הנשמה מלאכותית

נועה קירל ומרגי לא הוציאו "שיר". כלומר, יש שם מילים ולחן והפקה מוזיקלית וגם קולות ברמה כזאת או אחרת של סינתטיות. אבל לפני כל זה, 'אמבולנס' הוא "אירוע": כוכבת פופ מגה־מצליחה משתפת פעולה לראשונה עם בן זוגה, שגם הוא כוכב פופ מגה־מצליח; הקליפ של השיר הוא בעצם פרסומת ארוכה ולא מוסווית במיוחד לסמארטפון; וכמובן יש מכונת יחסי ציבור, שדואגת להמציא נראטיב שלפיו כל 2020 חיכינו, פיללנו וייחלנו גם לחיסון נגד קורונה וגם לרגע הזה: "ככה משלבים בין Work & Play", נכתב בפלטפורמות השונות. אכן, המתנו רק לכם כדי שתגלו לנו איך עושים זאת.

למעשה, אם צריך להסביר בתמציתיות למה 'אמבולנס' מבאס, זה בדיוק ה־"Work & Play" שהוא מתיימר לייצג. איחוד כוחות אמנותי בין אנשים שנמצאים במערכת יחסים פרטית הוא בהחלט אייטם, אבל לא כזה שדורש שיווק אגרסיבי כאילו זאת מכונת כביסה ממש משוכללת ובמחיר מבצע. גם ביקום מלאכותי להחריד כמו תעשיית המוזיקה, שבו כל צעד וכל שעל מהונדסים כמו חללית, אי־אפשר בלי ניצוץ של אותנטיות.

ואילו 'אמבולנס' לוקח את האופן החמוד והמאוד נערי שבו קירל ומרגי מדברים זה על זה בתקשורת והופך אותו למשהו קר ומנוכר, כמעט טכני. זה לא רק השפה הכאילו־עתידנית של הקליפ, שמשרתת יותר את המותג שנתן חסות ופחות את היצירה. זאת גם ההפקה של ג'ורדי, שנשענת בכבדות לא חיננית על בילי אייליש, ובוודאי אוסף ההבעות המתאמצות של השניים, תחת תסריט שכמו נכתב עבור דמויות שזה עתה נפגשו. קחו את החשמל בין ליידי גאגא ובראדלי קופר ב'כוכב נולד', נתקו אותו מהזרם ותעברו לחיות על עששית נפט - וקיבלתם את האווירה של 'אמבולנס'.

וכך הרובד של הזוגיות הופך ממקור של כוח למה שמחליש את השיר. חוסר היכולת למצוא בו מוחשיות, משהו שלא עבר פילטרים של 200 גורמים שונים, מעורר אכזבה שספק אם הייתה שם לו היה מדובר בסתם חיבור מוזיקלי, מהסוג שמתרחש בעולם כל חמש דקות. בהקשר הזה, המקצוענות האדוקה (והמעט מלחיצה) של קירל ומרגי חותרת תחתם, שכן היא תופסת את כל המרחב עד שלא נותר ולו מרווח דקיק למחווה שתרגיש כמו הדבר האמיתי. ובלי זה, מה שנשאר מה־Work & Play זה אכן "עבודה" ו"משחק" ולא סיפור אהבה.