בגיל 14 את לא אמורה לפגוש גבר בן 50 שמחכה לך מחוץ לבית הספר, את לא אמורה להתגורר איתו בבית מלון, גם לא להיות במיטתו כשהאיבר שלו בפה שלך בשעת ארוחת ארבע". כך, במשפט אחד, מסכמת ונסה ספרינגורה את הסיפור כולו. סיפור שתחילתו בארוחת ערב של בוהמיינים פריזאים אי שם בשנות ה־80, שאליה התלוותה לאמהּ כשהייתה בת 13. אבא שלה כבר עזב אז את הבית ונעלם, אמה התפרנסה בדוחק בהוצאת ספרים, והבת המתבגרת, מסונוורת ממבטים שנעץ בה סופר מפורסם, איפשרה לו – בעזרתם האדיבה של כל מי שסבב אותה – להרוס לה את החיים.

שלושה עשורים מאוחר יותר, בינואר 2020, זמן קצר לאחר מינויה לעורכת הראשית של הוצאת הספרים היוקרתית 'ז'וליאר', פירסמה ספרינגורה את ספרה הראשון, 'ההסכמה' (הוצאת תכלת, בתרגום רמה איילון) – פצצת מצרר שהוטלה בלב סצנת התרבות הצרפתית. בספר, שזכה כצפוי לתשומת לב תקשורתית גדולה ותורגם עד היום ל־25 שפות, היא חוזרת למערכת היחסים ההיא עם גבריאל מצנף, סופר נודע לא רק בזכות ספריו אלא גם בשל היותו פדופיל מוצהר, שדיווח בספריו על כיבושיו המיניים בחטיבות הביניים ושזכה לתמיכת גדולי האינטלקטואלים בצרפת.

ספרינגורה מתארת איך למחרת אותה ארוחה החל מצנף להציף אותה במכתבי פיתוי, והיא התאהבה בו נואשות. הם קיימו יחסי מין לראשונה ביום הולדתה ה־14. גיל ההסכמה החוקי בצרפת הוא 15. ומעל הספר כולו מרחפת השאלה המייסרת, "איך להודות בכך שעברת ניצול, כשאינך יכולה להתכחש לעובדה שזה נעשה בהסכמה".

למה החלטת להוציא את הספר דווקא עכשיו, שלושה עשורים אחרי?

"במשך שנים ארוכות אחרי שהסתיימו היחסים בינינו, מצנף הטריד אותי בכל דרך אפשרית וניסה לשמור איתי על קשר, אבל מה שניחם אותי היה העובדה שדעת הקהל בצרפת שכחה אותו. שהוא יצא מהאופנה. ואז, ב־2013, הוא קיבל את פרס רנודו, אחד הפרסים הספרותיים הכי חשובים בצרפת. זה היה רגע נורא עבורי. הייתי בהלם מוחלט. לא הבנתי איך אפשר להעניק פרס כל כך חשוב לבן־אדם הזה, בהתחשב בספרים הפדופיליים שלו. ועוד אחרי פרשת אוטרו (חשיפת רשת פדופיליה וסחר בילדים) שהפכה את צרפת מודעת יותר לסוגיות האלה. אני לא מדברת רק על הספר שהוא כתב עליי; בשנות ה־70 הוא פירסם ספר בשם 'מתחת לגיל שש־עשרה', שמסביר איך להתחיל עם ילדים. ספר הדרכה ממש, שהוא גם מניפסט שמסביר את העיקרון הפדופילי: לפי מצנף, ילדות וילדים הם לא נשים או גברים אלא 'מין שלישי' עם מיניות משל עצמו.

"בשנה שבה הוא זכה בפרס הבת שלי הגיעה בדיוק לגיל שבו פגשתי את מצנף. צפיתי בה מתבגרת והבנתי מה זה אומר להיות נערה בגיל הזה, מה הציפיות שלה מהחיים. הבחנתי בפגיעוּת שלה, בצורך שלה באהבה ובהכרה, ברצון שלה להפוך לבוגרת מהר־מהר ולדלג על כמה שלבים בדרך. זיהיתי את הדברים שהרגשתי אני כשהייתי בגילה ואמרתי לעצמי – זה לא ייתכן. בגיל 13 אנחנו עדיין ילדים ולגמרי לא מוכנים לחוות סיפור אהבה כזה. היחסים לא יכולים להיות סימטריים ביחסי אהבה בין קטינה למבוגר - ועוד פחות מזה ביחסי מין. זה היה הרגע שבו התחלתי לכתוב".

את כותבת בהקדמה לספר, "שנים רבות כל כך אני סובבת סחור־סחור בכלוב שלי, חלומותיי גדושים רצח ונקמה. עד היום שהפתרון מתגלה סוף־סוף לעיניי, ברור כשמש: תפסי את הצייד במלכודת שלו עצמו, כלאי אותו בתוך ספר". הספר הזה הוא הנקמה שלך?

"הטכניקה הספרותית של מצנף הייתה לתאר את סיפורי כיבושיו, בין אם מדובר בנערות כמוני או במסעותיו במנילה כצרכן זנות של קטינים בני תשע עד 11. הוא בעצם כלא אותי בספרים שלו, ועכשיו אני משתמשת בטכניקה שלו, 30 שנה אחרי, כדי לכלוא אותו.

"לא רציתי שהספר יקבל צורה של משפט וגם לא של חיסול חשבונות. הרצון שלי היה לפנות לקוראות ולקוראים צעירים, לכתוב ספר שישמש תמרור אזהרה עבור מתבגרים שיכולים להיות מוקסמים ממישהו שנמצא בסביבתם - אינטלקטואל, סלב, מישהו שיכול להוות מושא פנטזיה. אני רוצה שצעירים כאלה יוכלו להשתמש בספר שלי ככלי מגן מהפיתוי, שעלול להיות לא סתם מסוכן אלא קטלני".

כל הדמויות בספר מוזכרות בשמן האמיתי; רק את ומצנף מופיעים בראשי תיבות.

"השימוש באות ראשונה או בראשי תיבות הוא טכניקה נוספת שהוא נקט בה כשהוא כתב על נערות, ועליי. הוא הקטין את הקורבנות שלו לאותיות. במקרה שלי הוא קרא לי בספריו ו', או ו' הקטנה, או ו"ס. חשבתי שיהיה נחמד להחזיר לו באותה מטבע. ואני מניחה שזאת הייתה גם דרך לשמור מרחק. להתרחק מהסיפור מבחינה פסיכולוגית".

מתבקש כמובן לדבר על מי־טו. על האופן שבו האקלים הנוכחי מזמן וידויים כמו זה שלך. את רואה את הספר שלך כתוצר של העידן הזה, שבו נשים מעיזות להשמיע את קולן?

"כן ולא. זה יותר מורכב מזה. אני לא חושבת שנשים התחילו לדבר בעידן המי־טו. זה לא שהדיבור השתחרר מכבליו אלא דווקא ההקשבה. בעבר אף אחד לא הקשיב. כשהייתי בשנות ה־20 שלי סיפרתי לאנשים את הסיפור שלי אבל אף אחד לא התרגש. כולם חשבו שזה נורמלי ואפילו נהדר, ואני הפנמתי את זה וחשבתי שאכן קרה לי דבר מופלא. שסיפור האהבה הראשון שלי הוא סיפור של חניכה מינית ואינטלקטואלית מדהימה. אבל האמת היא שסיפרתי את זה לאנשים סביבי כדי לקרוא לעזרה. רציתי שמישהו יגיד לי שהייתי קורבן. אבל פרט לטיפול הפסיכואנליטי שעברתי, איש בסביבתי לא שיקף לי ככה את הדברים. אפשר להגיד שאפילו קינאו בי שזכיתי לעבור חוויה כל כך לא שגרתית, שהתמזל מזלי להתרועע עם סלב".

כולם מסביבה ידעו. החברות, המורים בבית הספר – שם היה מחכה לה בסוף הלימודים – הקולגות של אמהּ, וכמובן אמא של ספרינגורה בעצמה. "כשאני מבשרת לאמי שנפרדתי מג'", היא כותבת בספר, אחרי תהליך ארוך של התפכחות מענה, "היא נאלמת דום בתחילה, ואז אומרת בארשת נכאה: 'אוי, מסכן... את בטוחה? הוא כל כך אוהב אותך!"

במובן הזה, שם הספר מתייחס לא רק להסכמה מצד ספרינגורה עצמה אלא לחברה הצרפתית של אותה תקופה, שעל רקע השחרור המיני פוסט־מרד הסטודנטים, דגלה בביטול הטאבואים. אל הפרצה הזאת השתחל מצנף – היום בן 84 – שהצהיר בגלוי, בספריו, ביומניו ובראיונות הרבים שנערכו איתו לאורך השנים, על כישוריו כ"מאהבם של ילדים", המעתיר עליהם מניסיונו וחונך אותם במשעולי התשוקה.

ספרינגורה חוזרת בספר אל תוכנית הטלוויזיה הספרותית המיתולוגית 'אפוסטרוף', שבשנת 1990 הוזמן אליה מצנף כדי לקדם את הכרך האחרון של יומנו. היא מתארת את המצלמה חולפת על פני האורחים, הם משועשעים ומצחקקים, כאשר ברנר פיבו, המנחה המפורסם, קורא בלהט, "הרי אתה אספן של חתיכות צעירות!" בעוד מצנף מסמיק בהצטנעות מעושה, נשמע לפתע קולה של הסופרת הקנדית דניז בומברדייה, היחידה שמעיזה להרוס את המסיבה. מזועזעת מנוכחותו באולפן של סוטה נתעב, היא תוהה בקול מה עלה בגורלן של אותן נערות שמתוארות בספריו, ומצנף, מופתע מהמתקפה, מבהיר בסיפוק כי אף אחת מהן לא התלוננה מעולם על יחסיה איתו. הקהל צוחק, בומברדייה מסומנת כפמיניסטית מתוסכלת מינית; ניצחון בנוקאאוט למצנף.

"אחרי שהספר שלי יצא התחלתי לדבר עם דניז ולהתכתב איתה", ספרינגורה אומרת. "והיא סיפרה לי שאחרי אותה תוכנית עברו עליה ימים איומים. עולם המו"לות הפריזאי בז לה. אף אחד לא הבין אז על מה היא מדברת - לא את מה שאמרה בעניין סוגיית ההסכמה, לא על תקיפות מיניות, לא על שאלות שתעורר שנים מאוחר יותר תנועת מי־טו. לצפות בה בתוכנית ההיא זה כמו לצפות בסרט 'בחזרה לעתיד'. כאילו שתלנו אישה בת זמננו בשנות ה־90".

את כותבת בספר, "בסביבה שונה בתכלית, שבה האמנים לא מהלכים קסם באותה מידה, דברים ודאי היו מתרחשים אחרת". את גם נוקבת בשמותיהם של אינטלקטואלים בעלי שם שהגנו על מצנף.

"ב־1977 התפרסמה בעיתון 'לה מונד' עצומה שצידדה באי־הפללה בעקבות יחסי מין בין קטינים לבגירים. חתמו עליה אינטלקטואלים, פסיכואנליטיקאים ופילוסופים נודעים, רובם מהצד השמאלי של המפה, ביניהם סימון דה בובואר, סארטר, רולאן בארת וז'יל דלז. הם יצאו נגד כליאתם של שלושה גברים שהמתינו למשפט בעוון קיום וצילום יחסי מין עם קטינים. גם מצנף חתם על העצומה הזאת, ולפני כמה שנים הוא הודה שהוא זה שיזם אותה. היום יש קו ברור שמפריד בין מה שהיה מותר ומה שכבר לא".

את באמת חושבת שזה הסתיים?

"תראי, הסערה סביב הספר שלי בצרפת עוד לא שככה. דור הפמיניסטיות הצעירות לא מוכן לקבל דברים שפעם עברו בקלות. מה שכן, אם מה שקרה לי היה קורה עם בעל חנות המכולת השכונתית או עם המורה להתעמלות, זה לא היה מסתיים באותו האופן. אף אחד, כולל אמא שלי, לא היה אומר שסיפור האהבה הזה נורמלי, והוא לא היה מתקבל בכזאת סלחנות. הסלבריטיז, האמנים, האליטה, מאז ומתמיד קיבלו פטור. יש היקסמות מסופרים ומאמנים ולכן מתייחסים אליהם כאילו הם מעל החוק. החברה אוהדת אותם בתמורה להבטחה שהם ייצרו עבורנו יצירות חתרניות. הרי הרעיון של אמנות הוא לערער על נורמות חברתיות ולספק לנו מרחב של חופש. שם כביכול מותר הכל. ומהבחינה הזאת החברה לא השתנתה. גם היום וגם בשנות ה־80, אם היית שואלת אנשים אם מערכת יחסים מינית בין גבר בן 50 לנערה בת 14 זה משהו נורמלי – הם היו עונים שלא. אבל כשמדובר בחוגים הספרותיים והאמנותיים, פתאום מופיע הפטור.

"האם התופעה הזאת תשתנה באופן עמוק? אני לא יודעת. עדיין קיימים פולמוסים סוערים סביב היחסים בין הספרות למוסר. אני לא רוצה להפוך לנציגת המוסר בספרות, ואני לא רוצה שהספרות תהיה נציגה של ערכים מוסריים. מה שאנחנו אוהבים בספרות זה גם את הדברים האסורים, אנחנו זקוקים לזה. אבל במקרה שלי, לסיפור יש קשר מיידי למציאות. במובן הזה, המקרה של פולנסקי, למשל, הוא שונה. אין לי מושג מה הוא עשה או לא עשה, אבל זה לא מישהו שמשחזר אונס בסרטים שלו. מצנף בפירוש מתאר בספריו, בגוף ראשון, אונס וניצול".

זה נראה לך מקרי שפולנסקי מצא מקלט דווקא בצרפת?

"בואי נגיד שבצרפת הייתה סובלנות מסוימת לקיום יחסי מין עם נערות צעירות מאוד. זה היה עובר פחות טוב בחברה סקנדינבית, למשל. מה שמעניין הוא שבכמה מהספרים של מצנף משנות ה־70 הוא מדבר על רשת של פדופילים, ממש כת. כלומר, הוא לא מספר רק על עצמו אלא ממש על חוגים פדופיליים. אני חושבת שסבבו אותו ותמכו בו אנשים עם אותם דחפים כמו שלו, ובהחלט יכול להיות שהיו ביניהם בעלי כוח שטוו רשת חברית והגנו זה על זה".

בניגוד לגישה הרווחת, את כותבת בספר ש"'לוליטה' הוא הכל חוץ מכתב הגנה על פדופיליה", ומסבירה שרצית לעשות מעשה לוליטה הפוך. למה את מתכוונת?

"שלא כמו נבוקוב ב'לוליטה', רציתי לספר את הפדופיליה מנקודת המבט של הקורבן, ולא של התוקף. חשוב לי להדגיש – בעיניי 'לוליטה' הוא דיוקן יוצא מן הכלל של פדופיל. ובמקרה של נבוקוב, שלא כמו מצנף, זה לא יומן חיים, לא הייתה לנבוקוב שום מוזה לכתיבה הזאת. הומברט הומברט הוא דמות בדיונית שמודעת לחלוטין למעשיה, ונבוקוב מעביר עליו ביקורת חריפה. מצנף, לעומת זאת, מעולם לא היה מסוגל להתבונן במראה ולהכיר ברע שהוא עשה לכל אותם נערות וילדים. הדמות של הומברט הומברט איפשרה לקהל להבין מה זו בדיוק פדופיליה. מה שמסבך את הדברים הוא העובדה שנבוקוב יצר דמות מושכת, קצת כמו ב'נוטות החסד' של ג'ונתן ליטל – ספר גדול, בעיניי, שמסופר בגוף ראשון מפיו של נאצי. אסור בשום אופן לאסור ניסיונות ספרותיים כאלה, לחדור לתוך הנפש של המפלצת. אנחנו צריכים מפלצות בספרות. בלי רע לא תהיה ספרות".

גם כשהבינה סוף־סוף שהיא חייבת לברוח, אחרי שגילתה שמדובר ב"זאב טורף", אספן כפייתי של בתולות, החיים לא הפכו קלים יותר. מצנף המשיך לרדוף את ספרינגורה – בספר שמתאר לפרטים את יחסיה איתו; באתר אינטרנט שבו הוא מציג תמונות של נערות שעברו תחת ידיו; במכתבים ובטלפונים הביתה; וכמובן בהבנה המאוחרת שהחיים הנורמליים נשדדו ממנה.

בגיל 16 נשרה ספרינגורה מהתיכון שבו למדה והתחילה לשוטט ברחובות. הפסיקה לאכול, הפסיקה לישון, סבלה מהתקפי חרדה ואיבדה בהדרגה קשר למציאות. עד שנעצרה לילה אחד על ידי רכב משטרה, כחושה ומבולבלת, והועברה לבית חולים פסיכיאטרי. "התקף פסיכוטי מלווה בהפרעת דה־פרסונליזציה" הייתה האבחנה הקלינית.

"יעבור עוד זמן עד שאצליח להתמסר לגבר בלי עזרת אלכוהול או תרופות פסיכיאטריות", היא כותבת, "יעברו שנים עד שסוף־סוף אפגוש גבר שאתן בו אמון מלא". ספרינגורה מתארת את כישלון מערכות היחסים שלה בבגרותה, את הקושי ליהנות ממין, את הפרידות הכרוניות ("אף אחד לא אוהב צעצועים שבורים").

היום, כשהיא בת 48, נשואה ואמא לשניים (בנה בן 14 ובתה בת 20), גם לספרינגורה קשה להאמין שבשנות ה־80, כשהייתה בת 14 בלבד, ביצע בה רופא בבית חולים ניתוח כירורגי לביתוק קרום הבתולים. היא הייתה מאושפזת באותה תקופה עם סטרפטוקוקוס אלים שגרם לה לבעיות במפרקים, בלב ובראייה – "לא נדע לעולם מה היה החלק הפסיכוסומטי של המחלה" – והחליטה, באותה הזדמנות, להיפטר גם מהבתולים שהפריעו לה ללכת עד הסוף עם מצנף.

"העובדה שבית החולים הציבורי הציע צ'ק־אפ כללי, אם אני כבר מאושפזת, היא דווקא החלק הנורמלי של הסיפור. מה שלא נורמלי הוא שמצנף ביקר אותי שם בקביעות. כלומר, במחלקה שבה הייתי מאושפזת ידעו היטב שגבר שהוא לא אבא שלי מגיע אליי כמעט כל יום. והוא לא התחבא, היה ברור לגמרי מה טיב היחסים בינינו. אבל לא הייתה העברת מידע בין המחלקות השונות, וכשהגינקולוג בדק אותי ואמרתי לו שכואב לי לקיים יחסים, הוא לא ידע שיש גבר מבוגר בחיי והציע התערבות כירורגית".

בגיל 14?!

"כן. אני יודעת שזה נשמע מטורף. הרבה נשים מזדעזעות מהסצנה הזאת בספר - מגברים, אגב, לא שמעתי מילה - והיום אני מבינה את הזעזוע, אבל אז זאת הייתי אני שביקשה מהרופא פתרון. נכון, הוא היה צריך לחקור מי אני לפני הניתוח, אבל אני לא חושבת שזה נעשה מתוך כוונה רעה. הוא באמת רצה לעזור ולא העלה על דעתו מה הוא עושה בעצם".

ומה עכשיו, כשהספר בחוץ והחשבון הושלם - היית רוצה שהספרים של מצנף ייעלמו?

"אני נגד צנזורה ונגד מה שמכנים היום cancel culture, כלומר מחיקת עקבות. אי־אפשר להתנהל בעולם כאילו משהו שקרה לא קרה. תראי, הספרים של מצנף פורסמו במשך עשרות שנים, משנות ה־70, וגם ב־2019 הוצאת הבית שלו, 'גאלימר', פירסמה חלק מיומן שלו. הרעיון הוא לא להעלים את ההוכחות; להפך, צריך לומר שספרים כאלה יכלו להתפרסם משום שהחברה שלנו לקתה בעיוורון בזמנו, ולהראות שהחברה התקדמה".

אז איך לפרסם אותם היום, עם תוויות אזהרה כמו על קופסאות סיגריות?

"צריך לפרסם אותם בתוך הקשר. אם כי במקרה הזה זה קצת מסובך כי הסופר עדיין חי. הספר שלי גרם להוצאה של מצנף למבוכה גדולה, ולכן הסירו מיד את ספריו מהמדפים ונראה שהם לא יודעים כל כך איך לנהוג. אם היה מדובר, למשל, בסופר אנטישמי שכבר לא בחיים, היה להם הרבה יותר קל לפרסם את הספר עם קונטקסט, למשל להוסיף לו הקדמה של היסטוריון. אני חושבת שצריך לחכות כדי שאפשר יהיה לפרסם אותם שוב, אבל הפעם עם הקדמה שמסבירה מה קרה בשנים מאז הופיע הספר לראשונה: שפדופיליה היא פשע פלילי, שבשנות ה־70 כמה סופרים פדופילים ניסו לגרום לכך שיתייחסו לפדופיליה כאל נטייה מינית וכמה אינטלקטואלים בני התקופה טעו טעות איומה כשתמכו בהם, שהיום יש אבחנה ברורה מאוד מהי העדפה מינית ומהו פשע, שהחוק אוסר על מבוגרים לקיים יחסי מין עם קטינים ושמי שעובר על החוק ייענש".

ומה קרה בינתיים ליחסים שלך עם אמא שלך? הצלחת לסלוח לה?

"זה היה תהליך כואב מאוד, אבל פתרתי את הבעיות שלי איתה. לקח לי לזמן לגרום לה להבין איך נראו הדברים מהצד שלי. בסופו של דבר היא הצליחה להבין וגם להתנצל. הייתי שמחה אם דמויות מסוימות בעולם הספרות והתקשורת יתנצלו גם הן. כמה עיתונאים אכן התנצלו. דווקא ברנר פיבו בחר שלא להתנצל, אולי כי הרגיש שמפנים אליו אצבע מאשימה. אבל זאת לא הייתה הכוונה שלי. הוא לא התנהג באופן שונה מעיתונאים או מו"לים אחרים באותה תקופה. הרי מדובר במערך שלם. אני לא בעד ציד מכשפות, רציתי לעורר מחשבה קולקטיבית בחוגים הספרותיים והאינטלקטואליים. רציתי להצביע על המערכת שאיפשרה לגבריאל מצנף לפעול". •