שישי 30 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דוד רובינגר
    המוסף לשבת • 03.09.2020
    "ואז קסטרו שאל אותי: 'האם עזרתם לדרום־אפריקנים לפוצץ פצצה גרעינית?'
    הפגישה החשאית עם שליט קובה, מתחת לאפם של האמריקאים: "הוא הפגין בקיאות בתולדות עם ישראל" | המשפט הטעון של ראש השב"כ ליד אוטובוס קו 300: "אברום אמר לי, 'המחבלים לא צריכים לצאת מפה חיים'. שתקתי והתרחקתי" | הפיקוד על צוות "דג מלוח" שנועד לחסל את ערפאת: "הפצצנו אתרים לפי מידע שקרי שמסרו הפלנגות" | והדרמה לפני טבח הספורטאים במינכן: "אם ראש המוסד היה נותן לי לצאת לגרמניה, קרוב לוודאי שהתוצאה הייתה אחרת" | בספר חדש, "איש הסוד", חושף רפי איתן כמה מהסודות שלא לקח איתו אל הקבר
    רונן ברגמן, רמי טל | צילום: דוד רובינגר

    "בראשית 1994, בשעת אחר הצהריים, צילצל הטלפון במשרדי בהוואנה והודיעו לי כי באותו לילה, בשעה 22:00, אני ושותפַי מוזמנים אל פידל קסטרו, לארוחה שתיערך בלשכתו. לא הופתעתי מן השעה - היה ידוע כי קסטרו נוהג לעבוד ולאכול בשעות לילה מאוחרות".

     

    רפי איתן, רב־המרגלים הישראלי, ששמו חתום על ההצלחה המפורסמת ביותר בתולדות המודיעין הישראלי - לכידת אייכמן, כמו גם על אחד מהכישלונות המביכים ביותר שלו - הפעלתו של ג'ונתן פולארד, התגורר באותם ימים בקובה וניהל בחשאי את פרדס התפוזים הגדול בעולם. בחשאי - גם כי כמעט כל מה שאיתן עשה היה חשאי, וגם כדי לא לעצבן את השכנים מצפון, האמריקאים, שהוציאו נגדו צו מעצר בינלאומי כדי להעמידו לדין על פרשת פולארד. אלא שרגשות האמריקאים כלפי איתן היו כאין וכאפס לעומת השנאה התהומית לפידל קסטרו, השריד האחרון באותם ימים למנהיגים הקומוניסטים המהפכניים. קובה נקטה אז במדיניות אנטי־ישראלית חריפה, ואיתן עמד להיות הישראלי השני שפוגש אותו. הראשון היה בכיר המוסד מייק הררי, שנועד איתו לפגישה קצרה בשנות ה־70.

     

    "התרשמתי מאוד מפידל קסטרו, גבר גבה קומה ובעל נוכחות דומיננטית, בעל זיכרון מצוין, סקרן בלתי נלאה, מפגין ידע בנושאים שונים ומשונים, כולל המזרח התיכון, בקיא בפרטי פרטים של פעילותנו בקובה, מתמצא אפילו בנתונים טכניים על הפרדס, ומצוי בשיטות העבודה החדשות שהצענו ויישמנו", כותב איתן. "כאשר מוצה נושא זה, הוא עבר לנושאים מן ההיסטוריה היהודית. הוא ציטט מן התנ"ך את הנתון על מספר בני ישראל שיצאו ממצרים (600 אלף איש), ושאל מדוע ממספר זה לא גדלנו במשך הדורות לעם של מאות־מיליוני נפשות. בתשובה הזכרתי לו את הרדיפות והפרעות שעברו על העם היהודי, מן האינקוויזיציה ועד השואה. בשיחה לא הרגשתי אפילו לרגע שאני יושב מול רודן".

     

    בפגישתם השנייה, שנתיים מאוחר יותר, הדהים קסטרו את האורח הישראלי. "פידל המתין לנו בחצר הפנימית של הארמון, פתח בעצמו את דלת הלימוזינה ובתנועת יד הזמין אותי לצאת, ובהיותי מחוץ למכונית פנה אלי, באמצעות מתורגמנית, בשאלה הבאה: 'תגיד לי, האם עזרתם לדרום־אפריקנים לפוצץ פצצה גרעינית?'

     

    עם פידל קסטרו. "לא הרגשתי אפילו לרגע שאני יושב מול רודן"
    עם פידל קסטרו. "לא הרגשתי אפילו לרגע שאני יושב מול רודן"

     

     

    "אחרי רגע של תדהמה אמרתי לו: 'מיסטר פרזידנט, פידל, האם אתה מעלה בדעתך שאענה לך על שאלה כזאת?' הוא חייך ולא חזר על השאלה".

     

    גם באותה פגישה התעניין קסטרו בנושאי יהדות. "בקיאותו המרשימה גרמה לי לתהות האם הוא יודע, או חושב, כי בין אבות אבותיו מסתתר לו יהודי כשר".

     

    תוכן הפגישות החשאיות עם קסטרו נחשף לראשונה באוטוביוגרפיה של רפי איתן שתצא בשבוע הבא לאור (הוצאת "ידיעות ספרים"). הספר נקרא "איש הסוד", אבל שם ראוי לא פחות עבורו הוא "לפרסום רק אחרי מותי".

     

    איתן היה במידה רבה הפורסט גאמפ של קהילת המודיעין הישראלית. הוא הצטרף אליה בגיל צעיר מאוד, התבלט מיד והפך תוך זמן קצר למפקד בכיר בה. הוא היה מעורב באין ספור פעולות ופרשיות, שחלקן הפכו למרכזיות ומעצבות בהיסטוריה שלנו. "הצבר החייכני הזה, שום דבר לא מרגש אותו", אמר עליו איסר הראל כשמינה אותו לפקד על מבצע החטיפה של אייכמן בארגנטינה.

     

    איתן כשר לענייני גמלאים. נהג לכבות את מכשירי השמיעה שלו באופן הפגנתי כשמישהו עיצבן אותו | צילום: גלעד קוולרצ'יק
    איתן כשר לענייני גמלאים. נהג לכבות את מכשירי השמיעה שלו באופן הפגנתי כשמישהו עיצבן אותו | צילום: גלעד קוולרצ'יק

     

     

    איתן היה מכונה משומנת של פעילות מבצעית ורעיונות בלי סוף. הוא היה יצירתי, נחוש, פיקח מאוד, עם מוטיבציה אדירה להתקדם ולהצליח ויכולות מקבילות בתחום ההונאה והמניפולציה. אחד מאותם סוסי פרא שרק צריך לרסן מדי פעם, כמו שאריאל שרון אמר שהוא מחפש תמיד. לא לחינם הפכו השניים חברים. אבא אבן אמר עליו בוועדת החקירה לפרשת פולארד: "יש בחור אחד, רפי איתן שמו, אדם מבריק, שמסתובב בעולם בשם המדינה ועושה מה שהוא רוצה". המשפט נאמר כביקורת חריפה, אבל איתן ראה בו מחמאה גדולה ודאג להפיצו. כך רצה לראות את עצמו: פראי וחופשי.

     

    הוא גם שילב תרבות ואהבת ספר, ידע כללי אדיר, פיסול בנחושת והתמצאות בנושאים שאין להם כלל קשר לעולם הריגול. כך, למשל, היה מהראשונים בעולם לחפש מתכון לגלידה דיאטטית, ואחד משני היזמים והבעלים של ריף הדולפינים באילת. עד יומו האחרון, ב־23 במארס 2019, לא הפסיק להגות עוד ועוד רעיונות חדשים. איתן היה איש שנון, מצחיק וציני שנהג לכבות את מכשירי השמיעה שלו באופן הפגנתי כשמישהו עיצבן אותו או דיבר שטויות. הוא היה שם גם בשביל להגן על המדינה, אבל, כפי שאחד החתומים מעלה אמר לו פעם, גם ואולי בעיקר, בשביל הצחוקים.

     

    הספר עבר את אחד ממסלולי התלאות הקשים בתולדות הספרות לענייני ביטחון לאומי בישראל. איתן התחיל אותו בשיחות עם העיתונאי ישעיהו בן־פורת, ואחר כך עבר עוד שורת עיתונאים בולטים ועורכים, אבל לא היה מרוצה מאף אחד מהם (גם רונן ברגמן, הח"מ, קיבל פנייה וסירב). זה נמשך כל כך הרבה זמן, עד שכמה מהמעורבים בפרויקט היו משוכנעים שאיתן עושה זאת בכוונה כדי לעכב את הפרסום עד אחרי מותו. לא בטוח שזאת הייתה התוכנית, אבל היא הצליחה.

     

    בסופו של דבר הח"מ רמי טל, איש "ידיעות ספרים", הוציא את העגלה מהבוץ וערך את כתב היד. אבל אז התחילה סאגת האישורים מגורמי הביטחון, ועדת השרים לפרסומים והצנזורה הצבאית, שפסלו גם דברים שפורסמו אין ספור פעמים בעבר והתרחשו בשנות ה־40 וה־50 (ראו מסגרת). ואם לא די בכך, שבוע לפני מותו התקשר איתן לעורך הספר והורה לו להוציא ממנו את הפרק על גיוסו והפעלתו של פולארד. ייתכן שמישהו דרש ממנו לעשות זאת.

     

    עם הנשיא בוש. "מסתובב בעולם בשם המדינה ועושה מה שהוא רוצה" | צילום: הבית הלבן
    עם הנשיא בוש. "מסתובב בעולם בשם המדינה ועושה מה שהוא רוצה" | צילום: הבית הלבן

     

     

    מצער שהחלק הזה איננו, אבל גם במה שנותר יש כמות מרשימה מאוד של גילויים וחשיפות, לצד עדות אישית ראשונה על פרשיות מוכרות שבהן היה איתן מעורב. איתן מתאר את הדברים בפשטות ובגילוי לב ואינו עושה הנחות לא לעצמו ואף לא לחבריו הקרובים, כמו ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום ואריאל שרון.

     

    טמפלרים על הכוונת

     

    כמעט מתחילת הקריירה הביטחונית העשירה שלו, כאשר התגייס בגיל 18 לפלמ"ח, התבלטו היכולות וקור הרוח שהועידו את איתן לפעילות חשאית. הוא צורף לאחת מהחוליות המבצעיות שביצעו את הפעולות הסודיות ביותר של הארגון. אחת מהן הייתה ההתנקשות בטמפלרים, חברי הכת הגרמנית המשיחית, שרוב צעיריה הצטרפו למפלגה הנאצית. במלחמת העולם השנייה הם התנדבו לשרת בוורמאכט, ועם סיומה חזרו לארץ ישראל. איתן וחבריו בפלמ"ח לא היו מוכנים להשלים עם זה: "הנה באים גרמנים מדושני עונג, שהיו חברים במפלגה הנאצית, ורוצים לחזור לרכוש שלהם, כאשר כל הרכוש היהודי בחוץ הושמד. הרכוש, הנפש, אנשים, ילדים. הזהירו אותם שלא יחזרו לכאן אבל הם ציפצפו עלינו". איתן עוד לא היה בן 20, אבל כבר בעל הכשרה קרבית ובעיקר עם מוניטין של צעיר אמיץ וקר רוח המוכן לקבל על עצמו כל משימה. הוא הרג שני גרמנים, לעיני נשותיהם. מאות הטמפלרים הבינו את הרמז ועזבו את הארץ.

     

    במלחמת השחרור שירת איתן בחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח, נלחם בקרבות רבים, בצפון ובנגב, ונפצע קשה באחד מהם. את המלחמה סיים כמפקד פלוגת הסיור של החטיבה. בגילוי לב, נטול נקיפות מצפון, הוא נוגע בנושא הרגיש של גירוש הפלסטינים תוך כדי המלחמה, ומאשר למעשה את הטענות של חוקרים רבים - שכפרים רבים קיבלו "הצעה שאי־אפשר היה לסרב לה". דהיינו, או שתעזבו "מרצונכם" - או שנשתמש נגדכם בנשק.

     

    עם אברהם שלום (מימין). "אינני מבין מדוע החליט להרוג את המחבלים"
    עם אברהם שלום (מימין). "אינני מבין מדוע החליט להרוג את המחבלים"

     

     

    אם יש בו חרטה, היא דווקא לגבי הגירוש שלא התרחש. איתן חושף בספר כי במבצע שזכה לכינוי "שן תחת שן", ונקבע לאחד הלילות בתחילת מארס 1949, תוכננו כוחות גדולים של צה"ל לכבוש את ג'נין, שכם, רוב השומרון וכל גב ההר, עד ירושלים וחברון. לאחר ההשתלטות על השטח הם היו אמורים "לשכנע" כ־300 אלף ערבים - רוב תושבי הגדה המערבית באותה העת - להימלט לירדן. אבל, כך לפי איתן, הלגיון הירדני קיבל כנראה מידע מודיעיני על הצפוי והדבר הביא את המלך עבדאללה לוויתורים ניכרים בשיחות שביתת הנשק, כולל ויתור על אזור ואדי ערה, כדי למנוע את ההתקפה המסיבית. "הביטול היה בכייה לדורות", כותב איתן. "אילו המבצע היה יוצא לפועל, לא היינו צריכים להתמודד היום עם שני מיליון ערבים ביו"ש".

     

    בנימין גיבלי, לימים ראש אמ"ן שהסתבך בפרשת לבון, הציע לאיתן להישאר בצבא הקבע. איתן דחה את ההצעה: "הצבא לא מתאים לי. המסגרת הזאת נוקשה מדי". כתחליף, גיבלי הסדיר פגישה בינו לבין איסר הראל. וכך, זמן קצר אחרי סיום מלחמת השחרור התגייס איתן ליחידה המבצעית של הש.ב (לימים השב"כ) והיה בין מקימיה. היחידה הזערורית הזאת שירתה אז גם את המוסד וגם את השב"כ.

     

    הווידוי של "אליהו"

     

    ראובן שילוח היה ראש המוסד הראשון, אבל כולם ידעו שהבוס האמיתי הוא איסר הראל. הראל חשד בכולם, ובמקרה של דן פינס - עיתונאי בכיר ב"דבר", ממייסדי אגודת העיתונאים ומקורב מאוד לראשי מפא"י - החשד אפילו היה מוצדק. פינס סיפר לבן־גוריון, למשה שרת ולשילוח שיש לו קשרים חשאיים עם שרידי תנועת "החלוץ" בברית־המועצות, והציע להם לנצל את הקשרים הללו. השלושה השתכנעו ושלחו אותו כמה פעמים לאירופה עם סכומי עתק. הראל, שהבין שמשהו פה מסריח, שלח את איתן לבדוק את העניין. המעקב אחרי פינס, מספר איתן, היה קל מאוד: הוא הסתובב באירופה, לן במלונות מפוארים, אכל ושתה, ובין לבין כתב מברקים שבהם סיפר בדיות על פגישות וקשרים שלא היו ולא נבראו. כשחזר פינס לארץ הוא עומת עם העובדות, אבל לא ננקטו נגדו הליכים. איתן היה סבור שזה בגלל קרבתו לראשי מפא"י.

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

     

    חלק מהמשימות שהוטלו על החוליה של איתן נגעו לעניינים רגישים ביותר במדינת ישראל הצעירה והמתגבשת, כולל מעקב אחרי גורמים פוליטיים. המידע שנאסף על אודותם הועבר מאוחר יותר לבן־גוריון. הראל חשש מהתארגנות של מחתרת מצד גורמי ימין או שמאל, שלא קיבלו את סמכותם של המדינה ושל שלטון מפא"י. גם כאן הראל צדק. ב־1951 נחשפה מחתרת קומוניסטית שפעלה בתוך השב"כ לאחר שמצפונו של אחד מחבריה, "אליהו", הציק לו. בין חברי המחתרת הייתה גם שרה חפר, מזכירת יחידת המבצעים ואחותו של הפזמונאי הידוע, שהתוודתה ושיתפה פעולה בחקירה.

     

    המחתרת, מספר איתן, הוקמה אחרי שאנשי מפ"ם השתכנעו כי עומדת לפרוץ מלחמת עולם שלישית בין ארצות־הברית לברית־המועצות. נפוצה אצלם שמועה שישראל מתכוונת לסייע לאמריקאים, בין היתר על ידי כביש שייסלל ממצרים ויגיע עד צפון טורקיה, לגבול עם ברית־המועצות, וכך יאפשר לאמריקאים לפלוש לברית־המועצות מכיוון דרום.

     

    חברי המחתרת היו מצלמים חומר סודי ומעבירים אותו לארכיון חשאי של מפ"ם ששכן בשני קיבוצים - רוחמה ובית אלפא. "יום אחד", כותב איתן, "נחת נחיתת אונס בשדות בית־אלפא מטוס קל של חיל האוויר שנשא נשק. הטייס יצא בלי פגע. הקיבוצניקים נחפזו למקום עוד לפני שכוחות צה"ל הגיעו אליו, הוציאו מתוך המטוס את הנשק והסתירו אותו ב'סליק' שהיה להם עוד מימי הבריטים. בן־גוריון קרא למאיר יערי (מנהיג מפ"ם), ואמר לו: 'מאיר, אם לא תחזירו את הנשק, אעשה לכם שבת שחורה...' זה עזר".

     

    בהמשך עבר איתן למוסד ויצא לפקד על פעילותו באירופה. בארגון הביון הקטן של אותם ימים עסק איתן הן בגיוס ובהפעלת סוכנים, הן במבצעים שונים והן במגעים החשאיים של ישראל עם מדינות שאין לה איתן יחסים. בספר הוא חושף, בין השאר, את הניסיון שנעשה ב־1965 ליצור קשר עם סין באמצעות גנרל יהודי בשם מוריס כהן, שהיה יועץ לשירות המודיעין הסיני. ראש הממשלה צ'ו אן לאי הגיב בחיוב, אך התנה את הקשרים בכך שישראל תעביר לסין טכנולוגיה צבאית. איתן מסר את התשובה למאיר עמית, שהעביר אותה לראש הממשלה אשכול, וזה דחה את הדרישה הסינית מחשש להסתבך עם ארה"ב.

     

    בתקופת כהונתו באירופה הציע איתן - על סמך מידע שהביא לוחם המוסד שהיה שתול עמוק בתוך המעגלים שבתוכם נוסד אש"ף - להטמין פצצה באולם כנסים בעיר דרמשטאדט בגרמניה המערבית, שבו עמדו ראשי הארגון להתכנס, או להשתמש בצלף מיומן שיהרוג את ערפאת ואת אבו־ג'יהאד. ההצעה נדחתה, ואיתן הניח כי הדבר נבע מחששו של ראש הממשלה אשכול להסתבך בחיסולים באירופה.

     

    כספיח לאותה פרשה היה צורך בביצוע משימה רגישה בעלת אופי דתי. לשם כך נשלח לפריז סא"ל גד נבון, לימים הרב הצבאי הראשי. כאשר השלים הרב נבון את משימתו הגיע לפריז גם הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן, כדי לבדוק שהכל תקין. איתן, שהיה אז ראש "המוקד" של המוסד באירופה, ערך במשרדו ישיבה בהשתתפותם של שני הרבנים. "אמרתי לגורן כי שליחו לא השתעמם בפריז", הוא כותב. "נבון חשש - בצדק - כי אני עומד לספר איך הבאתי אותו למופע סטריפטיז במועדון לילה, ובעט ברגלי מתחת לשולחן. הבנתי את הרמז וסתמתי את הפה".

     

    על ראש המוסד צבי זמיר, שעימו הסתכסך קשות ושבתקופתו החליט לעזוב את הארגון, הוא אומר כי היה "מינוי מוטעה וכושל. הוא צימצם סמכויות וסירבל תהליכים". לדבריו, "זמיר לא היה איש מודיעין, והיה חסר לו הניסיון הנדרש מן העומד בראש המוסד".

     

    ביקורת נוקבת במיוחד הוא מותח על תפקודו של זמיר בזמן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, בספטמבר 1972. "כששמעתי שצביקה עומד לצאת לגרמניה, התקשרתי אליו והצעתי להתלוות אליו. הוא השיב בשלילה. לצערי עלי לקבוע שבמינכן צביקה עשה שגיאה אחר שגיאה. אילו היו שם משה דיין, או אריק שרון, או אני, קרוב לוודאי שהתוצאה הייתה אחרת".

     

    לטענתו, "זמיר גם שגה כאשר נסע ללונדון ערב מלחמת יום הכיפורים. לא היה שום צורך בנסיעה הזאת. המילה 'כימיקלים', שאותה העביר אשרף מרואן כבר ביום חמישי, הצביעה באופן חד־משמעי על מלחמה. ד', מפעילו הקבוע של מרואן, היה יכול לקבל ממנו את המידע ולהעביר אותו יותר מוקדם, והתעקשותו של זמיר לנסוע ללונדון כדי להיפגש עם מרואן רק עיכבה את העברת ההתרעה". איתן גם מעריך כי יש סבירות גבוהה לכך שמרואן היה סוכן כפול ששימש, בין אם ביודעין ובין שלא, חלק מתוכנית ההונאה המצרית.

     

    אורז במחיר מופקע

     

    אחרי פרישתו מהמוסד שימש איתן כסגנו של אריאל שרון, שכיהן אז כיועץ למלחמה בטרור של ראש הממשלה יצחק רבין. בהמשך כיהן איתן בתפקיד זה אצל יורשו של רבין, ראש הממשלה בגין, ובשנת 1981 מונה לראש הלק"ם (הלשכה לקשרי מדע), סוכנות הביון המסתורית של משרד הביטחון.

     

    עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה מינה שרון את איתן לפקד על צוות "דג מלוח" שהוקם כדי להתנקש בערפאת. לצידו בצוות היו מאיר דגן ועוזי דיין. את הישרדותו של המנהיג הפלסטיני תולה איתן בשני גורמים. הגורם הראשון היה החשש מפגיעה בחפים מפשע. "התברר לנו שהוא מסתתר במרתף של בניין רב־קומות, שבו מתגוררות משפחות אזרחיות תמימות, וכמובן שזה מנע מחיל האוויר להפציצו", כותב איתן.

     

    הגורם השני היו הנוצרים, שהוליכו שולל את המוסד. על המפקד הצבאי של הפלנגות, אלי חובייקה, כותב איתן: "עד מהרה קלטתי שמדובר בנוכל, רמאי, אחד הטיפוסים הכי מתועבים שפגשתי בימי חיי. אחרי הטבח בסברה ושתילה, שהוא היה מתכננו הראשי, הוא הופיע במחנות האלה ומכר לאומללים שנותרו בחיים שקי אורז, במחיר מופקע, כמובן. היו לו מתחרים עסקיים, והוא נהג לחסל אותם באמצעות מידע כוזב, שאותו העביר לגורמים שונים".

     

    איתן לא מחמיץ הזדמנות להכניס למוסד, שאת ראשותו לא קיבל: "למרבה הצער, המוסד הסתמך לחלוטין על חובייקה, ראה בו מקור מרכזי וייחס לו אמינות מלאה. חובייקה מסר למוסד שקרים לגבי מקום הימצאו של ערפאת. כמה פעמים הפצצנו אתרים לפי המידע שסיפק לנו המוסד, וערפאת לא היה בהם".

     

    לאיתן לא הייתה בעיה מוסרית, חוקית או אתית בנוגע לחיסולים, אבל הייתה לו בעיה קשה כשאלה נעשו תוך הונאה או שקר של הדרג המדיני. הוא היה מהראשונים שהוזעקו באותו לילה מר ונמהר באפריל 1984 שבו נחטף אוטובוס קו 300. איתן מעיד כי ראה את הקצח"ר יצחק מרדכי מכה את שני המחבלים שהורדו חיים מהאוטובוס. "איציק צרח עליהם, ודרש מהם לדעת אם יש באוטובוס מטען ממולכד, כל זאת כשהוא ממשיך לבעוט בהם. אבל מבעיטות כאלה אף אחד לא מת. לפתע פנה אלי אברום (שלום - ראש השב"כ דאז) ואמר לי: 'הם לא צריכים לצאת חיים מפה'. הכרתי היטב את אברום עוד מהפלמ"ח, ואחר כך משנים רבות של עבודה שברובן הוא היה כפוף לי, וידעתי שאין טעם להתווכח איתו. פקודה לא יכולתי להוריד עליו, והבינותי שכל דבר שאגיד לו יִפּוֹל על אוזניים אטומות. לגדעון (מחניימי, סגנו של איתן) אמרתי, 'אברום מכין משהו. עדיף ששנינו לא נהיה פה. זה יכול להיגמר בבית משפט. הפעולה נגמרה, לנו אין תפקיד. בוא ניסע הביתה'. נכנסנו למכונית והסתלקנו מהמקום. למחרת קיבלתי דיווח שגרתי ממערכת אמ"ן, שבו נאמר שכל ארבעת המחבלים נהרגו"

     

    איתן הרגיע את מרדכי ("אמרתי לו שלא ידאג: 'אני יודע שאתה חף מפשע'"), אבל הקפיד גם שלא להפליל את שלום. "בעדותי לפני ועדת זורע סיפרתי רק מה שראיתי במו עינַי. ציינתי שבאוהל החפ"ק הייתה 'אווירה אלימה', אבל לא אמרתי מילה על חשדותַי כלפי השב"כ, ולא גיליתי מה אמר לי אברום".

     

    למרות החברות העמוקה וארוכת השנים בינו ובין שלום, איתן לא חוסך ממנו (בדיעבד) ביקורת קשה: "עד היום אינני מבין מדוע החליט להרוג את המחבלים, ביודעו כי עשרות אנשים שאינם נמנים על השב"כ עדים לכך שהורדו מהאוטובוס חיים ושלמים; מדוע התחיל את הטיוח, ואחר כך ניסה לזרוק את האחריות למעלה. כידוע, אברום חזר וטען ששמיר נתן לו אישור כללי לחסל מחבלים, וששמיר גם ידע על ה'cover-up'. כששאלתי את אברום מדוע לא סיפר זאת בוועדת זורע, ומדוע אירגן את מסכת עדויות השקר בוועדה, תשובתו הייתה, 'כי לא האמנתי להם. לא האמנתי שהם יחלצו אותי. פחדתי לגמור בבית הסוהר. שנים אני עובד לצידם, אני מכיר אותם'. אני חושב שזה לא נכון. למיטב הכרתי והבנתי, שמיר היה הופך את העולם, ובשום אופן לא היה מניח לאברום לשבת בבית הסוהר. אני משוכנע שאילו אברום היה בא אל שמיר, מודה על האמת ומגיש את התפטרותו, שמיר היה מוצא את הדרך המשפטית להעניק לו - ולאנשים שביצעו את ההוצאה להורג - חסינות מפני העמדתו לדין.

     

    "עברו יותר משלושים שנה מאז, ועודני שואל את עצמי מדי פעם אם נהגתי כשורה כאשר נמנעתי מלהזהיר את אברום מפני המעשה שהיה לי ברור שבכוונתו לעשות, כלומר חיסול שני המחבלים השבויים בידינו. אמנם אברום לא סיפר בצורה מפורשת על כוונתו להורות לאהוד יתום ולאנשיו לחסל את המחבלים ('תגמרו אותם', הוא אמר). אך כשהוא אמר לי, 'הם לא צריכים לצאת מפה חיים', לא היה לי ספק לגבי מה שעתיד היה לקרות. ואף על פי כן שתקתי והחלטתי להתרחק מהמקום. מדוע, אני שואל את עצמי, נהגתי כך? אין לי תשובה טובה לשאלה זו".

     

    לשכנע את רבין ופרס

     

    בסוף יולי 1988 הודיע המלך חוסיין על היפרדות ממלכת ירדן משטחי הגדה המערבית והעברת ההכרעה לידי הפלסטינים. איתן הנמרץ, שחשב תמיד מחוץ לקופסה כיצד לנצל הזדמנויות, התקשר מיד לשרון, אז שר המסחר והתעשייה. "ביחד תִּכְנַנּוּ מהלך שמטרתו הייתה להניע את הממשלה להחיל את החוק הישראלי על שטחים ביו"ש ועזה, בהתאם לתוכנית אלון־גלילי. שמיר הודיע לשרון ולאיתן שהוא מסכים בתנאי שיקבל גם תמיכתם של בכירים במפלגת העבודה. 'אם רבין יתמוך, אני אלך על זה'". שרון לקח על עצמו לשכנע את רבין. "אריק סיפר לי שרבין 'קנה' את הרעיון, אבל סירב להתחייב לתמוך בו בהצבעה, ואמר כי לכל היותר הוא וחבריו לא יתנגדו, אך גם לא יצביעו בעד". הבעיה צצה דווקא מהמקום הפחות צפוי: "שמיר הודיע לנו שהוא דוחה את התוכנית שהצענו. 'רפי, למה לא הכל?' הוא אמר. דהיינו, למה רק תוכנית אלון־גלילי, שמשמעה שליש משטח יו"ש? למה לא כל השטחים? למה לא ארץ ישראל השלמה?"

     

    איתן חשב שמדובר בהחמצה היסטורית וכדי לתעד את הרגע שלח לשמיר מכתב אישי וסודי שבו כתב: "יש רגעים בחיי אומה שהשמיים נפתחים בסדק צר שיש להיכנס בו כל עוד הוא פתוח. יש רגעים בחיי אומה שמנהיגה חייב להנהיגה מעבר לשיקולים ואילוצים של יומיום... יצחק! עכשיו הרגע שלך!" אבל שמיר עמד בסירובו וכך, כדברי איתן, הוחמצה הזדמנות "לשנות את ההיסטוריה לטובה".

     

    איתן התנגד בכל תוקף להסכמי אוסלו, בעיקר בשל הטינה, אם לא השנאה, שרחש כלפי ערפאת. "כשנה לאחר הטקס בוושינגטון נפגשתי עם רבין וחזרתי על התרעתי ביחס לסכנה הכרוכה בהכנסת אש"ף לשטחים. רבין ניסה להרגיע אותי: הם יהיו עסוקים בביוב, בחשמל, בתעסוקה, וזה ישנה את מערכת החיים שלהם וירחיק אותם מן המאבק בישראל. אבל אני, שראיתי את כושר הסבילות של הפלסטינים בלבנון, והכרתי את הפנאטיות של המערכת המוסלמית, לא יכולתי לקבל את דברי ההרגעה של רבין. עד היום אינני יכול להבין כיצד הצליח יוסי ביילין לנטוע בליבו את האשליה שבואו של ערפאת לעזה ישכנע את פליטי 1948 לוותר על זכות השיבה ולהישאר במחנותיהם".

     

     

    "עדיף שספרים מסוג זה לא יתפרסמו"

     

    כך ניסתה מערכת הביטחון למנוע את הוצאת הספר

     

    סגנית מזכיר הממשלה סימה טוקטלי, שמתאמת את עבודתה של ועדת השרים לענייני פרסומים המאשרת ספרים של בכירים לשעבר, ולצידה נציג המחב"מ (מחלקת ביטחון מידע באמ"ן), אמרו את הדברים במפורש: "עדיף שספרים מסוג זה לא יתפרסמו". אמרו ועשו: הם ניסו בכל דרך לסכל את רצון כל העוסקים במלאכה - הוצאת "ידיעות ספרים", רפי איתן, עד שנפטר, ומשפחתו - להוציא את הספר לאור.

     

    האמירה המדהימה הזאת, שכאילו לקוחה ממשטרים אחרים, או לפחות מזמנים אחרים, ומעידה על חוסר הבנה מוחלט בעקרונות הדמוקרטיה וזכות הציבור לדעת, הייתה אחד השיאים השליליים במערכה שהתנהלה סביב ספרו של רפי איתן "איש הסוד".

     

    הנה סיפור אחד לדוגמה, שטוקטלי וקציני הביטחון שהיא כרויה לרצונם הורו למחוק (יצוין כי סיפור זה, כמו דוגמאות אחרות המובאות כאן, אושרו לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית, אך גורמי ביטחון אחרים תבעו את פסילתם). רפי איתן כתב בנוסח המקורי של הספר כי בתקופת מלחמת השחרור "רק שותפי סוד מעטים ידעו שלהגנה היה מידע מדויק על תוכניותיו של קאוקג'י (מפקד "צבא ההצלה", שפלש לצפון הארץ ב־1948). בעפולה הייתה מרכזיית טלפונים משוכללת שהוקמה על ידי הבריטים, וכל קווי הטלפון של ג'נין וסביבתה היו מחוברים למרכזייה זו. יחידת האזנה של הש"י, שירות הידיעות של 'ההגנה', התחברה למרכזייה, ויגאל אלון קיבל מהש"י את פרטי השיחות בין המִפקדה הערבית בחיפה לבין קאוקג'י בג'נין, שבהן פירט קאוקג'י את תוכנית הקרב שלו".

     

    הסיפור הזה לא רק שכבר פורסם בספר של איסר הראל, אלא שצריך קו מחשבה מעוות מאוד או מנותק מאוד, או שניהם גם יחד, כדי לחשוב שהאפשרות להתחבר למרכזייה ולהאזין לטלפונים היא תורת לחימה סודית של המודיעין הישראלי שהאויב אינו מודע לקיומה. כאילו אף אחד במודיעין האיראני או בחיזבאללה לא ראה את הדיווחים ב"עובדה" ובאל־ג'זירה כי כוונת המבצע שכשל בחאן־יונס לפני פחות משנתיים הייתה דומה מאוד, רק לתקשורת המוצפנת של חמאס.

     

     

    •••

     

     

    לפי החוק, כל ספר שנכתב על ידי עובד מדינה או איש צבא לשעבר כפוף לבדיקת הצנזורה הצבאית ולאישור ועדת השרים לענייני פרסומים. דרך הייסורים שעבר ספרו של רפי איתן הייתה ארוכה, עקלקלה וקשה שבעתיים מרובם המכריע של ספרים דומים. המצב היה כה קשה עד שתא"ל (מיל') אפרים לפיד, לשעבר ראש מחלקת איסוף באמ"ן וידיד ותיק של איתן, התנדב לשמש כמתווך ומפשר. לולא התגייס למשימה, כנראה הספר לא היה רואה אור עוד תקופה ארוכה, אם בכלל.

     

    חלק מהקשיים היו אובייקטיביים. איתן היה שותף לסודות רבים מאוד, ובמדינה שמאפשרת צנזורה טרם־פרסום, אך טבעי הוא שיש חומרים שיֵיחָשבו עדיין למסווגים. אלא שבמקרה הזה, לפחות חלק מגורמי הביטחון התייגעו בכל כוחם למנוע מהספר לראות אור.

     

    קושי גדול במיוחד נבע מהעברת הספר לבדיקת גורמי הביטחון השונים – השב"כ, המוסד, מלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), מחב"מ ומשרד החוץ – אחרי שכבר עבר את בדיקת הצנזורה הצבאית, וחלקים לא מבוטלים ממנו נפסלו. נראה שכל אחד מאותם גורמים היה נחוש להראות שהוא מקפיד על שמירת סודיות יותר מן הצנזורה ויותר מעמיתיו האחרים, זאת באמצעות תביעה לתיקונים שאת חלקם אין דרך להגדיר אלא כמגוחכים, במקרה הטוב.

     

    כך, למשל, ויכוח סוער בקשר למלחמת יום הכיפורים, המתנהל בגלוי ברשתות החברתיות, נוגע לשאלה אם הפעלת אמצעים מסוימים שהיו ברשות צה"ל הייתה משנה במידה זו או אחרת את מהלך המלחמה. הכל יודעים כי מדובר במתקני האזנה, אבל גורמי הביטחון ממשיכים להתעקש על המינוח "אמצעים מיוחדים".

     

     

    •••

     

     

    למשרד החוץ היו דרישות לא פחות אבסורדיות. למשל, בקטע העוסק בביקור שערך ב־1961 ראש הממשלה דוד בן־גוריון עם בנו עמוס במיאנמר (אז בורמה). איתן, שחשק לבקר במזרח הרחוק, הצטרף כראש צוות האבטחה. ביומיים שבהם התבודד בן־גוריון במנזר בודהיסטי יצאו בנו ורפי לטיול ברחבי המדינה. "זה היה מסע מופלא... ממנו הבאנו עמוס ואני כמה פסלונים יפהפיים ש'סחבנו' במערת קברים בהסכמת מורה הדרך שלנו, שקיבל מאיתנו תשלום נאה", מתאר איתן. משרד החוץ דרש לפסול את הקטע הזה בנימוק שהוא עלול לפגוע ביחסי ישראל־מיאנמר...

     

    תביעה אחרת לפסילה נגעה לסיפור הבא: "באפריל 1992 נפגשתי בברלין המזרחית עם שלושה גנרלים רוסים, לצורך מו"מ על רכישת עודפי הצבא וקרקעות שבהם החזיקו הכוחות הסובייטים בגרמניה המזרחית. ערב אחד, בתום אחת הישיבות עם שלושת הגנרלים, הם החלו להתלחש עם המתורגמן, שאמר לי, 'הם מבקשים שתספק להם זונות...' נתתי לעוזר הגרמני שלי אלפיים מארק, והוא ליווה אותם אל ה'מוסד' שבו יבואו על סיפוקם. אני חזרתי הביתה. בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מדפיקות עזות על הדלת. כשפתחתי, ראיתי את העוזר ועימו אישה שברור היה במה היא עוסקת. 'רפי, הכסף שנתת לי לא הספיק. הרוסים ביקשו וקיבלו סיבוב נוסף...' נתתי לו עוד אלפיים מארק". גם את הסיפור הזה דרש משרד החוץ לפסול מחשש לפגיעה ביחסי ישראל־רוסיה.

     

    פסילות נוספות נגעו לשמות ולתפקידים של אנשים המופיעים בספרים, בוויקיפדיה ובאין ספור אתרי אינטרנט, וכמעט כולם שוכני עפר מזמן. השב"כ, למשל, תבע להסיר את שמו של פנחס קופל, לימים מפכ"ל המשטרה, מן הקטע הבא: "לשירות הביטחון הייתה מערכת האזנה לטלפונים... שהייתה באחריותו של ראש מטה 10 הארצי (אז אגף המבצעים של השב"כ), פנחס קופל". קופל, יש לדעת, שירת בשב"כ לפני 70 (!) שנה, ופרט זה מופיע בביוגרפיה הרשמית שלו באתר משטרת ישראל. שלא לדבר על הדרישה להשמיט את שמותיהם של עמוס מנור, יוסף הרמלין ואברהם אחיטוב, שעובדת היותם ראשי השב"כ פורסמה בעשרות, אם לא מאות, ספרים ואתרים.

     


    פרסום ראשון: 03.09.20 , 17:16