלא ישנתי ולא אכלתי עד שאני גומר סיפור".
"שום סיכוי שזה יקרה לי", שירה נקרעת. "כשאני כותבת אני שומעת כל דבר בסביבה, ואם אני נתקעת אני קמה ואוכלת קוביית שוקולד. אני תמיד ערנית לכל מה שקורה סביבי. אתגר, אני ולב היינו בהפגנה מול הבית של אמיר אוחנה, ומתישהו התחלנו ללכת ברחובות, ובאיזשהו שלב הם התחילו לדבר אחד עם השני, וכשהם מדברים העולם יכול להתמוטט, הם לא ירגישו. הם רצים לכיוון איילון, ולא שמים לב מה קורה, ובירידה לאיילון פתאום מגיעים סוסים ועוד רגע עולים עליהם".
אתגר: "האמת שהסוס הביא לי קטנה, אבל בקטע טוב".
× × ×
הרגלים שהשתנו בבית בעקבות הקורונה: עד המגפה קרת היה טס בממוצע פעם בחודש. פה סיור קידום לספר, שם הרצאות. "בסוף פברואר חזרתי ממקסיקו ומאז לא נסעתי. זו התקופה הארוכה ביותר שנשארתי בה בארץ אחת ב־30 השנים האחרונות".
שירה: "כשאתגר לא בחו"ל, אנחנו רוב הזמן בבית, כל אחד כותב בחדר שלו, אז זה לא מאוד השתנה בקורונה. ולא הרגשתי שהיה בינינו איזה חיכוך. גם ככה אני כל החיים חיה בתוך הראש, אז אני חיה בראש עוד קצת, אבל לאט־לאט מבינה שדברים השתנו ולא יהיו כמו פעם. אני מבינה שאם אני רוצה לעשות סרט אני צריכה להפסיק לחכות לקרנות או לוועדות שיאשרו לי, צריכה להתחיל ליזום. מבחינתי אקח פלאפון ואעשה סרט. זה גורם לי להיות יותר פעילה".
מה למדתם על עצמכם מהשהייה בבית?
"לא נעים להודות אולי, אבל שטוב לנו".
אתגר: "יש אנשים שתמיד אמרו לי, 'בואנה, שיחקת אותה, אתה נשוי, יש לך אישה פרח, אבל שבוע בחודש אתה בחוץ לארץ, מנקה את הראש'. ועכשיו פתאום חצי שנה אני לא עושה את זה והרבה יותר טוב לי. אני לא צריך את השבוע בחודש להתאוורר מהמשפחה שלי. אני לא צריך לטוס כדי לדעת שאני מתגעגע אליהם".
שירה: "גם אני לא. אבל זה טוב שלכל אחד יש את החיים שלו. החיים היצירתיים שלנו נורא מעורבבים, עד כדי כך שאני יכולה להגיד, 'אתגר, איזה רעיון יפה היה לך' והוא יגיד לי, 'זה רעיון שלך'. ובזכות זה שלכל אחד יש את הדברים שהוא עושה, אנחנו יכולים לקיים את שני העולמות האלה בבטחה".
אתגר: "זה כמו שיש זוגות שהולכים לריקודי עם יחד, אז אנחנו עושים סדרות יחד".
יש ביניכם תחרות?
שירה: "כשאתגר כותב משהו יפה אני תמיד אומרת שזה רעיון שלי. זו בדיחה שלנו. אני מקנאה בקטע טוב. אני מקנאה שהוא יכול להיכנס לחדר ובחצי שעה לכתוב סיפור. אצלי זה אחרת, יש לי רעיון וכמו עוגה אני שמה אותו לתפוח, ואז עושה משהו אחר וחוזרת לבדוק. ישבנו פעם במרפסת ואתגר אומר לי, 'תארי לך שהיו שולחים אותי, סופר, לבנות גשר'".
אתגר: "הייתי עתודאי להנדסת תעשייה וניהול בטכניון. כשאני כותב סיפורים גרועים אנשים אומרים 'סיפור מעפן', אז תארי לך גשר המכבייה".
שירה: "ואז אני ישר אמרתי לו 'לך תכתוב'".
אתגר: "ויצא מזה הסיפור 'אל מוהנדס'. ככלל, הצמתים הקשים בחיים שלנו רק קירבו אותנו וגרמו לנו לאהוב אחד את השנייה הרבה יותר. אחרי צוק איתן למשל (כשגפן עוררה סערה לאחר שביקשה מהקהל בפסטיבל ירושלים להצטרף אליה לדקת דומייה לזכר ארבעה ילדים פלסטינים שנהרגו באותו יום מאש צה"ל — א"ב), הזוגיות שלנו ממש השתפרה בגלל העובדה שאתה מבודד ואנשים תוקפים אותך ומאחלים לך מוות. וגם אם הרעיונות של שירה זה לא בדיוק הרעיונות שלי, יש בזה משהו מאוד מקרב. באותה מידה היה משהו בשגרת הקורונה שקירב בינינו".
כמה הצטמצמתם עכשיו?
שירה: "אנחנו ממילא לא בזבזנים. לא שותים אלכוהול, לא הולכים למספרות, אני לא קונה תכשיטים, אין לנו רכב. בתכלס לא יצאנו הרבה מהבית עוד לפני הקורונה. אנחנו כמו הוביטים, אוהבים להיות בבית".
אתגר: "אמרתי, 'יואו, מה יהיה עם פרנסה' ופתאום אין לי פרנסה וזה גם בסדר. המצב שלנו הרבה יותר טוב ממצבם של אנשים אחרים, אני מוצא דרכים להתפרנס, ופתאום אני מרגיש שדווקא הלחץ צימצם את המחשבות החומריות. התקופה הזו היא התקופה הכי יצירתית בחיים שלי מאז השירות הצבאי. אני מרוויח שליש ממה שהרווחתי קודם, ויש לי פי שלושה זמן, והרצון שלי ליצור זה כדי לא להשתגע, זו הדרך שלי להתמודד עם המציאות".
עבור מי שממילא עושה מכל דבר סיפור, חו"ל אמנם רחוק עכשיו, אבל תמיד אפשר להיזכר. למשל בנסיעה לסנט־פטרבורג, רוסיה, שאתגר יצא אליה לא הרבה אחרי ששבר שתי צלעות בתאונת דרכים. "אחרי התאונה ביטלתי את כל הנסיעות שלי, אבל האנשים שעזרו להוציא את הספר שלי שם היו מקסימים ואמרו שזה נורא חשוב להם שאבוא. זה היה סוף נובמבר, מינוס 15 מעלות, ויש לי כאבים, אז ביקשתי שיעבירו אותי מהשדה למלון כמו חבילה. עטוף, מוגן. אין בעיה, סוכם שיאסוף אותי נהג”.
המטוס נחת בסנט־פטרבורג. "שלוש אחר הצהריים, חושך גמור, קור מטורף, והצלעות, ואף אחד לא בא. אני מתקשר לאיש קשר והוא אומר לי, 'הנהג שם, ברציף'. והנהג לא שם. אחרי כמה דקות איש הקשר חוזר אליי. 'נהג בן זונה, אפס, שפל. הוא שיכור בבר, אבל אל תדאג, אמרתי לו שיבוא לאסוף אותך ואחרי זה הוא מפוטר. אני אדאג שהוא יהיה רעב ללחם'. אמרתי 'שמע, אין צורך לפטר', והוא אומר לי 'כבר פיטרתי אותו'. מגיע בן אדם שני מטרים, שיכור, פרצוף אדום, מסתכל עליי במבט שהוא רוצה לרצוח אותי, מכניס את הזרת לידית של המזוודה ומרים אותה, צריך להיות מאוד חזק בשביל זה, ומתחיל ללכת לאיזו לימוזינה בשלג".
אמא'לה.
"אני אומר לעצמי, 'אוקיי, לא נעים אבל 20 דקות נסיעה וזהו', והוא נותן לי מבטים של אדם שבגללו הוא איבד את העבודה. יש לי ארבעה אחוזים בסוללה, ואחרי רבע שעה נסיעה הוא נכנס ליער. אני מתקשר לאיש הקשר, לא עונה. 20 דקות עברו, כבר אמורים להגיע. הנהג שיכור, עצבני, ענקי. אני מתקשר לשירה, 'מה נשמע, רציתי רק להגיד לכם שאני אוהב אתכם'. ואז נגמרת לי הסוללה, ואנחנו נוסעים יותר משעה ביער. הייתי בטוח שהוא יהרוג אותי. מגיעים למלון, הוא זורק את המזוודה שלי בשלג והולך. ואז אני מספר לאיש הקשר שנסענו המון זמן והוא לא ענה לי. והוא אומר: 'פחדתי שאם אני אגיד לך שזה יותר מ־20 דקות נסיעה, לא תבוא'".
בבאלי, אינדונזיה, היה מפחיד כמעט באותה מידה. "אין להם יחסים דיפלומטיים עם ישראל. קיבלתי מכתב שהם סידרו לי, כדי שאוכל להיכנס. אני עולה על מטוס, ביזנס, מתרווח. המטוס נוחת בבאלי, עולה אדם עם מדים כמו של הצופים. צועק 'אקסיוז מי! מיסטר קרת', תופס אותי בחולצה ומבקש שאתפוס אותו בחולצה גם, ואומר, 'לא משנה מה קורה, אל תיתן לאף אחד להפריד בינינו'".
סטנדרטי.
"אנחנו הולכים יחד, והוא מחזיק אותי בחולצה כל הזמן. ואז בביקורת דרכונים הבודק מתחיל להתווכח ומסמן לי לבוא איתו ויוצא מהתא, והאיש הזה עם מדי הצופים מחזיק אותי ואומר 'אל תלך!' בסוף יצאנו משם, ושאלתי אותו מי הוא והוא הסביר לי שהתפקיד שלו זה לשחרר חיות מסוכנות לגן החיות של באלי. נניח, אם מגיע נחש או אריה למכס ויש בעיות - שולחים אותו. ואני הייתי על אותה נישה".
כישראלי?
"כן. ואז אני פוגש את המנהלת של הפסטיבל, והיא אומרת, 'יש לנו דיל עם בתי מלון שנותנים לנו חדרים טובים, סידרנו לך את פור סיזנס, ויש שם את סוויטת ג'וליה רוברטס, שבנו לכבודה כשהיא באה לצלם את לאכול, להתפלל, לאהוב. ובגלל שאתה כזה גיבור אנחנו ניתן אותה לך, אבל אל תספר כדי שאף אחד לא יקנא׳. אוקיי. מגיע למלון. חדר מטורף, רק השירותים בגודל של הדירה שלנו. ובסלון יש ג'ונגל עם מפל טבעי שנופל לבריכה. אני אומר תודה, נותן טיפ גדול, קופץ עירום לבריכה ושולח לשירה תמונות. ואז דפיקות בדלת. האיש שלקח אותי אומר לי, 'סליחה, עשיתי טעות ענקית, אתה חייב להתלבש ולצאת'. ואני מנסה להתווכח והוא אומר לי, 'אדוני, זו לא הסוויטה של ג'וליה רוברטס, זו הסוויטה של חוויאר ברדם. ג'וליה רוברטס סוויט מאץ' בטר'. האמת? היא נראתה בערך אותו דבר".
בקיצור שירה, את נשואה לחוויאר ברדם.
שירה: "אתגר הרבה יותר טוב".
× × ×
הספרים שלו תורגמו ל־45 שפות בעולם. האחרון, 'תקלה בקצה הגלקסיה', זכה בפרס ספיר. רשימת הפרסים שקטף צריכה גיליון שלם. ביולי האחרון השתתף בפרויקט סיפורים קצרים של ה'ניו יורק טיימס' לצד סופרות כמו מרגרט אטווד וקארן ראסל. הסיפור שכתב אז, 'בחוץ', הפך בחסות מותג 'פקטורי 54' לסרט מחול קצר שעשה עם הכוריאוגרפית ענבל פינטו והוקרן על מסכי ענק באוויר הפתוח בניו־יורק ובטוקיו.
גפן התחילה כשחקנית, והייתה מועמדת לפרס אופיר על תפקידה ב'מר באום', אחר כך השתפה ב־'20 פלוס' ודי מהר חתכה לצד השני כיוצרת תיאטרון, סופרת ילדים וקולנוענית. הסרט 'מדוזות' שכתבה וביימה יחד עם קרת זכה במצלמת הזהב בפסטיבל קאן, וסרט נוסף שביימה, 'בורג', זכה לשבחים בעולם. לא מזמן הוציאו יחד את ספר הילדים 'מחכים לניסים'. את ‘המתווך’, הסדרה החדשה שיצרו וביימו יחד בצרפתית — שפה שאיש מהם לא מדבר — הם מתארים כפרויקט הכי גדול שלהם עד עכשיו, בינתיים.
במרכז העלילה נמצא סוכן נדל"ן לא ממש יוצלח עם כוונות טובות שנוסע בזמן ומדבר עם דג. זה לא החומר הקלאסי לטלוויזיה הישראלית וקרת וגפן שמעו הרבה "לא" כשבאו לגייס כסף. בסופו של דבר הסדרה הופקה על ידי ערוץ Arte הצרפתי עם מתיה אמרליק בתפקיד הראשי, זכתה בפרס לה רושל על התסריט וקצרה שלל ביקורות מצוינות.
הם המשיכו לשמוע את ה"לא" כשאף אחד מגופי השידור בארץ לא רצה לרכוש את הסדרה גם לאחר שהושלמה. "אין אף סדרה דוברת צרפתית ברשת או בקשת", קרת מסביר. אז הם החליטו להקרין את 'המתווך' בסינמטקים. "במשך חודשים הגיעו הרבה אנשים, ובקורונה ישבו שלוש שעות עם מסכות כדי לראות את זה, למרות הידיעה שאולי יידבקו. אז אוקיי, זה לא 'סברי מרנן'. השאיפה המגלומנית שלי היא לא שמיליארדים יצפו בזה, אלא שיהיו מספיק אנשים שהיצירה תהיה משמעותית בשבילם. הרבה יותר מעניין אותי מהשאלה אם ספר מכר 800 עותקים או מאה אלף — זה שמישהו יגיד, 'בזכות הספר הזה הכרתי את אשתי'".
שירה צוחקת. "כשרק הכרנו, הייתה הצגה די אבסורדית שביימתי בתיאטרון חיפה, וראיתי שמישהו בקהל נרדם. התחושה שהייתה לי היא 'איזה כיף, הוא ישן'. אני כל כך אוהבת לישון, וההצגה שלי גורמת לו לישון. הוא זכה בשינה".
הם התחילו לעבוד על הסדרה קצת אחרי שאביו של קרת נפטר, וכאן נכנס העניין של מתווך הדירות. "כשאבא שלי שרד את המלחמה, הוא אמר שהוא רוצה לחיות הרבה חיים. אז כל שבע שנים הוא החליף מקצוע. לפעמים הוא היה מאוד טוב במה שעשה ולפעמים הוא היה מאוד לא טוב. כשאמא שלי הייתה בהיריון איתי, הוא פשט רגל ויש סיפורים על איך היא התחילה לתפוח ולא היה לה כסף אז היא הורידה את הווילון מהקיר ועשתה ממנו שמלה. ובשלב יחסית מאוחר הוא נכנס לקטע של נדל"ן והיה שותף באיזה נכס בעייתי בתל־אביב, בניין עם צו הריסה. וכשהוא נפטר אמא שלי אמרה, 'עכשיו אתה צריך לטפל בזה'".
תענוג.
"אמרתי לה שאני לא מבין בזה. הצעתי שנמכור, והיא אמרה לי, 'איך אתה מדבר? אבא שלך עבד והשקיע'. כל האינטראקציות סביב זה היו נוראות, כאילו תרמתי כליה בלי הרדמה. אנשים מדברים איתי על פרצלציות ואני לא מבין, משקרים לי בפנים, באים עם משפטי פתיחה כמו 'חבוב, כאן זה לא סיפור קצר' או 'וואללה, אני לא מאמין איך לבן אדם מדהים כמו אבא שלך יצא ילד כזה אפס', שהיה הכי אהוב עליי כי אחריו תמיד הגיע סיפור על אבא שלי שחשף צדדים שלא הכרתי".
ותמיד החיים מתערבבים ביצירה. "כשעשינו את המיקס לסצנה שבה הגיבור פוגש את אמא שלו, אולי בפעם האחרונה, אחי התקשר ואמר שגילו אצל אמא שלי גידול בשלב מתקדם ושזה סיפור של שבועות עד שהיא תמות. ידעתי שאני מסיים שם וטס והולך לחבק את אמא שלי והיא הולכת למות. מהרגע שאבא שלי נפטר חייתי תחת התחושה שגם אמא שלי תמות בסופו של דבר, שאני אהיה יתום בלי הורים".
כמו הגיבור בסדרה, גם קרת וגפן נוסעים בזמן כשהם כותבים. זה עוזר לראות דברים שקרו להם באור חדש. "כשלאבא שלי היה סרטן מתקדם בשורש הלשון, הוא לא יכול היה לבלוע כלום, היה מוזן דרך הבטן. הדבר שהוא הכי אהב זה לשתות קפה ולעשן סיגריות, ופעם עברנו ליד קפה בארלוזרוב והוא אמר לי, 'לפי הריח, אני יכול להגיד לך, זה הקפה הכי טוב, בוא נשב'. אמרתי לו, 'אתה לא יכול לשתות', והוא אמר שהוא כן, אז ישבנו, וכשהמלצרית באה הוא ביקש אספרסו כפול. חשבתי שאולי הוא רוצה להריח אותו, אבל הוא שתה את כולו. פיזיולוגית, הרופאים הסבירו שכשהוא שותה הכל הולך לריאות. זה כאילו שהכניסו לו את הראש לתוך אמבטיה של קפה. והוא פשוט נעמד באמצע הבית קפה וחירחר וזה היה הכי נורא בעולם, ואז הוא התכופף והקיא הכל על הרצפה, ואז הוא התיישב, הוציא סיגריה ואמר: 'אמרתי לך, זה הקפה הכי טוב'".
וואו.
"כשזה קרה, זה היה שילוב של תסכול ושל אימה. אבא שלך מקיא על הרצפה בבית קפה וכולם מסתכלים עליך. ובאים אנשים ואומרים, 'אה, אתה השמאלני הזה שכותב, אפשר לצלם אותך עם הקיא?’ אתה חושב 'פדיחה', ורק בדיעבד חוויתי את זה אחרת. זה היה שיעור לחיים, איך יש למישהו חירות בסיסית שהיא יותר חזקה מהגוף שלו. האבא בסיפור הוא בהמון מובנים אבא שלי. מערכת היחסים של הגיבור עם הבת שלו היא בהרבה מובנים שירה ואבא שלה".
שירה: "ההורים שלי אהבו את הסדרה".
יש קטעים שהם אמרו "זה עלינו"?
"תראי, אני לא באה ואומרת, 'אציג את ההורים שלי ככה וככה'. אני באה להציג את עצמי דרך העיניים שלי. לא מעניין אותי להעמיד לדין, להאשים, להגיד מי טעה ומי לא או מי צודק. מעניין אותי לדעת איפה אני בפנים ומה עברתי. כי גם אין לי זיכרונות ילדות בכלל. אני פשוט לא זוכרת".
זאת הדחקה?
"אולי כן, יכול להיות".
אז מאיזה גיל את זוכרת?
"אני מתביישת להגיד, אולי 18. אני זוכרת את הבית, אבל אין לי רצף כלשהו. רק איים קטנים של זיכרון. כנראה שזה טוב".
כשאני תוהה כמה קשה היה לגדול במשפחה שלה — בכל זאת שמעתי איזה שיר או שניים של אביב גפן — היא צוחקת: "קשה אבל יש דברים קשים מזה. באמת. עכשיו אני עושה פרויקט בשם 'הופכות את היוצרות' — שמחבר בין נשים שיצאו ממעגל הזנות לציירות וצלמות — ואני נתקלת בסיפורי גבורה, בכוחות בלתי נתפסים של נשים ששולפות את עצמן לבד, בלי תמיכה, ממש מהגיהינום, ונולדות מחדש, ואני מסתכלת על הסיפור שלי, אז קטונתי. גירושים? בסדר. אני ילדה שגדלה עם טונות אהבה, עם ביטחון, הרעיפו עליי את כל מה שאפשר, קראו תמיד את השירים שלי ונתנו לי פידבקים. בסדר, אז עשו בעיות כמו שכל הורה עושה טעויות. אין לי מה להתלונן. וכל תלונה שיש - אני פונה לאמא, פונה לאבא, מדברים על זה. בקיצור, זה לא מעסיק אותי.
"וכשאת פוקחת את העיניים את מבינה שאת כמו כל אישה אחרת. אני מזדהה עם הנשים האלה, כי בגרעין אנחנו אותו דבר. זה מעניין להיות חלק מחוויה גדולה ממני. כמו שאת רואה בהפגנות בבלפור, יש הרבה דעות אבל גם אנרגיה משותפת חזקה וחשובה".
× × ×
מדי כמה שבתות קרת וגפן עולים להפגין בירושלים. "חשוב לנו מאוד להגיע לבלפור", הוא אומר. "אין לנו אוטו, יש לנו ילד, אנחנו צריכים להגיע בטרמפים, זה מסובך, אז אנחנו מצליחים להגיע רק פעם בחודש. הפגנה כזו של 15 אלף איש זה בעצם 30 אלף איש שבאו והלכו, ועוד הרבה שמנסים להגיע ולא יכולים. אם אנחנו חצי מנדט של השמאל, אז מי אלה ה־300 איש בהפגנת התמיכה בביבי? בואו נשווה. אני חושב שבימין יש מעט אנשים שחושבים שזה שביבי ראש ממשלה זה טוב למדינה".
קצת כמו הגיבור של הסדרה שלהם, גם קרת אומר שיש בו עיקשות שמסרבת לקבל את המציאות. "אתמול נסענו במונית ודיברנו עם הנהג על פוליטיקה. ושירה אומרת לי, 'מה אתה חושב, שבסוף הנסיעה הוא יגיד, וואללה, צודק, ביבי לא בסדר?’ אצלי זה בא מתוך אמונה חצי מופרכת שכל האנשים רוצים שיהיה טוב. זו תחושה בסיסית שהיא ברמה של אמונה דתית".
שירה: "בהתחלה אמרתי, 'מה הוא מתחיל לדבר עם אנשים, ברור שהם לא יקשיבו', אבל למדתי שלפעמים הוא מצליח להזיז אנשים, אפילו אם רק מילימטר".
אתגר: "שירה באה מבית מאוד מונוליתי מבחינה פוליטית - כולם חשבו אותו דבר. אני בא מבית שונה. אבא שלי היה איש אצ"ל, ההורים שלי היו ממקימי מפלגת התחיה, אח שלי מגרעין בילעין, אחותי חרדית שיש לה 11 ילדים ויותר מ־30 נכדים והיא גרה במאה שערים - וכולנו ביחסים מאוד טובים. אז מבחינתי התפיסה הבסיסית היא שלאנשים יש כל מיני דעות וכולם מחפשים את הטוב וכל אחד חושב שהטוב יגיע בדרך אחרת".
אז איך זה נגמר במונית?
"סיכמנו שאם ביבי היה בגין, הוא היה פורש למרות שעשו לו עוול, כי המדינה יותר חשובה לו מעצמו. ובעצם הדבר הכי גדול שביבי יכול לעשות, על פי הנהג, זה לשאת נאום חוצב להבות ואז להעביר את התפקיד ליובל שטייניץ, שהוא בחור ממש רציני. אמרתי לו, יאללה, סוגרים על זה עכשיו, בוא נחתום על החלק האחורי של החשבונית'".
קרה שהשתכנעת הפוך, שנתניהו דווקא סבבה?
"אני לא צריך להשתכנע בזה שהוא סבבה במשהו. מבחינתי, הדיון לגבי ביבי הוא לא פוליטי, הוא לגמרי פרסונלי. אם המדינה היא מוצר, המנהיג הוא פרזנטור. מה יש ברקורד שלו? הוא התוודה בשידור חי שהוא בוגד באשתו, הוא צבר שלושה אישומים פליליים, אשתו הורשעה בהתעמרות בשלושה עובדים לפחות, הבן שלו מחפצן נשים בדרך חזרה מהפוסיקט כשהוא עושה סמול־טוק על איך שאבא שלו עושה טובות למיליונרים, בטוויטר משתף מסרים אנטישמיים ומוזמן על בסיס קבוע לבתי משפט. אם הבן אדם הזה היה הפרזנטור של מנו ספנות כבר היו מעיפים אותו".
לפני ארבע שנים קרת התראיין ל'ליידי גלובס' וסיפר על נהג מונית שאמר לו, 'אם ביבי נכנס אליי הביתה באמצע הלילה מהחלון ואונס את הבת שלי, אני עדיין מצביע לביבי'". לפני חודשיים רינה מצליח חזרה על האמירה הזאת בשידור והושעתה לשבוע. "אני בסך הכל ציטטתי נהג", הוא אומר עכשיו, "לא אמרתי שזה נכון לכל מצביעי הליכוד. העובדה שזה קיבל הד כזה מטורף, זה כנראה בגלל שזה הידהד באיזשהו מקום. אם זה היה לגמרי מופרך, זה לא היה מטריד אף אחד.
"יש משהו בהתנהלות הביביסטית — ואני לא מדבר על הימין כולו — שהיא יותר התנהלות של כת מהתנהלות של מפלגה. כל הדיון בספרה הביביסטית זה מה אתה חושב על ביבי. האם הוא מלך או לא? האם היו כאן תפוזים או היי־טק לפניו? האם המדינה תקרוס בלעדיו או רק תיכנס לקומה? אני מרגיש כאילו הקרדשיאנס בהנהגה כאן. מה, אני מדבר על מה קרה בפרק הקודם?"
לא פחדתם לעלות לבלפור? יצביעו עליכם, יגידו השמאלנים.
"אחרי צוק איתן?" הוא צוחק. שירה מתערבת: "אני מקווה שאנשים ימשיכו לבוא כל מוצ"ש ובסופו של דבר נעיף אותם, אבל השאלה היא מה עוד אפשר לעשות. הצבעתי פעמיים למשותפת - זה מה שאני יכולה לעשות כדי לקדם את הרעיונות שלי. במחאות האלה יש אנשים מהעם, וזה הכי חזק, אבל אני לא רואה מישהו מהפוליטיקאים כמנהיג חוץ מאיימן עודה. הוא אנושי. כשהוא נואם הוא מזיע, לא כמו פוליטיקאים אחרים שמקריאים מתוך הבועה שלהם מסרים כלליים ואני לא מאמינה למילה שהם אומרים. איימן נלחם על שוויון, וזה מה שהכי חסר כאן.
"ביבי אומר שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים. אני אומרת, שכחנו להיות בני אדם. בואו נחזור לזה קודם. כרגע להגיד 'יהודי' זה לומר מופרד, נבדל, הגזע הנבחר. שהערבי פחות ממני, האתיופי פחות ממני. ואם מתחילים לעשות הפרדות אז גם הנשים פחותות מגברים. קל יותר להכות אותן, לאנוס אותן. ואם להיות יהודי אומר הפרדה אז אני לא רוצה להיות יהודייה. אני רוצה להיות בת אדם. ברגע שנפסיק להשתמש בלאום שלנו כחומה, אפשר יהיה להתחיל לדבר על משהו. אנחנו גזענים בלי שנרגיש אפילו, זה כל כך עמוק בנו. אוקיי, אז יעיפו את ביבי ויבוא גזען יותר גדול ממנו? בנט הפשיסט?"
אתגר: "אני בחיים לא אצביע למפלגה שיש בה פלג בעד טיפולי המרה, זו העז מבחינתי במפלגה של איימן עודה. יש לי בעיה עם האיסלאמיסטים".
שירה: "בכל מפלגה יש עז. השאלה מה הרע במיעוטו ומי עומד בראש".
אביב גפן הולך לבלפור?
שירה: "לא יודעת, צריך לשאול אותו".
אתגר: "עד היום הוא לא הלך".
שירה: "אני ואביב, הדעות שלנו מאוד שונות. אני אוהבת אותו ומכבדת אותו. אני יכולה לדבר איתו, ואני יודעת שהכוח של אביב הוא עצום, יש דור שלם שמסתכל עליו. אני זוכרת שהוא היה הולך לבקר נערים שרצו להתאבד בבתי חולים, הלוואי־הלוואי־הלוואי שיעשה עם הכוח שלו משהו משפיע".
כשהוא חיבק את החרדים בקורונה היו מי שאמרו שזה מהלך פופוליסטי.
אתגר: "כל בן אדם שאומר דברים חיוביים ואוהבים בזמננו זה עדיף על אנשים מסיתים שאומרים דברי שנאה. אביב יש לו את הדרך שלו. אני ושירה לא מסכימים על שום דבר וזה ממש בסדר לא להסכים".
אם אני צריכה לאבחן בזריזות, נראה שאתגר מתנהל בעולם כמו מישהו גלותי, ולשירה יש שורשים יותר ארצישראליים, מלח הארץ.
אתגר: "זעתר הארץ״".
שירה: "גם אני גולה".
אתגר: "אבל ההורים שלך צברים, אצלך דיברו עברית בבית”.
שירה: "אני מרגישה גלותית כי אני אחת ויחידה ואין עוד אחת כמוני".
אתגר: "גלות זו תחושה שאין בית".
שירה: "הבית שלי זה אני".
אתגר: "אני חושב שגם הבית שלי זה היא. אנחנו פרטיזנים שמסתתרים ביערות תל־אביב".
