סיפור שיסוי
לפני שבוע פירסם הליכוד פוסט. הסתה מזוקקת כהאי לישנא: "הפגנות השמאל הן ההפגנות 'הספונטניות' המאורגנות ביותר אי פעם. מי שעומד מאחוריהן ומממן אותן הם טייקונים מהשמאל וביניהם אורני פטרושקה וקובי ריכטר - יחד עם אהוד ברק, חברו של הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין. גם המיליארדרים איל וולדמן וברק חכמוב תומכים... בהפגנות השמאל. טייקונים ציניים מביאים את האוטובוסים מהקיבוצים וממקומות אחרים ומזרימים מיליונים לליבוי הפגנות השמאל, הפגנות 'עממיות' כביכול. הפגנות שבהן המארגנים שולחים במכוון אנשים מבוגרים להתעמת בקו הראשון מול השוטרים". לפי הסגנון, דומה שיאיר נתניהו המנסח. מי יודע? נתניהו האב מיהר להפיץ.
על פשקוויל ההסתה הזה צריך לומר שלושה דברים. ראשית, עיקר המימון של המחאה הוא ממימון המונים. לא מהטייקונים. שנית, נתניהו הוא האחרון שיש לו זכות לומר מילה על תרומות של טייקונים. הרי הזוג המלכותי אמנם שכח איך נראה כרטיס אשראי אבל טייקונים הם דווקא מכירים מקרוב. כאלה שמעבירים כספים לא למטרה ציבורית אלא לסיפוק גחמות אישיות. טייקון אחר מממן חינמון שמוקדש לפיאורו ולקילוסו. הוא מדבר? שלישית, ה"טייקונים" שנתניהו הזכיר הם תמצית ההצלחה הישראלית. בצדק ענה לו קובי ריכטר, טייס קרב מהולל, איש מרכז, שכל אחד מהשמות שנתניהו הזכיר הוא יזם היי־טק או תעשייה, שיחד הם חוט השדרה של ההיי־טק הישראלי. וולדמן – מלאנוקס. פטרושקה – כרומטיס. ריכטר עצמו – אורבוטק ומדינול.
הם כאן. הם משלמים מיסים בישראל. הם חרדים לגורלה. הם רוצים שלטון הוגן יותר. "כל אגורה בכיסינו", ענה לו ריכטר, "הגיעה מיגיע כפיים. העשרנו את המדינה בתשתית טכנולוגית ותעשייה פורצת דרך, לא בריב ומדון... בניגוד אליך, כל שירות או נכס שרכשנו שולם עליו מחיר מלא מכסף שהרווחנו בעמל כפינו". איחוד האמירויות רוצה יחסים עם ישראל גם, ואולי בעיקר, בזכות אנשים כאלה. אבל נתניהו, כמו נתניהו, כורך אותם יחד עם שק החבטות הקבוע, "הקיבוצים", כדי להוסיף עוד קיסם רעיל למדורת השנאה.
אני מתעקש, פה ושם, להציג את נתניהו המדינאי, נתניהו שהצעיד את ישראל להישגים, נתניהו שיש לו גם טענות צודקות על מנגנוני אכיפת חוק. אבל שוב ושוב צץ לו נתניהו המסית, שנחוש לחבל, להרוס, ולהעלות את מפלס השנאה בין המחנות. נתניהו לא מתווכח ולא מתמודד. הוא משקר, מפלג ומסית. אחריתו מביישת את שנותיו הטובות. לא ברור אם נתניהו ירוויח משהו מקמפיין ההסתה שלו. אבל ברור שנכון לעכשיו, מדינת ישראל מפסידה מכל רגע שבו המסית הלאומי עומד בראשה.
יריב להורוביץ
פריימריז הם מהרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית. אין קשר, למשל, בין אחוז המתפקדים למפלגה ביישוב מסוים לאחוז המצביעים. לפעמים אלה ועדי עובדים שיוצרים את העיוות. לפעמים קבלני קולות. הדרישה של עפר שלח לפריימריז נשמעת יפה. אבל בלי אשליות. זה יימשך בדרישה לפריימריז לרשימה, וזו לא תהיה חגיגה של דמוקרטיה. פה ושם מצאו בעולם שיטות עדיפות: פריימריז פתוחים, שנרשמים ומשלמים לשנה מראש, או פריימריז שנערכים ביום הבחירות, ורק מי שמצביע למפלגה רשאי, באותו פתק, לדרג את מועמדיה. הגרסה הישראלית אינה בשורה.
מפלגת יש עתיד היא בעיקר יאיר לפיד, שגם הצליח לגבש רשימת מועמדים לא רעה. הדבר האחרון שהמפלגה הזאת צריכה הוא התמודדויות וארגזי מעטפות, בתירוץ הדחוק של "דמוקרטיה". שלח הוא חבר כנסת מעולה. מוכשר, ידען, דעתן, חד ביטוי. והוא גם הסמן השמאלי של המפלגה שלפיד הצעיד למרכז. זה בסדר ששלח שם, כל עוד לפיד הוא המוביל. אבל בשעה שלפיד מתמודד מול נתניהו, שלח יתמודד מול ניצן הורוביץ. כך לא בונים אלטרנטיבה לליכוד. כך מחסלים אותה.
הפוגל של כץ
במאבק בין שר האוצר לבין האיש שהפך לגיבור השבוע, הממונה על התקציבים, צריך להפריד בין שני דברים. מצד אחד – מדיניות כלכלית. ברור שישראל כץ הוא פוליטיקאי. ברמה המקצועית בהחלט ייתכן ששאול מרידור צודק וכץ טועה. שחרור כספים, כפי שגורס כץ, דווקא מקובל בעולם, במסגרת מדיניות סוציאל־דמוקרטית, ועמיתי סבר פלוצקר כתב על כך השבוע מאמר נפלא. כץ, באופן פרדוקסלי, מייצג דווקא את השמאל הכלכלי. מרידור – את הימין.
המישור השני הוא סדרי שלטון. נבחרי ציבור אמורים להכתיב מדיניות. בדיוק לשם כך הם נבחרו. פקידים תמיד חושבים שהם חכמים יותר, מבינים יותר. זה קורה כמעט בכל תחום. בוודאי בתחום המשפטי, ששם שולט האימפריאליזם של הפקידים, כאשר משפטנים בכירים, כדינה זילבר, מנסים להכתיב מדיניות משל עצמם, בכסות משפטית כמובן. וכבר שנים רבות – זה קורה גם בכלכלה. לא צריך להיות שר אוצר או ראש ממשלה מטעם הליכוד כדי להתעמת עם מנגנוני הפקידים. יצחק רבין ז"ל כינה את פקידי האוצר "פוגלים", על שמו של אהרון פוגל, שכיהן כממונה על התקציבים וכמנכ"ל משרד האוצר. אני מחליט, הבהיר להם רבין, תוך כדי בוז לניסיון של הפקידים לכפות עליו מדיניות. וזה קרה גם ליאיר לפיד, כשהיה שר אוצר. הוא התלונן על שני גורמים שניסו לנהל את המדינה למרות שמעולם לא נבחרו: ביהמ"ש העליון של אהרן ברק, מייסד "האקטיביזם השיפוטי", וממשיכי האסכולה, ואגף התקציבים באוצר תחת פוגל ואורי יוגב.
כך שעם כל הכבוד לאהדה התקשורתית למרידור, דווקא רבין, לפיד וכץ מייצגים סדרי שלטון תקינים, גם אם הפקידים יטענו שהם יודעים יותר, שלא מתייעצים איתם, שמסוכן לפזר כספים ושאר ירקות. זו הדמוקרטיה. זו לא השיטה הטובה ביותר. אבל אף אחד, בינתיים, לא המציא שיטה טובה ממנה.
הסופה של סופיאן
בשבוע שעבר הצגתי כאן את הביקורת המפתיעה של סוהא ערפאת על התגובה הפלסטינית להסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות. מתברר שהיא לא לבד. סופיאן אבו־זיידה, איש פת"ח, שישב 12 שנים בכלא הישראלי וכיהן כשר לענייני אסירים ברשות – מצטרף לביקורת. ד"ר אבו־זיידה פירסם מאמר נוקב שבו הוא כותב: "על הפלסטינים להבין שהעולם השתנה והם אינם מרכז היקום; שריפת דגלי האמירויות אינה תחליף לחשבון נפש שהפלסטינים זקוקים לו". אכן, אבו־זיידה נחשב למקורב למוחמד דחלאן, האיש השנוא ביותר על הראיס אבו־מאזן. אבל עצם העובדה שבכיר בפת"ח, שחי בקרב הפלסטינים, שנע בין הרצועה לרמאללה, מפרסם מאמר כזה, היא סימן לכך שהעמדה הזאת לא הופכת את מי שמחזיק בה לבוגד. ובכל מקרה, אבו־זיידה לא לבד. אלה שמוכנים לעכל את הסכם הנורמליזציה עדיין לא מבשרים את בוא האביב. אבל הם בהחלט מבשרים על ניצני התפכחות. וגם זה משהו.
