"מי שמוטרד מהעובדה שלא התגיירתי - שלא יתקרב אליי"
הפרמיירה של הסדרה JUDA, שבה היא מככבת כערפדית מסחררת, הייתה הפעם ראשונה זה חצי שנה שאנסטסיה פיין יצאה מהבית. נינתו של רב העיר ברדיצ'ב שבאוקראינה, עלתה לארץ בגיל שמונה ונדרשה לעבור הליך גיור שלא עלה יפה, מה שלא הפריע לה להפוך לשחקנית תיאטרון מוערכת, שמספרת איך זה לחיות על 400 שקל בחודש (עם קופסאות אוכל מההורים), וגם איך מערכת היחסים האחרונה שלה קרסה בעקבות הסגר ("שנינו נחנקנו, זה היה אפוקליפטי")
הקריירה של אנסטסיה פיין זכתה לזינוק משמעותי בזכות פחית קולה זירו. אמיתי. "לפני כארבע שנים זומנתי לאודישן לסדרה JUDA, ציון ברוך כתב את סדרת הערפדים הראשונה בעברית. שלחו לי טקסט ונאמר לי שאם אקבל את התפקיד אצטרך לדבר רומנית. כיוון שיש לי אוזן טובה לשפות, זה לא הפחיד אותי. באתי, הצטלמתי, לא שמעתי אף מילה, וכשהסוכנת שלי צילצלה לברר מה קורה, אמרו לי שציון והבמאי מני יעיש החליטו לחפש שחקנית רומנייה. מה יכולתי לעשות", היא מגחכת, "רומנייה אני לא. אחרי שלושה חודשים של דממה נתקלתי בעמוס תמם בקפטריה של הקאמרי, לפני הצגה".
נתקלתם?
"כן", הצחוק שלה גובר, "הקאמרי הוא הבית השני שלי כבר חמש שנים, אבל לא הכרתי את עמוס, לא שיחקנו ביחד. בקפטריה, הוא לקח את הקולה זירו האחרונה, אז אמרתי לו, 'גנבת לי, אה?' באותו הערב מצאתי בפייסבוק הודעה מעמוס. הוא כתב, 'ציון, חבר שלי, עובד על סדרת ערפדים, הראיתי לו תמונה שלך והוא מבקש שתעשי אודישן'. הלסת שלי נשרה. ישר עניתי שכבר עשיתי. מכאן לשם התברר שהאודישן שלי נפל בין הכיסאות, שציון ומני בכלל לא ראו אותו. למחרת זומנתי לאודישן מול שניהם, עם אותו הטקסט, ועל המקום הודיעו לי שאני טניה הערפדית. יותר מזה ‑ כשהתחלנו חזרות, ציון דיפדף בסלולרי שלו לאחור עד לתמונה שלי שמצא באינטרנט. הוא שמר אותה כרפרנס לדמות של טניה. הלם, לא?"
מה כל כך קסם לך בדמות הערפדית?
"מה זאת אומרת?" היא משתוממת, "זה כמו לשחק את וונדר וומן, זה תפקיד של פעם בחיים. הסתקרנתי נורא, במיוחד אחרי שהבנתי שבתפקיד הזה לא תהיה לי כפילה. שיקשרו אותי לרתמות ויעיפו אותי באוויר ויהיו אקשן ומכות. בעיניי זה הכי קרוב להוליווד".
לפני שבועיים, בפרמיירה של העונה השנייה של JUDA ב־HOT, פיין (30) שוב התעופפה. "דפקתי הופעה, שכרתי שמלה לערב אחד, אפילו התאפרתי, ממש השקעתי. אמנם הפרמיירה הייתה מצומצמת, בגלל מגבלות הקורונה, אבל כל כך שמחתי לראות פנים, לא רק עיניים שמבצבצות מעל המסכה. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי חצי שנה".
מה עשית בחצי השנה הזאת, שבה לא יצאת מדי ערב לתיאטרון?
"טיפסתי על הקירות. פשוטו כמשמעו. חוץ מטיול הבוקר על שפת הירקון עם הכלבה שלי, איווה, לא הייתי באינטראקציה עם אף אחד וחששתי שאני עלולה להשתגע. כמה זמן אפשר להחזיק מעמד בלי לראות אף חיוך? גם הלחץ הכלכלי הכניס אותי לסרטים. כשכירה, קיבלתי דמי אבטלה, ש־90 אחוז מהם הלכו לתשלום שכר דירה, נשארו לי 400 שקל לחודש למחיה".
מה עשית עם סכום כזה?
"כלום. ירדתי למינימום של המינימום. קניתי רק מצרכים לבישול, לא בגדים ולא מותרות. עם הזמן התחלתי לנסוע להוריי, בראשו־לציון. זה הסופר הכי טוב. אמא שלי מאושרת כשאני יוצאת ממנה עם שקיות וקופסאות".
פסגת החלומות
לראשל"צ היא הגיעה לראשונה כשהייתה בת שמונה, ילדה יפה מאוקראינה שנשאה את השם אנסטסיה בוצ'רנקו. "אפשר לכתוב ספר על תולדות המשפחה שלנו", היא מגלגלת סיגריה. "אבא שלי היה קצין בצבא הסובייטי שנשלח לגרמניה ונולדתי בשנה הרביעית לשהות המשפחה שם. עם נפילת החומה החיילים פוזרו וחזרנו לאוקראינה, לעיר פולטאבה. הצד של אבא שלי יהודי, סבא רבא שלי היה הרב פיינטוך מברדיצ'ב. באחד הפוגרומים בבית הכנסת אחיו הקטן של אבא הצליח לברוח ועלה לרכבת. במהלך הנדודים הוא פגש ילד כבן גילו, מישה בוצ'רוב, והם הזדהו כאחים. כשהתגלגלו לאיזה כפר ומשפחה מקומית אימצה אותם, היא שינתה את שם משפחתם מבוצ'רוב, שנשמע יהודי, לבוצ'רנקו, בעל הסיומת האוקראינית".
אנסטסיה בוצ'רנקו הוא שם קצר וקליל.
"ממש. שנאתי להיקרא בוצ'רנקו, כי ברוסית, ברוצ'קה זה חבית. גם פיינטוך לא דיבר אליי כי חששתי שבישראל הוא יהפוך לפיינטוכעס. בשנה הראשונה בבית צבי החלטתי להחליף למשהו יותר קליט, שלא מנותק לגמרי משורשי המשפחה, והפכתי לפיין".
הוריה החליטו לעלות בזכות פעילי הסוכנות היהודית שעשו עבודה טובה. "הם סיפרו להוריי שישראל היא ארץ מדהימה, שבכל רחוב יש עצי קוקוס ובננה, ועד היום אני מחפשת אותם. הוריי חיפשו עתיד טוב יותר לשני ילדיהם וישראל הצטיירה בעיניהם כפסגת החלומות למרות שאמא שלי לא יהודייה. המציאות הייתה שונה, כמובן. אמא, מהנדסת מזון שעבדה בתחום המסעדנות, החלה לעבוד בניקיון, שישה בתים ביום. היא יצאה מהבית בשש בבוקר וחזרה ב־11 בלילה. את כל עול הפרנסה היא לקחה על כתפיה כדי שאבא שלי יוכל ללמוד, קודם באולפן ואחר כך בקורסים למחשב, שבזכותם הוא התקבל לתפקיד זוטר במחלקת המחשבים בבית חולים איכילוב עד שטיפס לראשה. בפסאז' בראשון הייתה מעדנייה קטנה ובעליה הציעו להוריי לקנות אותה, אבל שכחו לספר להם שבעוד שנה, במרחק מאה מטר מהפסאז' יוקם סופרמרקט ענק. הוריי השקיעו במעדנייה את כל מה שהיה להם, לקחו הלוואות, וכשהסופר נפתח הם הגיעו לפשיטת רגל".
הם לא הצליחו להוכיח שעבדו עליהם?
"איך? למי? אני זוכרת את היום ההוא, כשהייתי לבד בבית, ילדה בת עשר. פתחתי את הדלת, נכנסו אנשים מההוצאה לפועל והתחילו לרשום איזה רכוש יש בדירה. טלוויזיה עתיקה, ספה ושני כיסאות. הוריי שילמו את כל החובות ויצאו מזה, אבל כולנו עברנו שנים קשות מאוד. גם אני. למרות שהגימנסיה הריאלית של ראשון־לציון הייתה בסוף הרחוב שלי העדפתי לעלות, בשש וחצי בוקר, לאוטובוס לתל־אביב. למדתי ב'שבח מופת' שהיה גטו רוסי ובו הרגשתי שווה בין שווים".
ובו גם נדבקת בחיידק הבמה?
"לא, פעמיים בשבוע השתתפתי בחוג של ריקודים סלוניים. בגלל הגובה שלי - היום אני 1.78 מ', גם בגיל 13 נחשבתי לגבוהה - לא הצליחו לצוות לי בן זוג. לקראת הופעות סוף השנה נדרשתי לתפור שתי שמלות מרהיבות, כל אחת עלתה 3,000 שקל. המורה ידעה שלהוריי אין סכום כזה ושלחה אותנו לתופרת בבאר־שבע, שעשתה לנו הנחה. כשסוף־סוף קיבלתי את שתי השמלות הודעתי להוריי שיצא לי החשק לרקוד. אולי מפני שידעתי שמחוג של פעמיים בשבוע לא אהפוך לספורטאית אולימפית. עד היום השמלות המדהימות תלויות בארון של אמא. אני מתה לתרום אותן לרקדנית צעירה".
בסוף התיכון חל שינוי בהופעתה החיצונית. "פתאום פרחתי", היא מסמיקה. "כבר לא הייתי טום בוי שמטפסת על העצים. גם למדתי להתלבש והוריי כבר לא נאלצו לקנות לי בגדים בחנויות יד שנייה. כשצלם כתב לי באיזה פורום התחלתי לפנטז על דוגמנות. התקבלתי לתחרות מלכות היופי, קיבלתי שיעורים בהליכה על מסלול, עברתי מדידות ובדקה ה־90 הודיעו לי שאני חייבת לפרוש כיוון שאין לי אזרחות ישראלית. אמנם אמי קיבלה מעמד של תושבת קבע, למרות שהיא לא יהודייה, אבל הם לא הגישו את המסמכים שהיה עליהם להגיש עבורי ועבור אחי. זה היה שיברון הלב של החיים. שבוע לא יצאתי מהחדר שלי. כעסתי על כל העולם. ויתרתי על האזרחות האוקראינית שלי, ואבא שלי שלח מכתבים לנשיא המדינה בתקווה שיראה בי מקרה מיוחד, ודבר לא עזר. את האזרחות הישראלית קיבלתי שבועיים אחרי הפרישה, כשהתגייסתי לצבא. ואת התחרות ראיתי בטלוויזיה, כשטחנתי במבה בטירונות".
במהלך שירותה הצבאי כמש"קית קישור ("לא משהו פנסי, לצערי") היא נרשמה לקורס נתיב והחלה בהליכי גיור. "באמצע הדרך נשברתי", היא מודה. "לא הייתי שלמה עם הרעיון שעליי להוכיח לרבנים מי אני. אלינה לוי שירתה איתי, ושמעתי ממנה כמה בעיות עשו לה. חיפשו אותה. אסרו עליה לשחק, בטח שלא להתנשק על הבמה. הגעתי למסקנה שעדיף לי לחיות את חיי, ומי שמוטרד מהעובדה שלא התגיירתי שלא יתקרב אליי. נקודה".
את המסלול האקדמי החלה פיין באוניברסיטת תל־אביב, בחוג לתקשורת ופסיכולוגיה, וידיד שלה הזמין אותה לתיאטרון הבימה. "בסוף ההצגה, כשהשחקנים השתחוו, פרצתי בבכי. אמרתי לעצמי, 'הלוואי שגם אני יכולתי לעמוד שם'. לא ידעתי אם בכלל יש לי כישרון, אבל ידעתי שעבור הוריי זו תהיה טרגדיה גדולה. נסי לספר להורים הרוסים, שעזרו לך לשכור דירת מרתף בתל־אביב, שלא תהיי פסיכולוגית, אלא שחקנית. אותו ידיד שלח לי זר פרחים ליום ההולדת וצירף אליו את טופס ההרשמה לבית צבי. לא האמנתי שאתקבל, אבל אחרי שלוש שנים סיימתי עם פרס צבי קליר, שהוא הפרס הכי גבוה לבוגרים".
סגירת מעגל
כבר באמצע השנה השלישית היא התקבלה לקאמרי, "בזכות עמרי ניצן, שבא לראות אותי בבית צבי וזימן אותי לאודישן של 'אופרה בגרוש' שביים גלעד קמחי, שעם הזמן הפך למנהל האמנותי של הקאמרי. זו סגירת מעגל. שתי ההצגות האחרונות שלי היו 'קרוב יותר', שיחקתי בתפקיד שעשתה נטלי פורטמן בסרט בשם הזה, ו'מחוברים לחיים', דרמה קומית מרגשת על פי הסרט. עשינו רק שש הצגות עד שהקורונה סגרה את חיי התרבות. היום, חצי שנה אחרי, זה נראה לי מוגזם. למה איקאה כן ותיאטרון לא? כבר הספקתי לשמוע כאלה שאומרים שתרבות זה חרטא. מעניין מאוד על מה הם מסתמכים, לאור העובדה שבישראל, מדי שנה, נמכרים חמישה מיליון כרטיסים לתיאטראות השונים".
דבר כזה לא היה קורה בממלכת הערפדים.
"נכון, היא פנטזיה קסומה. בעונה הראשונה של JUDA היה לי שיער בלונדיני ארוך, עד למותניים, אבל ציון רצה שאהיה ג'ינג'ית. כיוון שהצבע הג'ינג'י דוהה מהר, צבעתי חמש פעמים בחודשיים והשיער נשרף. לפרמיירה של העונה הראשונה צבעתי אותו לבלונד פלטינה והוא נהרס סופית. הרגשתי שאני מסתובבת עם חמוס על הראש ובלי ברירה קיצרתי לקארה. בצילומי העונה השנייה היו לי תוספות שיער שייצגו את המהפך שהתחולל בדמות שלי. אחרי שנשכתי בחור יהודי אני מתחילה להפוך לבת אנוש שיכולה להיחשף לאור השמש ומופתעת לגלות שיש לה רגשות".
את וציון?
"כן, כן, אבל ברור שאסור לי לגלות מה יקרה. בסדרה הזאת אני מרגישה מאוד יפה מפני שיש לי לוקים מאוד מושקעים מבחינת האיפור והבגדים. לערפדית, שהיא בת אלמוות, חייב להיות עור יפה. אסור לראות את השקיות שמתחת לעיניים שלה. היא גיבורה על־אנושית".
ומי בן זוגך בחיים שעל פני האדמה?
"לפני חודשיים נפרדתי מבן זוגי הצלם. הוא עבר לגור איתי חודש לפני הסגר כי רצינו להיות ביחד, אבל זה היה אפוקליפטי. אני גרה עם הכלבה שלי בדירת סטודיו, 40 מ"ר, ושנינו נחנקנו בה. כדי לזכות בדקה של פרטיות הייתי צריכה לברוח לשירותים או לגג".
לפנייה לכתב/ת 
