יום אחד, בעודה יושבת בדירה המג'ויפת ששכרה בלוס־אנג'לס ומנסה לא לחשוב על הפשפשים שמתרוצצים באוטוסטרדה על המיטה, יסמין מועלם הבינה שהיא לא יכולה להמשיך. היא חוזרת לארץ, חוזרת עכשיו, ושימות החלום שהיא מנסה להגשים מאז שהיא ילדה. היא בדיוק סגרה שלוש שנים באמריקה, נסעה לשם כשהייתה רק בת 20. המטרה: לנסות להיות זמרת גדולה. כוכבת כמו בריטני וכריסטינה שהייתה רואה ב־MTV של סוף הניינטיז. "זה מה שהיה אז", היא אומרת והקוקו הגבוה שלה זז יחד איתה, "בלונדיניות רזות כמו מקל, עוד לא היו אז שחורות כמו ניקי מינאז' אהובתי, שבאה עם התחת הזה והראתה לי שיש תקווה גם לבחורה חומה כמוני". "אז הייתי שלוש שנים און דה רואד, מנסה להגשים את החלום שלי, לבדוק אם אני יכולה להצליח בחו"ל", היא אומרת בקול מצחיק עם ח' ו־ע' מודגשות, לועגת לעצמה בכל פעם שהיא מדברת על דברים גרנדיוזיים שעניינו אותה פעם, כמו לעשות את זה בענק.

ביום שבו הכל פקע, מועלם כבר הצליחה להתקבל לבית ספר יוקרתי למוזיקה, קאל ארטס בקליפורניה. שלחה להם שירים שכתבה על המחשב בבית, וקיבלה מהם תשובה שכן, כולל מלגה. "רק ששכר הלימוד היה 40 אלף דולר", היא אומרת, "גם זה היה חלק מהחלום, ללמוד בבית ספר כל כך פלצני שהוא עולה פאקינג 40 אלף דולר. בדיעבד אני מבינה כמה זה היה טיפשי, עוד לפני ששיחררתי שיר אחד בארץ, עוד לפני שבכלל ניסיתי, כבר רציתי להצליח באמריקה, וללמוד בקולג' יקר. זה היה מההלקאה העצמית שהייתה לי אז. הייתה לי שאיפה להיות הכי יפה, הכי מצחיקה, הכי מוצלחת, והייתי מענישה את עצמי בכל פעם שהייתי לא מושלמת".

הבעיה הייתה שמועלם לא הגיעה מכסף, היא לא הייתה ילדת שמנת שמתקשרת להורים שיעשו לה הפקדה. אז היא עבדה בעגלות כדי לגייס את 15 אלף הדולר הנותרים. "אני כל כך שונאת קניונים ופתאום אני עומדת 12 שעות בקניון, הייתי מרימה לאבא שלי טלפונים של בכי היסטרי, של אני לא יכולה להיות פה עוד דקה. אבל בדיעבד זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שעשיתי, זה לימד אותי לחיות בנוח עם לקבל לא. זה כל היום דחיות, בפנים שלך. דוחים אותך ודוחים אותך, ואז מתעלמים ממך, אחד השיעורים המנטליים הכי גדולים. כמה 'לא' קיבלתי שם בפרצוף, כמה כמעטים, זה כישלון מתמשך והשפלה פסיכית. אם למדתי איך להצליח במוזיקה, זה היה משם".

אלא שביום ההוא מועלם הרגישה ששד השנאה העצמית שלה עומד להרוג אותה. "כל המחשב שלי היה מלא בשירים שהתחלתי, התלהבתי מהם לחמש דקות, ואז החלטתי שהם גרועים. הרגשתי שאני משתגעת. שאני לא מבינה מה אני עושה, מה קורה בחיים שלי. הייתי מחורפנת, הגעתי למצב הכי קיצוני שיש. לא מחשבות אובדניות אבל כן תחושה שאני לא יכולה יותר. התקפי בכי וחרדה. פחדים פחדים פחדים".

צילום: רותם לבל

ואז היא חזרה לארץ. "ואמרתי די, אין לחשוב על התוצאה יותר, אין לחשוב על החלום, אמרתי לעצמי, 'החלום החמוד הזה שיש לך? לא יקרה, אין את זה, את לא תהיי'. בקטע של הבנה מאוד ריאליסטית שאני לא יודעת מה יהיה אבל החלום הזה בטוח לא יקרה. התיישבתי על המחשב והתחלתי לעבוד בלי לחשוב יותר מדי. אני חושבת שלא הייתי מגיעה למצב שאני מוציאה שירים, אם לא הייתי אומרת לעצמי - אין מושלם, אין חלום, יש לעשות מוזיקה בשביל לעשות מוזיקה".

× × ×

לתוצאה של כל העשייה חסרת האגו הזו קוראים 'אריה', אלבום ראשון ומהפנט שהיא הוציאה השנה. שילוב שנכנס לנשמה של אר אנ' בי ואינדי עם מילים רגישות וכנות שהתקבל בהתלהבות גדולה. המבקרים כבר הכתירו אותה כקול של דור. הפעם היא באמת הצליחה לעלות על המסלול לכוכבות, אבל בדרך שלה. רגע אחרי שהאלבום יצא נחתה הקורונה, במרץ תוכנן לה מופע בכורה מפואר אבל נדחה בגלל המגפה, וכרגע היא מתכוננת למופע במגידו, במוצאי שבת 12 בספטמבר, ואחריהם מופע בפסטיבל התמר ובפסטיבל הבורג' בבנימינה. מועלם ניצבת סנטימטר מהפריצה הגדולה שלה, ועדיין נהנית משני העולמות: מצד אחד נטועה עדיין בסצנת ההיפ־הופ הלא־ממסדית, ומנגד מושמעת בנדיבות בגלגלצ ומופיעה בפסקול של 'תאג"ד'.

הלהיט הכי גדול שלה הוא 'מסיבה' שכתבה וביצעה יחד עם הראפר שקל, ועומד כרגע על מיליון נקודה ארבע צפיות ביוטיוב. הפזמון שלו, שבו היא שרה "למה שאתה תגיד לי, איך עושים את זה נכון", הוא הסיפור של ההתמודדות עם כל הפעמים שאמרו לה שלא תצליח, והפעמים שהיא אמרה את זה לעצמה. "כשהייתי ברמנית הייתה לי שיחה עם לקוח על הבר, בחור אמיד מאוד, הוא שאל אותי, 'אז מה החלום שלך' ואמרתי שאני רוצה לעשות מוזיקה וגם שתהיה לי פרנסה, כי כסף זה דבר שאני מאוד מתעסקת בו. מגיל 16 אני בחרדות כלכליות קשות. כל הזמן חושבת מאיפה זה יגיע לי, איך אני אצליח להתפרנס. והלקוח אמר לי, 'את יודעת שלא תצליחי לעשות כסף מזה'".

נועה קירל שרה על מיליון דולר, ואת שרה בשיר 'כסף' על "חמש מאות בבנק, אלפיים על הדלת, שמונים על הפרש, מה שנשאר, שורפת". חתיכת פער.

"מה שאני שמעתי אצל נועה זה את המשפט, 'חותמת על הצ'ק, מיליון דולר'. כשזה בא מבחורה בת 19 שיש לה עסק שמשלם לאנשים משכורות, והיא אשכרה חותמת על צ'קים בסכומי עתק, מאכילה ילדים ומשפחות, זה בעיניי מדהים. נכון שבמציאות שלי אין כסף, אבל זה פאקינג ריגש אותי. בחורה בת 19 שעושה מיליון דולר".

ואיך את מתפרנסת בינתיים?

"עד לאחרונה עוד הייתי ממלצרת, המקום האחרון היה 'מלכה', מסעדה כשרה של אייל שני, רציתי לא לעבוד בשבת אז הלכתי לשם. ועכשיו אני מלמדת מוזיקה. מחפשים פתרונות. צריך הרבה אמונה בשביל זה. אני סומכת על אלוהים שיביא לנו את הפרנסה. אם לא הייתה קורונה, הייתי עושה קמפיין השקה וקובעת מלא הופעות, אבל ככה זה".

חשבת לכתוב לאחרים?

"היו כמה הצעות שבאו ברגע שאנשים מהתעשייה התחילו להכיר אותי וכמה ניסיונות לשיתופי פעולה שוויתרתי עליהם, תמיד אחרי שבאתי והכרתי וניסיתי. אם זה לא מרגש אותי עד העצמות, אין סיכוי שאוציא את השיר. לכן אני מנסה לכתוב ולהפיק בחדר שלי בלי לחשוב על מה יעבוד מסחרית ומה לא. גם אי־אפשר באמת לדעת. אם היית אומרת לי שהאלבום שכתבתי בחדרי שינה ושעבדתי עליו עם החברים הכי טובים שלי יצליח ושייצאו ממנו להיטים הייתי צוחקת, אבל הנה".

את מי את אוהבת לשמוע?

"ישי ריבו, עדן חסון, מאוד אוהבת את ספיר סבן, ואודיה אזולאי. אני אוהבת מזרחית של פעם, לאחרונה שומעת הרבה זהבה בן ושריף. וכמובן הזמר הכי אהוב עליי בעולם היה ויהיה עומר אדם. מהשנייה ששמעתי אותו באודישן ב'כוכב נולד' הוא לא יצא לי מהנשמה. הוא נשמע כמו אוקיינוס והשכינה שוכנת בתוכו. אני לומדת ממנו כל הזמן, והוא פשוט המלך".

× × ×

למרות הידיעה שהיא חייבת לעשות מוזיקה, הקולות הפנימיים עדיין מענים אותה. "לא משנה כמה היו ביקורתיים כלפיי, אני הייתי כל כך הרבה יותר ביקורתית כלפי עצמי קודם. תשמעי, יש לי קולות פנימיים מזעזעים. מחרידים. מהבוקר עד הלילה מטיחה בעצמי ביקורות והאשמות. זה היה נוראי. לא יודעת למה אלוהים ברא אותי ככה, לפני ארבע שנים הבנתי שאני לא יכולה לחיות ככה יותר. חלק מחוסר הביטחון בקשר למוזיקה שלי היה שלא למדתי פסנתר קלאסי או תיאוריה, וכשלמדתי בתלמה ילין גם לא קיבלו אותי למגמת מוזיקה, שלחו אותי לאמנות פלסטית. בכלל לא אהבתי אמנות ולא הבנתי מה אני עושה שם. הכאב הכי גדול היה לשבת ולשמוע את הצלילים של הג'אז מלמעלה. במקום זה שלחו אותי להכין מיצגים ופסלים סביבתיים, ובינתיים הסתבכתי ורבתי עם כולם".

היא נולדה בירושלים, התינוקת אחרי אח ואחות גדולה, וכשהייתה בת שנתיים המשפחה עברה לגור בחווה נטושה בפורטוגל. "היינו הולכים להביא מים מהבאר, מספרים לי שהייתי מדברת עם נחשים. הייתי מסתובבת שם עירומה, ילדת טבע", היא מספרת. הם גרו שם שנתיים ואז חזרו לארץ ונחתו ביפו. "גרנו בעג'מי, בבית יפה שההורים שלי קנו כשהיה זול רצח. היה נוף לים והכל, אבל הילדות בעג'מי של אז הייתה הארדקור. זה לא רק מזרקים זרוקים ברחוב, זה להתחמק מגברים שמציעים לך לבוא ולאכול איתך שווארמה. בגיל 12 הייתי צריכה להתחמק מגברים בגיל של אבא שלי. ואת מבינה שאת צריכה ללמוד לשרוד, היו לי כל מיני טקטיקות כילדה מאוד קטנה".

למשל?

"הייתי עושה כאילו אני בטלפון עם אבא, אומרת 'אבא, אבא' בקול כדי שיחשבו שאני בתוך רגע יכולה להביא את אבא שלי. או שהייתי מנסה לעשות פרצוף מעוות, שיחשבו שאני לא בסדר".

והיה עוד משהו, המזרחיות שלה. "אני בכלל חצי־חצי. אבא שלי עיראקי, גם נראה כמו דאעש, ואמא שלי היא קיבוצניקית אשכנזייה עם עיניים כחולות. ככה שאני גם חצי אשכנזייה, אבל אני לא נראית, וזה הרי כל מה שמשנה. לאט־לאט הבנתי שאני בחורה חומה באמצע חבורה של אשכנזים. והשם שלי הוא יסמין מועלם. היה לי סוג של בושה בשם המשפחה שלי".

היו גזענים כלפייך?

"גזענות סמויה. זה לא שאומרים לך, יא פרענקית, לכי מפה. זה יותר גרוע. אומרים דברים כאילו מצחיקים כמו 'החמולה שלך'. בפעם הראשונה אמרתי, 'איזו חמולה? כולה חמישה אנשים בבית'. היו צוחקים על זה שאני ערבייה, שאני בטח יודעת להכין קובה מאז שנולדתי, גזענות במקומות עדינים. כילדה בת 14 הבנתי שאם חברה שלי תשים חולצה מנומרת, אודם אדום או לק אדום, זה ייראה מגניב, ואני - אין מצב שאני עושה את זה. אף אחד לא אמר לי שאסור, זה אני עשיתי לעצמי, הבנה פנימית שאם אני אלבש מנומר אני איראה פרחה. רק כששמעתי דיבור על זהות מזרחית, הבנתי שאני לא היחידה עם תסמונת הפרחה. אמרתי לעצמי, וואו, מה עשיתי, זה כל כך הרבה יותר מגניב להיות עיראקית. העיראקים הם האנשים הכי מדהימים שהכרתי בחיים שלי".

הגזענות הסמויה פגעה לך בביטחון עם בנים?

"היה לי קול פנימי שהפנמתי. את רואה את הבנות בטלוויזיה, מה נחשב מושך? בלונדינית עם עיניים כחולות, אז את מניחה שאת לא מושכת. את לא רואה בשום מקום מישהי בעמדה גבוהה שנראית כמוך. בסרטים, הבלונדינית היא הגיבורה והברונטית היא החברה הרעה. בגלל זה כל כך שמחתי כשניקי מינאז' באה, היא הגיעה עם כל מה שהיא ואני התאהבתי. וגם העניין של הרזון שפעם היה מגניב. זו הייתה תקופה קשה. הייתי במקום מאוד נמוך כל התקופה של התיכון, מלא שנאה עצמית שלא היו לי כלים להתמודד איתה. הייתי גם יותר תפוחה, נקרא לזה ככה, והיה הרבה עניין של אכילה. טפו־טפו, לא הלכתי לקיצון, לא שהגעתי לבית חולים והייתי שקופה כמו חוט, אבל הייתה קצת הרעבה עצמית, והימנעות מאכילה. היו לי כמה חברים קרובים מאוד אז, אבל הייתי מאוד לבד בהפרעה הזאת. אין לי את זה יותר, ומצד שני, מעניין מה יקרה אם אני אעלה עכשיו חמישה קילו".

למה את חושבת שזה קורה לנו?

"אנחנו מורגלות בנשיאת כאב מגיל מאוד קטן. בגיל 12 למדתי שגברים הם סכנה, שהעולם כולו הוא סכנה, ונכון שגם לגברים הוא מסוכן, אבל בשבילנו כל נסיעה במונית או הליכה ברחוב הן הישרדות. זה פחד אלוהים, יש סיכוי של אחת משלוש שאני אפגע. אז הפרעת האכילה גם באה מהרצון להיות מושלמת, וגם מהפחד לתפוס מקום במרחב. אז את מחליטה להצטמצם, להיות דקיקה ולהיעלם, לעומת גברים שיושבים עם הרגליים בפישוק ולא חושבים על המקום שהם תופסים בכלל".

בתור זמרת היום, העולם אובססיבי למיניות שלך. יש את המודל שלך, הרגיש, ויש את הסגנון של זמרות שמעלות קליפים מפורשים ומיניים, כמו 'וואפ' של קארדי בי.

"אני מאוד מינית, אבל ביישנית. האם אני אשיר שירים על הפוסי שלי? או אלבש בגד ים וארקוד ככה בקליפ שלי? אישית אני מרגישה עם זה לא נוח, אבל אני שמחה שיש שירים כאלה. מה שמטורף זה העליהום שעושים על קארדי בי שמעיזה לשיר על פוסי, כשבמשך שנים ראפרים גברים שרים דברים כל כך אלימים וקיצוניים ומיניים וזה עובר חלק".

× × ×

חמישי בלילה, חדר חזרות קטן במזרח תל־אביב, ויסמין עומדת במרכז האולפן ומנסה להסביר למתופף החדש איך היא רוצה שהשיר יישמע במופע הבכורה שלה, שעומד לעלות עוד כמה ימים. לידה עומדת המנהלת המוזיקלית של המופע, מוזיקאית צעירה ומוכשרת בשם יעל זלינגר, וגם לה יש דעות לגבי איך צריך לתופף את זה. "פום קה" היא לוקחת את מקלות העץ לידיה ומדגימה על מכונת התופים. "אני דווקא מעדיפה שזה יהיה בשלשות", מועלם אומרת, ומתופפת את הקצב שהיא רוצה באוויר. אחרי זה הן משמיעות לי את השיר שבו סימפלו נאום פייסבוק של אביבית בר זוהר. "אני מדברת על סיפור אהבה שרומיאו ויוליה לא חוו". אין פה בכיר מחברת תקליטים שקובע, שום סמכות שמנונית במכנסי חאקי שאומרת ליסמין שכדאי לה ללבוש משהו טיפה יותר חשוף על הבמה. כל מה שצריך נמצא אצלה, היא טיפוס יצירתי ומלא תשוקה עם הרבה אישיות שדחוסה לתוך הקוטן הזה. "אני עושה את זה לבד", יסמין אומרת, "רצוי עם עזרה של נשים מוכשרות. זה אמנם קצת קשה מבחינת כסף, לעבוד עם חברת תקליטים זה מאוד דרקוני, ברגע שמישהו שם עלייך הרבה כסף, זהו, את כבולה אליו. זה מחייב".

בחוץ, על ספסל עישון קטן בכניסה לבניין, היא מספרת על זמנים אחרים. "בתחילת דרכי כשהיה לי פחות מה להציע, הייתי פונה למוזיקאים כדי לנסות לעבוד איתם. או שהיה פונה אליי מוזיקאי כדי להזמין אותי לעשות איתו משהו. ואז הייתי נוסעת ומגיעה לאולפן שלו, רק כדי לגלות שיש לו כוונות אחרות, שהוא מנסה להתחיל איתי. זה קרה לי המון. מבלים שעות באולפן, ואז רק בסוף הפגישה אחרי שישבנו וניגנו ושרנו שירים הוא פתאום אומר, 'זה יהיה מגניב לצאת לדרינק או לעשות בירה מתישהו'. לא יכולת להגיד ישר, אני רוצה להזמין אותך לבירה? ואז יכולתי פשוט לסרב בנימוס. בשביל מה היה כל הסשן הארוך הזה? את קוראת את הסיטואציה לאחור ומגלה שזה מה שהוא חשב כל הזמן. זאת חוויה הרבה יותר מעליבה מאשר שמישהו יטריד אותי מינית ברחוב".

יצא משהו משיתופי הפעולה האלה?

"כלום, מאף אחד. הייתי חוזרת הביתה וחושבת, אז אני רק בחורה יפה. בא לי לומר לגברים, בואו נהיה ישירים. לא צריך את כל הרמייה הזאת, את הניסיון לחלץ ממך משהו בלי שאת יודעת מזה".

האלבום של מועלם הוא מבחינתי אלבום על בדידות. על איך זה להיות בחורה מוכשרת עם עיניים בוערות שהולכת לישון כל לילה מחובקת עם החלום שלה, ובבוקר שוב קמה ומדברת בעיקר עם עצמה. יש בו הרבה ניסיונות להתחבר, למצוא אהבה או לפחות משהו אמיתי להאכיל בו לב רגיש כמו שלה.

את השיר 'נראה לי' היא כתבה על שיברון הלב הגדול שלה, "נראה לי עד אתמול/ חשבתי שתחזור/ שתיכנס בדלת. חלמתי שאתה מתחתן/ נבהלתי, נראית מהמם/ שלחתי הודעה/ ענית בעשר פעמים ח".

"זאת הייתה התאהבות גדולה", היא מספרת, "גרנו יחד בלוס־אנג'לס כשהייתי בת 21, והיינו יחד שנה וכמה חודשים. אהבה סוערת, בוערת, הכרנו אבודים ושנינו ניסינו להצליח בארצות־הברית. זה היה כמו תאונת רכבת מדהימה. לקח לי המון זמן להצליח להשתחרר מזה כשזה נגמר".

למה זה נגמר?

"נפרדתי ממנו כי במשך שנה שלמה לא שרתי, לא ניגנתי, ולא הייתי לבד דקה. היינו טוטאליים ברמות. היינו ילדים, ופשוט הפכנו להיות יצור דו־ראשי מרוב אהבה. זה נהיה כל העולם, לא נפרדנו לדקה. המון תשוקה. ואז אני סיימתי את זה כי הייתי באמת במקום שהייתי צריכה להיות לבד. הוא נשאר בארצות־הברית, אני חזרתי לארץ, ולא התראינו מלא זמן. אני כאילו עברתי הלאה, אבל אז כשהוא חזר לארץ ונפגשנו הכל התהפך לי ועלה לי. הרגשתי שזה לא נגמר מבחינתי. רק שזה היה מאוחר מדי, הוא נכנס לזוגיות חדשה והיא נראית לי חמודה. אבל נכנסתי לאיזה שנתיים של מחשבות על מה שהיה שם בינינו, שנתיים ארוכות שרק עכשיו אני משתחררת מהן".

מהשירים שלך עולה תחושה שאת חזקה מול גברים, לא מאלו שמחפשות בתת־מודע איזה דוש שיאשש להן שהן לא שוות.

"פעם בחורים היו תקועים עליי ואני לרוב הייתי זאת שכאילו לא בעניין, ואז זה התהפך עליי איתו. ומאז, בשנה־שנתיים האחרונות, רק שוברים לי את הלב. אני רק מתאהבת. אני חושבת שזה כמו בעגלות, רק עגלות רגשיות כאלו, אני רוצה את הניסיון הזה. התנסות פרונטלית עם לאבד שליטה".

אבל איך הם מעיזים לא להתאהב בך בחזרה?

"לא יודעת למה הם לא מתאהבים בחזרה. אבל יש מצב שזה בדיוק מה שאני צריכה. אני חושבת שאני מנסה להבין איפה הלב שלי פועם. אני בתמימות שלי רוצה חיבור ושיחה טובה ולהכיר, ואז מתברר שלא, הוא רוצה רק מין, ואני כזה, אוי".

אז מה את עושה?

"תכלס אני די מתנזרת. אחרי כמה מקרים שחזרתי מהם מאוד פגועה קיבלתי החלטה שאני לא במשחק. הלב שלי נסגר. היום אני מגיעה עם לב קצת שרוט".

בשיר 'תל אביב' את אומרת שאת מורידה את הטינדר כי אין בזה מהות. מה דעתך על כל תרבות הפגע וברח הזאת?

"היה לי את זה לחודש־חודשיים, לא השתמשתי בזה בטירוף. זה היה בסוף התקופה של הנזירות. האמת? הטינדר היה על בנות בכלל".

נראה מהכתיבה שלך שאת אוהבת את הלבד, יש לך את המוזיקה בתור אהובה ויש לך גם מערכת יחסים מאוד קרובה לאלוהים.

"כל החיים היה לי דיאלוג עם הקונספט הזה של יהדות. בגיל 14 קראתי פעם ראשונה קהלת, הייתי בשיעור תנ"ך ושיעמם לי. שלחתי לאבא שלי הודעה: 'תגיד, מאיפה המשפט הזה שאתה תמיד אומר, לכל זמן ועת לכל חפץ?' והוא שלח אותי לקהלת. מגיל מאוד קטן היה לי עניין, אבל רציונלית לא הצלחתי לקבל את זה שישות משגיחה עליי. היה לי חבר דתי, והייתי מתווכחת איתו, מה אתה מדבר איתי על השגחה כשיש כל כך הרבה רוע בעולם? כשילד בן שלוש מת היום במשחק כדורסל? ואז זה קרה לי ברגע אחד, האמונה באלוהים, פשוט מאפס למאה".

מתי?

"הייתה סיטואציה בגיל 18, ששום דבר בה לא היה מיוחד, חזרתי הביתה ברגל, ירושלים הייתה מיוחדת, ופתאום כל כך רציתי להרגיש את הדבר הזה, משהו הכה בי. הוצאתי את הטלפון ורשמתי שאני מקבלת את אלוהים, ואני מקבלת את זה שיש גם רע וגם טוב בעולם. עדיין יש לי פינג פונג עם כל הרעיון של קיום מצוות. אני רוצה מאוד לשמור שבת, מקווה שאני אגיע לשם, בן־אדם כמוני צריך גבולות. אבל זה לא משנה, כי אני עכשיו בתקופה שאני הכי פחות חושבת על העתיד שלי, כל החיים שלי חשבתי מלא על העתיד, מה יהיה, איך יהיה, ובאמת שטפו טפו, אני לא חושבת יותר מדי עכשיו, כיף לי עם מה שיש".