באיירן מינכן כמשל

ה־26 ביולי 2004 היה יום של מהפכה בכדורגל הגרמני: יורגן קלינסמן, שחקן שבמהלך הקריירה שלו כשחקן עבר בין בירות תרבות של ארצות רבות, מונה למאמן הנבחרת הלאומית. קלינסמן היה פתוח לשינויים, לחידושים, לטיפולים אלטרנטיביים, לשיחות על זן. בקיצור, קלינסמן היה הכי לא גרמני. לקלינסמן נמאס מהתדמית של הכדורגל הגרמני, מה"כדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף גרמניה מנצחת". נמאס לו מהתדמית התעשייתית, היעילה, חסרת הברק, של הנבחרת. הכדורגל הגרמני היה כדורגל בווארי: מתועש, מתבדל, גאה בעצמו. קלינסמן הפך את הנבחרת לברלינאית: ענייה אבל סקסית, רב־תרבותית, חצופה.

ב־2006 קלינסמן וגרמניה אירחו את המונדיאל והפסידו בהארכה בחצי הגמר לאיטליה, אבל התוצאה הסופית הייתה פחות חשובה. המונים הגיעו לגרמניה באותו קיץ, התאהבו בנבחרת, התאהבו במדינה. סיפור האהבה הזה לא נפסק מאז: ברלין הפכה להיות העיר השלישית הכי מתויירת באירופה, והכדורגל הגרמני נכנס לרנסאנס מסחרר. אפילו הגרמנים, שמתקשים לבטא אהדה לאומית, התחברו לנבחרת. רק בשוליים של הימין בזו לנבחרת, משום שלטענתם שחקנים ממוצא טורקי או אפריקאי מבזים את הדגל הלאומי.

באיירן מינכן, כהרגלה בקודש, ראתה משהו מצליח ורכשה אותו – אבל התקופה של קלינסמן במינכן הייתה קטסטרופה מתמשכת. המועדון השמרן לא הבין מה המשוגע הזה רוצה מהם. השחקנים לא הבינו למה אין טקטיקה ולמה המאמן לא אומר להם מה לעשות, ונפגשו בחשאי כדי לטקס אסטרטגיות. קלינסמן פוטר תוך שמונה חודשים. אם יש משהו שלא אוהבים במינכן, זה את כל מה שמריח מברלין.

הייתי במינכן בשבוע שעבר, ביום שבו באיירן מינכן ניצחה את פריז סן־ז'רמן 0:1 יעיל וזכתה בליגת האלופות. לפני המשחק הוכיתי בהלם מהמשמעת ואכיפת החוק בבוואריה: כולם עטו מסכות, שוטרים הסתובבו בכל מקום וחילקו אזהרות או דוחות, ובכל מקום שישבתי היה ברקוד שחייב אותי להירשם לפני שהזמנתי משהו. שום דבר מהדברים הללו לא קיים בברלין. אחרי המשחק כמעט אף אחד לא חגג. למחרת היה יום עבודה, ובחצות השוטרים פיזרו את הבודדים שכן חגגו. אם הרטה ברלין הייתה זוכה באליפות, ברלין לא הייתה ישנה שבוע – והאלכוהול היה הורג את הקורונה. אבל איפה ברלין ואיפה מינכן. בבאיירן הכל מתוקתק, בברלין חצי קבוצה נדבקה בקורונה. ענייה אבל סקסית.

הטריפל של באיירן השנה – זכייה באליפות, בגביע ובליגת האלופות – מחזיר את המטוטלת של הענף בחזרה למינכן. זאת הייתה אליפות ממושמעת, אפקטיבית, חסרת מעוף וברק פרט לניצחון 2:8 על ברצלונה. היא הושגה עם רוב מוחלט של שחקנים מקומיים שהיוו את השלד המרכזי של הקבוצה. זרים רבים הועזבו או הורדו לספסל. לא היה זכר לבני מהגרים מטורקיה או ממדינות המגרב. באיירן מינכן חיה ומתה בסגנון שלה. הטריפל הזה הוא הניצחון של בוואריה השחצנית, המתבדלת, הרוצה בכלל להתנתק מהשבטים הגרמניים האחרים. מענייין לראות מה תקרין הדומיננטיות של באיירן מינכן על גרמניה כמדינה. ˆ