בחודשים הראשונים לכהונתה כמנהלת בית ספר מקיף שש שנתי עתיד פקיעין, התנהלה ד"ר לילא עבאס עם אבטחה צמודה. "לא רצו אותי כאן", היא אומרת בשבוע שבו פורסם כי בית הספר שלה הגיע למקום הראשון באחוז הזכאות לבגרות בישראל. "כשזכיתי במכרז לפני ארבע שנים קמה התנגדות גדולה. מה לא אמרו עליי".
מה אמרו?
"כתבו שאישה לא יכולה להיות המנהלת. השתמשו בכל המילים הלא־יפות כדי להגדיר אותי. המילה הכי עדינה הייתה 'בהמה'. כשזה לא עזר, התחילו לדבר על שני הבנים שלי, שבחרו ללמוד בתיכון הריאלי בחיפה. הטיחו בי 'באיזו זכות את רוצה לנהל את בית הספר שלא היה מספיק טוב בשביל הבנים שלך?' והטיעון השלישי נגדי היה שלא נולדתי בפקיעין, שהגעתי לכאן בעקבות בעלי, אחרי החתונה. היחיד שתמך בי במכרז היה ד"ר סוויד סוויד, יו"ר המועצה. בחצי השנה הראשונה גם הוא הסתובב עם אבטחה".
האבטחה, מתברר, בהחלט נדרשה. "בוקר אחד, מוקדם בבוקר, ירו על הבית שלנו", היא מספרת. "שני הבנים כבר היו במטבח, בקומת הקרקע, והיריות כוונו לקומה השלישית, שבה בעלי ישן עם הילדה הקטנה. זה היה מזל גדול שהיא עוד ישנה. אילו עמדה, אני לא רוצה לחשוב מה היה עלול לקרות לה. הכדורים נתקעו בקיר חדר השינה. והילדה, במשך יותר משנה, פחדה להישאר לבד בבית".
ואיפה את היית?
"טסתי לכמה ימים לרוסיה, לאוניברסיטת נובגורוד, להיבחן על הדוקטורט. מי שעשה את זה לא ידע שאני לא בארץ".
זהות היורה התגלתה?
"כן, הימ"ר עשה מעקב. זה היה מישהו שקשור לאחד המורים מהתיכון, שהתמודד על הניהול ולא זכה, אבל אני לא מאמינה שהוא רצה לרצוח אותי. זה היה איום, אזהרה".
לא פחדת?
"שום דבר לא מפחיד אותי. כשהמורים בבית הספר יעצו לי להתפטר, ליתר דיוק לברוח, אמרתי להם 'יש לנו אתגר'. בעקבות היריות בעלי, ענאן, נכנס לתמונה. גם קודם הוא היה בעניינים ושמע מה מדברים עליי ואמר, 'אם מורה מסוים חושב שנעשה לו עוול, שילך לבית המשפט'. אחרי היריות הוא הלך למשפחה של המורה והם דיברו ושילבו ידיים. יענו, סולחה. בעלי ביקש ממנו שייתן לי צ'אנס. בעלי גם הבטיח שאם לא אוכיח את עצמי כמנהלת הוא יהיה הראשון שיגיד לי לשים את המפתחות על השולחן".
ואם בעלך היה מורה לך לשים את המפתחות על השולחן, היית מצייתת?
"וואלה, לא חשבתי על זה", היא צוחקת ומעבירה אצבע מטופחת (לק כסף עם נצנצים) במחלפות שערה.
מה עלה בגורלו של המורה שהיה קשור ליריות?
"הוא ממשיך ללמד בבית הספר. למה לא? הוא מורה טוב. ועכשיו יש בלגן מסוג אחר, כולם שמחים שאנחנו במקום הראשון במדינה".
משרד בלי מזגן
ביום שלישי השבוע, בשבע בבוקר, כבר עמדה עבאס בשער בית הספר שחזיתו צבועה בטורקיז. בשמלה שחורה־לבנה בעלת שרוולים ארוכים ("בטח שחם לי ככה, אבל בחיים לא לבשתי משהו עם שרוולים קצרים") ובנעליים עם עקבים גבוהים ומחודדים, היא רכנה לעבר התלמידים שטיפסו לשער בחולצות שחורות ("בשנה שעברה התלבושת האחידה הייתה בצבע בורדו, מועצת התלמידים ערכה הצבעה והצבע השתנה"), איחלה להם בוקר טוב ובהצלחה וגם העניקה לכל אחד מסכה שחורה שלוגו בית הספר מוטבע עליה באותיות זהב. הסגן שלה עמד לצידה עם מדחום.
טקס קבלת הפנים, היא מבטיחה, יתקיים מדי יום ביומו, בחמסין ובגשם. "יש לי 470 תלמידים, 51.9 אחוז בנים, לא רק מפקיעין. מי שרוצה חינוך טוב, ערכים פלוס הישגים, בא אלינו מכפרים אחרים. היום קלטנו תלמידה מחורפיש. את רוב התלמידים אני מכירה בשמותיהם, וחשוב לי לחייך דווקא אל אלה שלא מסתכלים לי בעיניים. אין כמו קשר עין. לפעמים מגיע נער עם כובע שמכסה לו את הפרצוף, בכוונה, ואני מושיטה את היד ומרימה את הכובע כדי לראות את מה שהוא רוצה להסתיר. כובע על העיניים זה תמרור, סימן למצוקה. אחרי הצלצול אני אמצא דרך להוציא אותו מהכיתה לשיחה בארבע עיניים".
הצלצול מהדהד בשמונה בבוקר. למה את חייבת לעמוד בשער כבר בשבע?
"בשבילי, שבע זה מאוחר. בחופש הגדול הגעתי לכאן בשש בבוקר כדי להתכונן לפתיחת השנה. הייתי גם המנהלת וגם השרתית וגם אם הבית בגלל שבמשך כל החופש לא שלחו לנו איש תחזוקה. ביום שני, בשתיים בצהריים, צילצלתי לראש המועצה ושמתי לו אולטימטום. או שהוא שולח לי עובדי ניקיון עכשיו, או שמחר אני לא פותחת את השער. תוך חצי שעה הגיעו חמישה פועלים שהתחילו לשטוף את הכיתות ושמחתי, אבל תגידי לי את".
מה?
"רק באיומים אפשר להשיג משהו במדינה שלנו? זה לא ברור שבמצבת כוח אדם של בית ספר חייבים להיות אב בית ושרת? לפני חצי שנה הצטרפנו לרשת 'עתיד' והרבה דברים משתפרים, אבל אי־אפשר לסגור פער של ארבע שנים בשישה חודשים. כשהגעתי לכאן, הקירות היו שבורים, הטיח התקלף ונשר, אפילו במשרד הקטנצ'יק שלי המזגן לא פעל".
מה עשית?
"השארתי את הדלת של המשרד פתוחה. המנהל שהיה כאן לפניי הקפיד לסגור את הדלת. אצלי הכל להפך. הרעש לא מפריע לי. אני רוצה לראות את התלמידים שמסתובבים במסדרון בהפסקה".
במשרדה, הפצפון יש להודות, פועל גם מסך שבו משתקפים המסדרונות האחרים ("בשביל תלמידים שמטיילים בזמן השיעור") ודיוקן של הנשיא ריבלין תלוי מאחורי גבה. "איפה ביבי? בטח נפל, אל תערבבי אותי בפוליטיקה". הטלפונים (סלולרי וקווי) שלה מטרטרים ללא הפסקה והיא לא מסננת אף שיחה. "זה באמת חשוב", היא מצטדקת, "זה מהפיקוח של 'עתיד', רוצים לדעת אם הייתה פתיחה חלקה". אחרי ברכות הנימוסים (בעברית) היא מדווחת על שתי כיתות שבהן הותקנו דלתות חדשות, שלא נענות למפתח שפותח את דלתות הכיתות האחרות. "היום", היא פוקדת על מי שנמצא בצד השני של הקו, "גם ככה אין לי מספיק חדרים בגלל שצריך ללמד בקפסולות. נכון שאתה לא רוצה שנגיע למצב של בית ג'ן?"
התכוונת להזכיר לו שהשנה עקפתם את תיכון בית ג'ן באחוז הזכאים לבגרות?
"לא, התכוונתי לזה שבית ג'ן הוכרזה כיישוב אדום. יש שם מלא קורונה. לגבי ההישג שלנו, 98.7 אחוז זכאות לבגרות, אני לא מתנצלת. ואני בטוחה שבבית ג'ן מפרגנים לנו. פעם הם, פעם אנחנו. צריך לגוון בחיים כדי שיהיו מעניינים. כבר עכשיו אני פוחדת מהתוצאות של סוף השנה הנוכחית. הקורונה תשפיע עלינו, תהיה ירידה, אבל לא נרד מ־90 אחוז. בזה אני בטוחה".
מה מקור הביטחון?
"כשקיבלתי את בית הספר הוא עמד על 86 אחוז זכאות לבגרות והוכחתי לכולם שאין ילדים שלא אוהבים ללמוד, יש רק מורים שלא אוהבים ללמד. אלה שנכנסו לכיתה רק בשביל לדקלם את החומר כבר לא כאן. בשנה הראשונה שלי כמנהלת נכנסתי לאחת הכיתות וראיתי נער יושב עם הרגליים על השולחן. שאלתי אותו, 'נדמה לך שאתה יושב בבית קפה בדיזנגוף סנטר?' וכעסתי על המורה לא פחות ממה שכעסתי עליו. אמרתי למורה, 'אני בחיים לא אתחיל שיעור לפני שהכיתה נקייה ומסודרת וכולם יושבים כמו שצריך'. ככה, עם דוגמה אישית, מחדירים ערכים, שאחד מהם הוא הצטיינות בלימודים".
את הערך הזה, מגלה עבאס (45, ילידת הכפר ראמה), היא ירשה מאביה, רזק ח'טיב, כיום פנסיונר של הקרן הקיימת. "הוריו חינכו אותו ללימודים, בגיל 16 הוא נכנס לתיכון בעכו, וכמה ימים אחרי זה אבא שלו נפטר והוא היה חייב לחזור לכפר כדי לטפל במשפחה", היא מספרת. "הטיפול שלו באחיו הקטנים הצליח מאוד, אחד מהם מהנדס מכונות והשני עובד ברנטגן, ורק אבא לא עשה בגרות. לכן, מאז שאני זוכרת את עצמי הוא ישב על ארבעת ילדיו עם 'תלמדו, תלמדו, זה המפתח לחיים'. וזה עבד. יש לי אח הייטקיסט, אחות שהיא סגנית מנהל בנק והאח האחרון הוא איש עסקים. אני, השלישית מהילדים, קשורה מאוד לאבא ולא רציתי שהוא יכעס ויצעק עליי, אז למענו התקדמתי בלימודים".
רק למענו?
"כן. בהתחלה הייתי תלמידה קצת מופרעת. רציתי ליהנות מהחיים, היו לי קוצים וכל הזמן היה עליי צל של לובנה, אחותי הגדולה, שהייתה תלמידה תותחית. אם היא קיבלה במבחן 98 היא ישבה ובכתה שהיא רוצה 100. אמא שלנו, נוהה, עקרת בית ואמא במשרה מלאה, הרגיעה אותה באמירות כמו 'גם 98 זה מצוין, אולי יהיה לך 100 במבחן הבא' וזה לא עזר. בפעם הראשונה שכתבתי מבחן בפיזיקה המורה פחד להחזיר לי את המבחן. שאלתי אותו למה והמורה אמר, 'אני לא רוצה לראות אותך בוכה'. התרגזתי עליו, 'למה אתה חושב שאני כמו לובנה? חאלס, תן לי את המבחן' וכשראיתי את הציון, 75, הייתי מאושרת. אמרתי לו, '75 זה מצוין, פחדתי לקבל 20. תבין, אני לא אחותי. על ציון 55 אני עושה חפלה במסעדה, העיקר לעבור'. באמת לא הבנתי למה צריך להשקיע את כל האנרגיה בציונים".
לא ישנה בלילות
בסיום התיכון היא למדה במכללה הערבית לחינוך בחיפה ("בזמני, בחורות שרצו ללמוד הפכו למורות, אבל לא הייתי כמו כולן, בחרתי במקצוע הזה כי בעיניי מורה היא הבסיס של החברה") ובשבוע האחרון של שנת הלימודים השלישית נישאה לענאן עבאס מפקיעין. "ככה", היא מרימה עט ומפילה אותו על השולחן, "מהמבחן האחרון – לחתונה. כבר הייתי בת 21, רווקה זקנה, אוטוטו הלך עליי", היא צוחקת, "עד היום רוב הבנות שלנו מתחתנות בגיל 18. אני חייבת לציין לזכותו של אבי שהוא לא לחץ עליי להתחתן. להפך, בתיכון הוא לא הרשה לי לצאת, בטח שלא עם בנים, כדי שכל הראש שלי יהיה בלימודים".
איך הכרת את בעלך?
"אבא שלו, גדעון עבאס, שהיה הסגן־אלוף הדרוזי הראשון בצה"ל, ראה אותי באיזשהו מקום ודיבר עם דודה שלי. יום אחד היא לקחה אותי לגלידרייה במרכז המסחרי בכפר ורדים ולא עבר לי בראש שזה בשביל לפגוש בחור. רק כשהגענו לשם הדודה הצביעה עליו ואמרה 'חכי לי כאן', וככה התחלנו לדבר. הכל מן אללה. ענאן הוא הנאסיביק שלי. הוא המזל ששלח לי אלוהים".
למה הכוונה?
"לעולם לא אשכח לענאן איך הוא שם את עצמו אחריי. כשסיים את התואר השני בלימודי מזרח תיכון המרצה הציע לו להמשיך לדוקטורט והוא ויתר בגלל שהייתי באמצע התואר השני. ענאן אמר 'קודם את'. בשנים האחרונות עלה אחוז הגירושים במגזר הדרוזי. עוד לא הגענו לנתונים של רמת הגולן, אבל יש עלייה".
ענאן עבאס ("לא קופי ענאן, למרות שהוא מכין לי קפה מצוין") בן 47, הלך בעקבות אביו והגיע לדרגת סגן־אלוף. "עכשיו הוא מנהל את מעבר הסחורות לירדן", היא מתגאה, "והוא הכי חתיך בעולם". הם הורים לשלושה: גדעון (22, "הוא קיבל את השם של סבא שלו, ככה זה אצלנו, אנחנו קוראים לו גדעון הקטן") קצין באגוז, ג'מאל (20) קצין בצנחנים ומיראל (14) לומדת בכיתה ח' בבית ספרה. בדיוק כשהיא מסבירה שמיראל, בערבית, זה בת אייל, הנערה נכנסת לחדר ומשוחחת עם אמה בערבית. הבעת פניה חמוצה, והחמיצות גוברת כשאמה המנהלת קוטעת אותה ב"חאלס, מא פיש".
למה מיראל עצובה?
"לא עצובה, רעבה. אין לה אוכל. זה באשמתה. אתמול בלילה אמרתי לה 'תכיני לעצמך, אני אצא מוקדם', אבל היא לא הכינה והבוקר לא היה לה זמן. בבית הספר שלנו אין קפטריה. עכשיו, בקורונה, בטוח שלא ירשו לנו לפתוח".
אז תלמיד ששוכח להביא סנדוויץ' מצלצל לאמא ומבקש שתביא לו?
"מה?" היא פוערת מולי עיניים גדולות, "אצלנו אין פלאפונים. גם לא בהפסקות. כשנכנסתי לכאן קניתי לכל כיתה כספת, נתתי את המפתח למחנך, ועשר דקות אחרי הצלצול כל המכשירים נכנסים לכספות עד סוף היום. ברור שבהתחלה התלמידים התנגדו, אז קראתי להורים והסברתי לכולם שהסלולרי הוא התמכרות שפוגעת גם בעיניים וגם בחיי החברה. היום, מי שמשעמם לו בהפסקה, מתחיל לדבר עם מישהו מהכיתה. גם בבית יש לי חוקים. אני לא מרשה למיראל יותר משעה במסך".
כשהגיעה לפקיעין, ככלה טרייה, התייחסו אליה כאל אטרקציה. "ילדים עמדו בכביש כדי לראות אותי – בחורה עם משקפי שמש שמחזיקה בהגה. אחר כך, כששלחתי את שני הבנים לגן בקיבוץ געתון, הם מצאו סיבה חדשה לרכל עליי. למה שהם ילמדו בקיבוץ ולא בכפר? כשגדעון הקטן היה בן 11 ואמר לי שהוא רוצה ללמוד בריאלי בחיפה אמרתי לו 'אין בעיה', למרות שזו הייתה בעיה גדולה. יום־יום יצאתי מהבית בשש בבוקר, הסעתי אותו לנהריה, משם הייתה לו הסעה לחיפה, וחזרתי לפקיעין כדי להעיר את הבן הקטן. ממש לפני שנכנסתי לתפקיד אמרתי לבעלי 'בוא נעשה עוד ילד', רציתי שיהיו לי שני בנים ושתי בנות, כמו אצל הוריי, אבל בעלי שאל, 'איך? בקושי יש לך זמן לילדים שלך' והוא צודק. את יודעת כמה שעות אני ישנה בלילה?"
לא, אבל אני יודעת שענית לווטסאפ שלי בארבע לפנות בוקר.
"בדיוק. אני נכנסת למיטה בחצות ואחרי שלוש שעות אני על הרגליים. אפילו כשאני עייפה אני לא מסוגלת לישון יותר כי הראש שלי מלא במחשבות על העבודה".
השיח' מגיע לשיעור
את התואר השני, בייעוץ חינוכי, היא עשתה בקמפוס הנמל, במקביל לקורס הכשרת מנהלים במכללת אורנים. "אבא של בעלי, גדעון הגדול, היה אחראי על ההסעות של הילדים כי בעלי היה בצבא". התחנה הבאה שלה הייתה כסגנית מנהל מרכז פסג"ה בפקיעין. "זה מקום לפיתוח סגלי הוראה, ובמהלך תשע שנות עבודתי שם התחלתי לחשוב על המחקר לדוקטורט בנושא 'עוז לתמורה' ו'אופק חדש'. עניין אותי להבין מה המשמעות של הרפורמות ותוספות השכר על המקצועיות של המורים. ערכתי את המחקר במכללת הכרמל בשותפות עם אוניברסיטת נובגורוד וסיימתי אותו בהצטיינות. כשבאתי להגן עליו בארץ שאלו אותי מה חיפשתי ברוסיה ועניתי, 'בישראל לא מצאתי מנחה מתאימה'. המנחה שלי ברוסיה כתבה שממצאי המחקר שלי מתאימים לא רק לישראל, אלא לכל העולם. תירגמתי את חוות הדעת שלה לעברית, אני אדפיס לך אותה". אצבעותיה מתופפות על המקלדת עד שהיא מגלה שאין אינטרנט. עוד חריקה של תחילת השנה.
בית הספר שלך מקבל את מלוא התקציב?
"לא כמו שמקבל בית ספר בתל־אביב. אנחנו מקבלים פחות שעות לכל תלמיד, המחשבים שלנו ישנים, אין פינות ישיבה למורים וזה לא בסדר. יש לנו ילדים טובים, 80 אחוז מהם מתגייסים לצבא, ה־20 אחוז שלא מתגייסים זה מטעמי דת. אני רוצה להרגיש שהמדינה גאה בנו. לכן עצוב לי שבשיעור הבגרות הגענו רק ל־98.7".
בעינייך זה "רק"?
"כן. אני שואפת למאה אחוז, אבל במחזור של השנה שעברה היה תלמיד אחד שלא עבר את הבגרות בעברית. הציון שלו היה 53, עוד שתי נקודות הוא היה עובר והיינו מגיעים למאה אחוז, אבל התלמיד הזה היה מאוד בעייתי. הוא הביא את הבעיות שלו מהבית. כמה השקענו בו. דבר ראשון הכנסתי אותו לתוכנית 'סטאר' שאליה מזרימים שיעורים פרטיים ומרתונים עד שהחומר נכנס לראש. התוכנית הזאת הייתה קיימת לפני שהגעתי לניהול, אבל כשבאתי וכשרצו להוציא לי את הנשמה, הרבה הורים אמרו, 'אנחנו לא מוכנים שהילד שלנו ילמד בכיתה של נחשלים'. אז פתחתי תוכנית נוספת, לתלמידים מצטיינים של חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית כדי שלא ינשרו מהן. בבית הספר שלנו אין שלוש יחידות, ארבע זה המינימום. למה לא להתאמץ? במקביל, כינסתי את ההורים לאסיפה ואמרתי להם, 'כשהילד שלכם יגיע לאוניברסיטה מישהו ישאל באיזה מסלול הוא למד? לא, יסתכלו רק על הציונים'. שבוע אחרי זה כינסתי עוד אסיפה וביקשתי מההורים שישלבו ידיים יחד איתי".
מה זה אומר?
"אם הילד שלכם חוזר הביתה ואומר שאין שיעורים אל תאמינו לו. תבדקו. ילדים נהנים לעגל פינות. זה כיף. מאז, אגב, התקדמנו. המערכת שולחת ווטסאפ להורים לפני מבחנים".
איך את מטפלת בתלמידים שמעשנים?
"היו כמה כאלה. בודדים. כל בוקר חיכיתי להם בשער והרחתי אותם. יש לי אף טוב, הרחתי אפילו אם הילד עישן בכביש, כשירד מההר. כשתפסתי מעשן שלחתי אותו הביתה להחליף בגדים. מאז, גם אלה שלא עישנו ממשיכים להשתמש בג'ל לשיער או באפטר שייב. כל בוקר הם אומרים לי 'המנהלת, תריחי אותי'. אצלנו, אגב, אף תלמיד לא יבוא עם מכנסיים מודרניים כאלה, עם קרעים. הוא יודע שאני אקרע לו את הצורה".
אלימות, לדבריה, לא קיימת בבית ספרה. "בצוות שלנו יש 37 מורות ורק 14 מורים, חבל לי שזה המצב כי אני חושבת שנוכחות של גברים יכולה להפחית תופעות של אלימות, אבל אני מתפקדת עם מה שיש ועם שבע עיניים. עוקבת ובודקת ללא הפסקה. את מכירה עוד מנהלת בית ספר שכל שנה יוצאת עם השמיניסטים שלה לטיול השנתי באילת?"
ביחסי בנות־בנים עוסקת עבאס לא רק בשיעורי כישורי חיים שהיא מלמדת בשלוש הכיתות הגבוהות. "הכנסנו את תוכנית משרד החינוך למניעת פגיעות מיניות, והיתרון המשמעותי שלנו הוא השיח'ים הדרוזים שמגיעים לשיחות קבועות".
בכיתה ח' בבית ספרך יש שלוש ילדות מאורסות.
"ישר קראתי להן לשיחה ושאלתי, 'מה קרה? מה בוער? קחו את הזמן, תשקיעו בלימודים, תרכשו מקצוע, תטיילו בחו"ל, תלמדו על עצמכן'. אמרתי להן שהעולם לא ייחרב מחר בבוקר".
מה את יכולה לייעץ לילדות כאלה?
"ברור שלא אגיד להן להיפרד, אבל אכוון אותן לממש את החיים גם אחרי החתונה וגם כשהן כבר אמהות".
בינתיים, בביתה, עבאס ממשיכה להטמיע את כלל הברזל של "אין ילד שלא רוצה ללמוד ואין ילד שלא יכול להצטיין". "כשגדעון רצה ללמוד בריאלי הבנתי אותו, הוא מבריק, אבל כשג'מאל רצה ללמוד בריאלי שאלתי 'אתה?' בגלל שהוא התחבר עם ילדים שלא אוהבים להשקיע בלימודים. ג'מאל אמר לי 'כן, אני אלמד ואתקבל' ואמרתי לו 'בבקשה'. בכוונה זילזלתי בו, ככה דירבנתי אותו. קניתי לו מבחנים באינטרנט, במשך שבועיים הוא ישב ולמד, ניגש למבחן הכניסה והתקבל. אבל מנדי, המנהל של הריאלי, הזמין את שנינו לשיחה. הוא אמר, 'אצלכם, בפקיעין, ג'מאל הוציא 60 באנגלית, ואצלנו זה מקביל ל־40. אני רוצה שהילד יתחייב להשלים את כל הפערים שצבר עד כיתה ט'. הסתכלתי על המנהל, חייכתי ואמרתי, 'למה אתה מדבר אליי? דבר אל הילד, הוא זה שאמור להתחייב'. ג'מאל התחייב, התקבל על תנאי, וחודש אחרי תחילת שנת הלימודים המנהל הודיע לי שהתנאי בוטל".
טיפים לניהול מוצלח: 7 עצות של לילא
לא לוותר על אף תלמיד, במיוחד לא על תלמידים שמוגדרים כבעייתיים. הם אלה שמעניקים את הסיפוק המקצועי.
להיות קרובה לתלמידים. לצאת אליהם בהפסקות, להקשיב להם. לגרום להם להרגיש שיש להם אמא שנייה.
אם את רוצה שהתלמידים יכבדו אותך את חייבת לתת דוגמה אישית ולהראות להם כמה שאת מכבדת אותם.
להימנע מהשוואות. במקום לומר "החבר שלך הצליח יותר ממך" לבקש "תשקיע את הכי טוב שאתה יכול".
להכניס את ההורים לתמונה. הורים תמיד ירצו להעניק לילדיהם את מה שהם עצמם לא קיבלו.
לא לפחד מעונשים.
לאהוב את העבודה, לאהוב את התלמידים, לאהוב את החיים. מי אנחנו בלי אהבה?
