נשים בעורף האויב
כך הצליחו שלוש סוכנות להפיל בפח את אחד היעדים החשובים של המוסד ולגנוב ממנו, על פי פרסומים זרים, את סודות האטום הסורי החיסול המסתורי של מדען הגרעין, שמיוחס לישראל, והאם אישה הייתה שותפה בפעולה הנועזת וגם: המחיר הנפשי הכבד ששילמה "סינדי" על חלקה בפרשת ואנונו והפיצויים שקיבלה מהמדינה. שלושה פרקים מתוך הספר "לוחמות המוסד" של מיכאל בר־זוהר וניסים משעל
"טריו"
שלוש הלוחמות והכור הגרעיני הסורי
תרחיש אפשרי המיוחס למוסד המבוסס על פרסומים זרים
7 במארס 2007. איברהים עות'מאן יצא מהמעלית בקומה הרביעית של המלון ופסע אל חדרו. לעיניו נגלה מחזה מוזר. בחורה צעירה ישבה על הרצפה ליד החדר הסמוך לחדרו, ומיררה בבכי. לידה הייתה מונחת מזוודה גדולה, כסופה, מחומר קשיח. היא הכתה באגרופה על המזוודה, אחזה בשני לחצניה וניסתה שוב ושוב לפתוח אותה, אך לשווא.
עות'מאן היסס רגע, אחר כך ניגש אליה. "מה קרה?" שאל באנגלית, "אפשר לעזור לך?"
היא הרימה אליו פנים שטופי דמעות. "המזוודה ננעלה, ואיבדתי את המפתח שלי", אמרה בבכי, "אני לא יודעת איך. אני לא יודעת מה לעשות".
"אולי למטה במלון יודעים..." אמר עות'מאן. דווקא בחורה נאה, חשב.
"הם לא יודעים כלום! אני שמתי בפנים את הארנק שלי עם כל התעודות והמפתח של החדר. אני לא יכולה להיכנס לחדר ו... המסמכים, והכסף..."
"אולי אני יכול לעזור", אמר שוב, נבוך.
"לא, אתה לא יכול..."
הוא כרע לידה וניסה לשחרר את הלחצנים. דבר לא אירע.
"אולי נצלצל למטה?" שאל שוב.
"זה לא יעזור". היא היססה, "רגע, מישהו פעם אמר לי... אולי יש לך מפתח אחר, אולי מברג, או אולר שאיתו אוכל לפתוח את המזוודה?"
הוא משך בכתפיו, "לא, מצטער". פתאום הבזיק במוחו של איברהים עות'מאן רעיון: "אולי המפתח לחדר שלי יעזור?" הוא נתן לה את מפתח חדרו והיא רכנה מעל המזוודה כך שהוא לא ראה את ידיה. היא ניצלה את ההזדמנות והטביעה את המפתח בחומר דמוי פלסטלינה שהסתירה בכף ידה, אחר כך תקעה כביכול את המפתח בחריץ שמעל לחצני המזוודה והפעילה אותם שוב. נשמעה נקישה מתכתית והמכסה נפתח.
"אלוהים!" היא הביטה במזוודה כלא מאמינה. "זה עבד!"
היא הרימה ראשה והביטה אליו בחיוך מאושר. "תודה רבה־רבה. הצלת אותי. ממש!"
היא הושיטה לו את המפתח והחלה לנבור במזוודה. הוא ראה בקצה העין איך היא שולפת משם ארנק גדול, חום, ומתחילה לחטט בו. "הו, הנה המפתח שלי".
הוא נפנה אל חדרו.
"שוב תודה, אדוני", קראה אחריו.
הוא נכנס לחדרו, מבלי לדעת שהצעירה מסוגלת עכשיו לשכפל את המפתח לחדרו. ואכן, בתוך שעה קלה הצליחה הצעירה, נינה, יחד עם חבריה מהמוסד, לשחזר את המפתח ובכך איפשרו לחוליה מבצעית לחדור אל חדרו של איברהים עות'מאן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ממשלת סוריה.
זה מכבר עקב המוסד, ללא הצלחה, אחרי עות'מאן. פיסות מידע שהגיעו מכיוונים שונים ובעיקר דוח של רב־סרן יעקובי (השם בדוי), חוקר בזירה הטכנולוגית באגף המודיעין של צה"ל, הולידו את החשד שאולי גם סוריה מנסה לפתח נשק גרעיני. רוב מומחי המוסד דחו את ההנחה הזאת וביטלו את הגרסה של יעקובי בנימוקים שונים. אחד הנימוקים העיקריים היה ש"זה לא מתאים לבשאר (אסד)". מתאים או לא, הוויכוח נמשך; אולם בסופו של דבר החליט הרמס"ד (ראש המוסד), מאיר דגן, לבדוק את ההנחה של יעקובי. בישיבה עם ראשי האגפים במוסד ביטל בעקשנות את כל ההתנגדויות והספקות, והורה לנקוט בכל דרך אפשרית כדי לבדוק אם סוריה בונה מתקן גרעיני. אחת הדרכים שיוחסה למוסד, לטובת בדיקה האם סוריה בונה מתקן גרעיני, הייתה להפעיל את אגף קשת שהתמחה במבצעים מתוחכמים להשגת מידע בכל רחבי העולם.
שיגורן של חוליות מעקב אחרי עות'מאן עלה הון רב והתוצאות היו אפסיות, אולם אז התברר שעות'מאן נוסע לווינה, לכנס הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הפעם החליט להתאכסן במלון, ושם פגש את לוחמת המוסד הבוכייה. השגת המפתח לחדרו של עות'מאן הייתה השלב הראשון מתוך "טריו", שלושה שלבים שכל אחד מהם היה מבצע כשלעצמו ובכולם כיכבו לוחמות צעירות.
* * *
שלב שני: למחרת בבוקר ירד עות'מאן לארוחת הבוקר במלון ונכנס למסעדה. הוא הביט סביבו וגילה שהאולם מלא עד אפס מקום, וכל השולחנות תפוסים. הוא לא ידע כמובן שרוב הסועדים היו אנשי מוסד שתפסו את השולחנות והזמינו ארוחת בוקר. הם הותירו לו רק מקום אחד פנוי בכל המסעדה: כיסא ריק ליד שולחן שלידו ישבה בחורה צעירה ויפה ושוחחה בטלפון נייד תוך כדי שתיית הקפה.
"אפשר לשבת כאן?" שאל.
"בבקשה", השיבה וחזרה לשוחח בטלפון באנגלית רהוטה בכעס גובר והולך. פעמים אחדות הרימה את קולה, ואחר כך הביטה סביבה באי־נוחות. לבסוף סיימה את השיחה וטרקה את הנייד על השולחן. "מנוול", הפליטה, "לעשות לי דבר כזה?" הרימה עיניה והביטה בשכנהּ החדש. "סליחה, אני סתם נרגשת אבל הוא 'מבריז' לי שוב. באמת מנוול".
עות'מאן נד בראשו, והנערה הנרגזת המשיכה לדבר. היא סיפרה לו על החבר שלה, שאי־אפשר לסמוך עליו. הוא כבר ביטל פגישות ברגע האחרון, אך הפעם? דווקא הפעם? הם עמדו לחגוג את יום השנה לחברותם ובחרו את וינה כמקום רומנטי שם יבלו את סוף השבוע. היא הגיעה אמש והוא עמד להגיע היום והנה הוא שוב מבטל! דווקא היום!
עות'מאן נד בתחילה בראשו בהסכמה, ולבסוף העז. "כנראה שהוא לא יודע מה הוא מפסיד", אמר.
היא הביטה בו בעניין. "ומי אתה?"
הוא הציג את עצמו בשמו, אך לא גילה את תפקידו בוועדה לאנרגיה אטומית.
"שמי מרילין", אמרה. בהדרגה התפתחה ביניהם שיחה שזרמה בנעימים; עות'מאן נהנה מאוד לשוחח עם בחורה צעירה ויפה שכזאת. היא חזרה על עניין הפגישה המבוטלת עם החבר שלה. "כמה שטרחתי לארגן לנו ערב נהדר", אמרה. "הזמנתי מראש שולחן ב'סילביו ניקול'. צריך להזמין שם שולחן חודש מראש. זו המסעדה הכי טובה בווינה".
הוא הינהן בראשו. "כן, שמעתי".
פתאום הרימה ראש וקימטה את מצחה. "תגיד, מה אתה עושה הערב?"
הוא הופתע. "למה את שואלת?"
"חבל לבזבז את ההזמנה", אמרה. "אולי... אולי תבוא איתי ונאכל שם יחד?"
"שנינו? ביחד? ואם החבר שלך יגיע..."
"הוא לא יגיע ולא מגיע לו". פסקה, "אז מה אתה אומר?"
הוא שתק רגע. לא בכל יום הוזמן לארוחת ערב על ידי יפהפייה כזו... ומה היה לו להפסיד? "למה לא?" שמע את עצמו אומר. "רעיון גדול. באיזו שעה?"
בשעה שמונה בערב נפגשו השניים במבואת המלון ויצאו במונית למסעדה. אחרי שהם יצאו התפרשׂה חוליה באולם הקבלה של המלון. שני לוחמים לקחו על עצמם את האבטחה; שתי לוחמות ולוחם ישבו על כורסאות ליד המעליות, כדי לעכב בדרך כלשהי את עות'מאן אם ישנה את דעתו במפתיע וישוב מוקדם מדי; מפקד החוליה, איתן, ישב במכונית שחנתה בחוץ, לא הרחק מהמלון. כעבור כמה דקות הוא שמע את קולו של אחד מאנשיו באוזניית הקשר. הבחור השתמש במילת קוד כדי לדווח שהזוג הגיע, והם כבר יושבים במסעדה. עות'מאן לא ידע, כמובן, שליד השולחנות הסמוכים ישבו אנשי מוסד נוספים; תפקידם היה להשגיח שהארוחה תתנהל כסדרה, וגם להגן על "מרילין" באם עות'מאן ישגה בהתנהלות לא הולמת.
אפשר היה להתחיל בשלב השלישי. איתן שלח את החוליה המבצעית למשימתה. שניים, אייל וקירה, עלו לקומה הרביעית. בידם היה המפתח לחדרו של עות'מאן והם נכנסו פנימה ללא קושי. על שולחן הכתיבה שבחדר היו מונחים כמה חפצים אישיים וטלפון נייד. נראה שעות'מאן לא רצה שיפריעו לו בשיחות טלפון במהלך הבילוי עם מרילין, לכן השאיר את המכשיר בחדרו.
הטלפון היה מוגן בסיסמה. קירה רכנה מעליו ותוך דקות ספורות הצליחה לפרוץ אותו ולחדור פנימה. השניים עברו על תוכנו של הנייד, שהיה מלא בהודעות מייל ומסמכים, ולפתע... לפתע נחשף בפניהם קובץ גדול של צילומים, ובזה אחר זה הופיעו מול עיניהם הקרועות לרווחה צילומים של בניין גדול ובתוכו כור אטומי בבנייה מתקדמת, חלקים גדולים של ליבת הכור, ואנשים בעלי חזות אסייתית – סינים או קוריאנים. בצילומים אחרים נראתה הסביבה המדברית המקיפה את בניין הכור. היו שם כ־35 תמונות. הם התקשו להאמין שגילו אוצר: עות'מאן צילם את הכור, מבפנים ומבחוץ, בטלפון הנייד שלו!
לאחר שהתגברו על ההתרגשות שאחזה בהם, השלימו השניים את משימתם. אייל עבר במהירות על המסמכים הפזורים על השולחן, אך לא היה בהם שום דבר חדש; קירה העתיקה את הצילומים מהנייד למכשירים שהביאה עימה. השניים החזירו את כל החפצים בחדר למקומם והסתלקו. בתום ארוחת המלכים שסעדו ב"סילביו ניקול" חזרו עות'מאן ומרילין למלון ונפרדו בידידות. מרילין הודתה לאיברהים במילים חמות.
והיה לה על מה.
* * *
כך, כפי שסופר, נחל ה"טריו", שלישיית הלוחמות של המוסד, את אחת ההצלחות הגדולות ביותר של המוסד. החומר שהושג בעזרת נינה, מרילין וקירה, הועבר לראש המוסד, לרמטכ"ל ולראש הממשלה, ועורר תדהמה. הרמס"ד מאיר דגן הטיל על שולחנו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מעטפה חומה ובה 35 הצילומים שהביאה קשת מווינה. אולמרט נדהם. "זה כור גרעיני פלוטוגני (מפיק פלוטוניום)", אמר דגן לאולמרט. קשה להעלות על הדעת גילוי מדהים יותר, שחשף, למעשה, סכנה קיומית למדינת ישראל. "סימני השאלה נגמרו", אמר אחד מעוזרי דגן לאהוד אולמרט, "עכשיו יש רק סימני קריאה!" דגן שאל את אולמרט: "אדוני ראש הממשלה, מה עושים?" אולמרט ענה: "נהרוס אותו!"
כל השמות בפרק זה בדויים, חוץ משמותיהם של מאיר דגן, איברהים עות'מאן והאנשים הפוליטיים שהיו מעורבים בפרשה, אולמרט ואחרים.
דינה וסמי
לילה בטהרן
עם לילה, יצאו סמי ודינה (השמות בדויים) למשימה מסוכנת ביותר בטהרן. שניהם, לוחמי מוסד צעירים, ירדו מהרכב והלכו ברחובות החשוכים של שוראבאד, אחד מאזורי התעשייה המוזנחים ביותר של הבירה האיראנית. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדינה נשלחה לאזור הזה. סמי, פניו עטורות זקן כמקובל באיראן, לבש ז'קט מרופט ומכנסי ג'ינס דהויים. אצל דינה הכל היה מסודר. בגדיה השחורים והארוכים והחיג'אב על ראשה היו ללא דופי, והיא דיברה שפות רבות, לרבות פרסית. אפילו ההסבר לנוכחותם באזור בשעת לילה מאוחרת היה הגיוני ומתקבל על הדעת. למעשה, דינה הגיעה לשוראבאד פעמים רבות, בכל פעם עם מישהו אחר, בהופעה שונה ובזהות אחרת. פעם אחת צילמה במהלך היום את האזור כולו במצלמה נסתרת בתיקה, ובעיקר התמקדה במבנה הצהוב שלידו ניצב שומר בשעות היום; בפעם הבאה הגיעה לאותה משימה בלילה, בלבוש נאה וחיג'אב כמובן.
לקראת חצות התרוקן המקום מהעובדים הרבים בבתי המלאכה והמחסנים התעשייתיים שבאזור. המקום היה שקט יחסית עם תנועה דלילה של עוברים ושבים. היא העיפה מבט אל הלוחם שצעד בסמוך. היא סמכה עליו מאוד וידעה שגם הוא סומך עליה בכל וחש ביטחון כששניהם פועלים יחד. הם השתתפו כבר במספר מבצעים בארצות יעד, ושיתוף הפעולה ביניהם היה מוצלח מאוד. עם זאת, החשש מפני סיורים של המשטרה או של זרועות ביטחון אחרות גרם לה לדופק מואץ ופחד מפני הבאות.
כמו לפני כל יציאה לאותו אזור חשה דינה מתח גובר. אי אפשר היה לדעת מנין יגיחו לפתע סיורים של משמרות המהפכה, או צוות של משמרות הצניעות, או סתם חוליית שוטרים או חיילים. היא ידעה שמרחפת מעליהם סכנה נוראה, והטעות הקטנה ביותר עלולה להסתיים רק בדרך אחת: תלייה פומבית ממנוף גבוה שיוצב בלב העיר.
אסור היה שמישהו מהפועלים או עוברי האורח הבודדים שהסתובבו כאן יזכור אותה מביקור קודם ויזעיק את השלטונות. פעם, במשך היום, עברה ברחוב בתוך קבוצה של נשים וצילמה את האזור כולו במצלמה נסתרת בתיקה; פעמים אחרות הופיעה בלילות או בשעות שונות במשך היום, וצילמה את הסביבה. ותמיד חשה את המתח, אך גם את הסיפוק האדיר כאשר ביצעה את משימתה על הצד הטוב ביותר.
היא זכרה את הפעם הראשונה בה ראתה את המבנה שחבריה כינו "המחסן" — בניין עלוב עם קירות מלוכלכים, שצבעם הצהוב התפוגג זה מכבר. הגג היה מקומר במקצת, השער עשוי פח גלי. מימין היה מחסה רעוע, שתחתיו חנו לפעמים מכונית או שתיים; בקיץ התנחל שם גם שומר הבניין שנמלט מהחום הצורב. היא לא ידעה מה מסתתר באותו בניין וגם לא שאלה, אך בשובה מהמקום הייתה צריכה תמיד לדווח: האם פתוחות דלתות הבניין? האם נכנסים ויוצאים אנשים משם, ואם כן מתי? האם כלי רכב פורקים או מעמיסים ציוד או ארגזים במקום? האם ראתה שוטרים או חיילים מסיירים או שוהים במקום? כמה שומרים מוצבים במקום דרך קבע? ועוד שאלות, וכמובן דרישה לראות את הצילומים.
אכן, היא כבר סיירה בשוראבאד בעבר, אך הפעם המשימה הייתה שונה, יחידה במינה. מפעיליה הסבירו לה שהם צריכים לצלם את "המחסן" וסביבתו באמצעות מצלמות ומסרטות נסתרות בתיקים שנשאו עימם. דינה נשאה גם ציוד טכנולוגי מתקדם שיכול היה לשדר את הסרטים בזמן אמת אל עמדת הפיקוד במטה המוסד בתל־אביב. חשוב מאוד, אמרו לה, שתצלם גם את הכניסה לבניין וגם את האזור סביבו, ושמיד תשדר את הצילומים למטה.
בפינת הרחוב ניצב בית, כנראה בית מגורים בעברו, שנראה ריק. זה היה המקום המתאים שסמי ודינה מצאו באחד הסיורים הקודמים שלהם. הבית היה מוקף גדר ומשם הם כבר צילמו בעבר את האזור כולו, כולל את הבתים משני צידי הרחוב וכן את היוצאים והבאים לבניין הצהוב.
הם היו כבר במרחק של כ־100 מטרים מהמחסן. הכל התנקז לדקות הקרובות, בהן יבצעו את משימתם שהצריכה קור רוח, ריכוז רב ופעילות טכנולוגית מהירה. הם כבר התאמנו בדגם שהכינו בדירת המסתור, ועכשיו היה עליהם לצלם ולשדר מבלי שאף אחד מדיירי הרחוב או העוברים ושבים יבחין במעשה.
דינה ידעה שהיא אינה היחידה שסיירה במקום בעבר. במהלך החודשים האחרונים, ויש אומרים שבמהלך השנתיים האחרונות, נצמדו לוחמי המוסד לבניין הצהוב בכל האמצעים שברשותם. דינה הבינה שלוחמים אחרים היו גם כן באזור והסריטו העברת ארגזים, שקים וציוד לתוך הבניין. הם התמקדו בבאים ויוצאים מהבניין, שיחזרו את לוחות הזמנים של הסיור המשטרתי שעבר במקום, וחשוב מכל - בדקו את השעות, בלילה, בהן המאבטחים כנראה לא נמצאו במקום.
עם זאת, מפעיליה לא אמרו לה מה כל כך מיוחד בבניין והיא גם לא שאלה. במשימה מורכבת שכזו המידור היה חייב להישמר באדיקות. היה ברור לה שבמחסן מסתתר משהו חשוב ביותר, ואין תוכו כברו; כנראה החיצוניות המוזנחת חיפתה על משהו ייחודי וסודי, אולי נשק או ציוד למחקר אטומי, אחרת לא היה המוסד מסכן כמה מטובי לוחמיו במעקב כל כך ממושך ומסובך, בליבה של ארץ אויב.
עכשיו הגיעו השניים לרחוב בו נמצא המחסן. הם חלפו על פניו והמשיכו אל צומת הרחוב. פה ושם חנו משאיות ישנות, שנשארו ללילה או נעזבו על ידי בעליהן. היא פסעה ברחוב הדומם במתח עצום. לו במקרה הופיע סיור משטרה במקום ופישפש בכליה, רק אלוהים יכול היה להציל אותה. הם ידעו בדיוק היכן נמצא המקום המתאים למבצע. בתנועות מהירות ביצעה דינה את משימת הצילום. היא אהבה לעבוד עם מכשור אלקטרוני וממוחשב, לאחר לימודי הנדסה מסועפים. ליבה פעם כקורנס בחזה, אך ידיה היו יציבות.
תוך עבודתם הם שמו לב לעוד פרט חשוב: אין שומרים מחוץ למתקן. שקט מוחלט. גם סיור של אנשי ביטחון לא נראה בשטח. הם סיימו את המשימה במהירות והתרחקו מהמקום. דרך סמטאות צדדיות הם הגיעו אל הצומת, שם המתין להם רכב המילוט. האדרנלין הציף את עורקיה ותחושת הסיפוק הרקיעה שחקים. הם נגעו בלוע הארי ושרדו. הם הצליחו לבצע משימה קריטית, ושבו בשלום לדירת המסתור.
בדירת המסתור של לוחמי ולוחמות המוסד בטהרן התעוררה התרגשות רבה כשצפו בחומר המצולם. במטה המוסד בישראל צפו הבכירים במסכים בנשימה עצורה. לעיניהם התגלה רחוב ריק ושומם, בסביבה לא נראה אף אדם או כלי רכב. הסרטונים גם סקרו מרחוק את המחסן. מנעול גדול היה תלוי על דלתותיו, והמקום היה סגור. לא היה זכר לסידורי ביטחון כלשהם, לסיורי משטרה או צבא. בהמשך, ככל שאיסוף המודיעין יושלם, תתקבל התמונה כי באופן כללי אין שמירה קבועה על המתקן: בשעות היום ישנה אבטחה ממוכנת, מכונית מאבטחים שעוברת מדי פעם; שומר נותר במקום עד לשעות הערב והולך לדרכו; איש לא שומר על המתקן עד לשעות הבוקר, ואז מגיע השומר ופותח את דלתות הפח.
בשל המידור הקפדני במבצע של המוסד דינה לא ידעה, גם ברגע זה, עד כמה חשובה הייתה המשימה שהוטלה עליה. אבל היא הייתה אחראית על אחד השלבים החשובים בחשיפתו ובגניבת תכולתו של ארכיון הגרעין האיראני. פעולה מסועפת, מורכבת ונועזת שבה השתתפו כמאה לוחמי, לוחמות וסוכני מוסד.
* * *
דינה לא הייתה, כמובן, האישה היחידה שהשתתפה במבצע מסוכן המיוחס למוסד באיראן. נשים אחרות הגיעו לבירת איראן בכיסויים שונים ועסקו באיסוף מודיעין, תצפיות, התקנת האזנות, פריצה מוסווית למתקנים והשגת מידע או הטמנת מכשירי מעקב והקלטה אלקטרוניים. מדיניות המוסד, שהתגבשה בשנים האחרונות, קבעה שאין הבדל בין נשים לגברים באשר להשתתפות במבצעים, כולל הקשים והמורכבים ביותר, גם במדינות אויב. בכירים במוסד סיפרו לנו כי בתהליך קבלת ההחלטות לגבי שיבוץ הלוחמים במבצעים השונים הם מתייחסים באופן שווה לגברים ולנשים. מתברר שנשים לא נופלות ביכולות המבצעיות שלהן מגברים.
ב־29 בנובמבר 2010, בשעה 7:45 בבוקר, נהג ד"ר מג'יד שהריארי, מדען בן 45, את מכוניתו לעבר מעבדתו בצפון־מערב טהרן. לידו ישבה רעייתו. שהריארי היה אחד מראשי תוכנית הגרעין האיראנית ונחשב למומחה מהשורה הראשונה בתהליכי העשרת אורניום. לפתע הגיח מאחוריו אופנוע עליו רכבו שני נוסעים, לבושים בגדי רכיבה שחורים, פניהם מוסתרות בקסדות אופנוענים בעלות מגן פלסטי מושחר. כאשר חלף האופנוע ליד מכוניתו של שהריארי הושיט הנוסע שמאחור את ידו לעבר הכנף האחורית של המכונית והצמיד אליה מטען עלוקה. דומה ששהריארי אפילו לא הרגיש בכך. נהג האופנוע סחט עד תום את ידית התאוצה והאופנוע זינק קדימה ונעלם. לא עברה דקה והמטען התפוצץ. המכונית התרסקה. שוטרים הוציאו מתוך שרידיה את גופתו של שהריארי. אשתו נפצעה קשה אך שרדה.
בינתיים דהר האופנוע ברחובות העיר, נכנס בסמטאות צדדיות והגיח לתוך שדרות עמוסות, כשנהגו מביט מדי פעם במראה, לוודא שאיש אינו דולק אחריהם. הוא יצא מהעיר, סטה לדרך עפר שוממה והגיע לרחבה מאובקת, שם המתינה מכונית המילוט עם מנוע פועל. שני האופנוענים זינקו מהאופנוע ורצו אל המכונית, אדם נוסף שהמתין שם שפך דלי של דלק על האופנוע והצית אותו. שני האופנוענים נכנסו לרכב המילוט. הנהג הביט בהם במראה. עיניו נפערו כאשר ראה את הנוסע, זה שהצמיד את לבנת החבלה לרכבו של שהריארי, מסיר את קסדתו ושפעת שיער שחור וארוך גלשה על כתפיו. זו הייתה, ככל הנראה, סוכנת מוסד.
סינדי
מלכודת דבש ללא דבש
לונדון, ספטמבר 1986
הוא ראה אותה בכיכר לסטר, בין נחילי התיירים שהסתובבו בלונדון בשלהי אותו ספטמבר זהוב. היא עמדה מול קיוסק לממכר עיתונים וסיגריות, בחורה בלונדינית נאה, תמירה, שהזכירה לו את פארה פוסט, כוכבת סדרת הטלוויזיה הפופולרית "המלאכיות של צ'ארלי". היא באמת יפה ומלאכית, חשב לעצמו. הוא תקע בה מבט ארוך, וכשהיא נפנתה מעט מבטיהם נפגשו. היא חייכה במבוכת־מה וגם הוא שיגר אליה חיוך. היא לא ידעה שחילופי החיוכים הללו יביאו לה הצלחה רבה אך גם יהרסו את חייה.
היא ידעה ששמו מרדכי ואנונו. היא אפילו החזיקה את תמונתו בארנקה. היא גם ידעה שהוא מבוקש על ידי המוסד והייתה הוראה ללכוד אותו בכל מחיר. היא גם לא הייתה "סינדי" אלא שריל חנין־בנטוב, לוחמת אגף קיסריה של המוסד. היא נשלחה עם החוליה המבצעית שלה בבהילות ללונדון ברגע שנודע למפקדיה שוואנונו נמצא שם.
"סינדי" נולדה בפלורידה שבארצות־הברית. אביה סטנלי חנין התעשר ממכירת צמיגים. היא גדלה באורלנדו ולאחר גירושי הוריה ב־1977, עלתה לישראל. היא שירתה בנח"ל, שם הכירה את בעלה לעתיד, עופר בנטוב, שהיה קצין באמ"ן. השניים נישאו ב־1985 ועברו לגור בכוכב יאיר, ומאוחר יותר עקרו לנתניה.
באחד הימים, עוד לפני נישואיה, זומנה למבחני כניסה למוסד. עם מנת משכל גבוהה, אנגלית כשפת אם ומוטיבציה גדולה הוחלט לשלוח אותה לקורס שנמשך שנתיים ושבסופו התקבלה לארגון. המבצע האתגרי הראשון שבו השתתפה היה מבצע שקיבל את שם הצופן "קניוק": חטיפתו של מרדכי ואנונו.
תפקידה לא היה ליצור עימו קשר אלא לעקוב אחריו. אולם הוא ראה אותה ונדלק, יזם שיחה עימה, ומאותו הרגע זרם המבצע בנתיב אחר לחלוטין ממה שתוכנן תחילה. מרגע שנפגשו בכיכר לסטר ואנונו לא הרפה ממנה. הם ישבו לשתות קפה, אחר כך טיילו לאורך כל הדרך עד לגני סוהו, ושוב נכנסו לבית קפה. הוא בהדרגה נפתח אליה וסיפר לה מעט על עצמו מסר לה את שמו האמיתי, גילה לה שהוא ישראלי ושהוא נמצא בלונדון כדי לסגור עם ה"סאנדיי טיימס" הסכם על פרסום סודות הכור האטומי בדימונה.
במשך שישה ימים, התראה ואנונו יום־יום עם סינדי. הימים שבילה איתה, לדבריו, היו המאושרים ביותר בחייו. הם טיילו בפארקים והוא נטל את ידה בידו. הם התחבקו והתנשקו, הלכו לקולנוע וראו את "חנה ואחיותיה" של וודי אלן ואת "העד" בכיכובו של הריסון פורד. הם הלכו יחד למחזה מוזיקלי, "רחוב 42", וסינדי אף גררה אותו למוזיאון.
שיחותיהם של השניים היו נעימות, אולם יותר מכול הטריפו את ואנונו הנשיקות; הוא לא חדל לחבק ולנשק את הבחורה הבלונדינית. היא נענתה לו, אולם בסתר ליבה חשה דחייה וכעס. לא לשם כך באה ללונדון ולא לכך הוכשרה. נשיקותיו וחיבוקיו של ואנונו גרמו לה מיאוס פיזי ונפשי, אך היא הייתה ממושמעת למפקדיה והללו לחצו עליה שתמשיך בקשר שהלך והתהדק. כל מבצע "קניוק" התמקד עכשיו בקשר הרומנטי בין ואנונו לסינדי.
אבל ואנונו רצה יותר מנשיקות. הוא רצה לשכב איתה, והיא דחתה זאת בתוקף, גם אם באמצעות תירוצים שונים. הוא הזמין אותה לחדרו במלון והיא סירבה. "אתה עצבני ומתוח", אמרה לו, והוסיפה כמה מילים שהורו לה מפקדיה לומר לו, "זה לא ילך. לא בלונדון". הוא ליווה אותה למלונה ורצה לעלות לחדרה והיא סירבה, בטענה שהיא חולקת את החדר עם חברה. לחצו גבר. בינתיים התגבש השלב הבא של המבצע, ומפקדיה של סינדי הדריכו אותה מה להגיד לו.
"למה שלא תיסע איתי לרומא?" אמרה לו. "אחותי גרה שם... יש לה דירה והיא נוסעת לסוף שבוע... נוכל לבלות כמה שתרצה... וגם תשתחרר מכל המתחים שבהם אתה נתון כאן..." היא גם אמרה שהיא משתוקקת לבלות איתו ואפילו מוכנה לקנות לו כרטיס טיסה, על חשבונה.
הוא היה כל כך נרגש לקראת סוף השבוע החלומי שמצפה לו בדירת אחותה של סינדי ברומא, עד שלא ראה את אותות האזהרה שנדלקו ולא הרגיש שנפל היישר למה שמכונה בשירותי המודיעין "מלכודת דבש" — פיתוי על ידי אישה.
אם היה מיושב בדעתו ומסוגל להתרכז ולא רק לפנטז על סינדי, היה שואל את עצמו איך ייתכן שפתאום, במקרה, פוגשת בו ברחוב יפהפייה בלונדינית שמתאהבת בו, מתחבקת ומתנשקת איתו בלהט, מוכנה לקנות לו כרטיס טיסה לרומא כדי לשכב איתו בדירת אחותה... היא לא יכולה לשכב איתו בלונדון, אבל ברומא כן? לאדם הסביר היה הסיפור הזה נראה חשוד ומעורר תהיות, במיוחד במצב הרגיש שבו נמצא באותם ימים. אולם באותם ימים ואנונו לא היה אדם סביר. במו ידיו הביא על עצמו את חטיפתו מאיטליה לישראל על ידי המוסד.
וסינדי? היא עזבה את הארץ שנים מעטות לאחר החטיפה, ועברה לגור באורלנדו, פלורידה. ערב שחרורו של ואנונו מהכלא, היא נכנסה ל"כוננות ואנונו". היא חששה עדיין מפני האפשרות שמקורביו או תומכיו יגיעו אליה ויפגעו בה או בבני משפחתה, לכן מיעטה לצאת מהבית וגם נטלה פסק זמן מעיסוקה כמוכרת יחידות נופש באזור מגוריה.
"בשבילי הסיפור של ואנונו הוא חור שחור ואני רוצה למחוק אותו מחיי ולשכוח אותו לגמרי", אמרה שריל בשיחה עם מקורביה. היא חיה עם בעלה עופר ועם שתי בנותיה בפרופיל נמוך, כדי שאנשים לא ינברו בעברה ובחייה. המשפחה גרה בווילה נאה, בלב מגרש גולף ירוק ומטופח, בשכונת יוקרה לא הרחק מאורלנדו.
שריל בנטוב לא התאוששה במשך שנים מהטראומה של "הקִרבה הגופנית" שהייתה צריכה ליצור עם מרדכי ואנונו בלונדון. העובדה, שבמהלך מבצע החטיפה, הייתה צריכה להתנשק ולהתגפף איתו כדי לתחזק את "הרומן" הותירה בה צלקת נפשית גדולה. גם המתח שבו הייתה שרויה במהלך ניסיונותיו הבלתי פוסקים לשכב איתה פגע בה קשות.
לימים היא אף ביקשה פיצוי מהמוסד. בתביעתה היא טענה שלא נאמר לה מראש שהיא תצטרך לפתות את ואנונו גם באמצעים גופניים. היא תיארה בפירוט את כל "הקטעים" שבהם נאלצה, במהלך המפגשים איתו בלונדון, ליצור קשר גופני כדי לשמר איתו את הקשר עד שיסתיימו ההכנות לחטיפתו. היא גם תיארה את ניסיונותיו הבלתי פוסקים לשכב איתה ואת תרגילי ההתחמקות שעשתה.
כל טענותיה של "סינדי" התקבלו והיא קיבלה פיצוי כספי הולם. אחד מראשי המוסד לשעבר אמר לנו כי "התביעה שלה הייתה מוצדקת... המבצע גרם לה לטראומה ולסבל נפשי... פגשתי אותה מספר פעמים לאחר המבצע... בכל פגישה היא חזרה לדבר על אירוע החטיפה ועל התחושות הקשות שמלוות אותה מאז... התרשמתי שהיא חשה שנעשה לה עוול בכך, שלדבריה, הטעו אותה לגבי התפקיד שהיא צריכה למלא כפתיינית... לכן, הצדקתי את הפיצוי שניתן לה". זו הייתה גם דעתה של עליזה מגן, המשנה לראש המוסד.
אך בכך לא תמו כל כעסיה של "סינדי" על הארגון. היא כעסה מאוד על התקלה בהכנות למבצע: בגלל הדחיפות לצאת למבצע ולעלות למטוס לרומא עם ואנונו, היא נאלצה להשתמש בדרכונה האמיתי של אחותה, ולא בשם כיסוי. היא עשתה זאת מחוסר ברירה, כי במוסד לא הצליחו להכין לה דרכון חדש עם שם חדש ותמונה שונה בשל הזמן הקצר שעמד לרשותם. ראשי המוסד שאפו ללכוד את ואנונו במהירות האפשרית, לפני שיצליח להעביר את החומר על הכור ל"סאנדיי טיימס" או לגורמים זרים אחרים.
זמן מה לאחר המבצע הצליחו תחקירני העיתון הבריטי לחשוף את שמה האמיתי של סינדי, שריל בנטוב. שניים מהם אף התדפקו על דלת ביתה בימים שעוד התגוררה בנתניה, הציגו לה שאלות הנוגעות לחטיפה, והיא לא הכחישה את עובדת היותה לוחמת מוסד. חשיפתה פגעה בה קשות. עיתונים ברחבי העולם ובארץ פירסמו את תמונתה שצולמה בלא ידיעתה; הם תיארו אותה כ"אשת פיתוי", כסוכנת חשאית שתפקידה היה ללכוד את ואנונו באמצעים מיניים; גם בארץ פורסמו אינספור כתבות על אותה בחורה שנשלחה ללונדון במיוחד כדי לפתות באמצעים גופניים את ואנונו. היו אף כאלה שהגדירו אותה ואת מעשיה בכינויים חריפים ומשפילים. כל זה היה לא נכון. שריל חנין בנטוב נענתה לחיזוריו של ואנונו על פי הוראות מפקדיה ובניגוד לרגשותיה. היא הביאה למוסד ניצחון גדול — לכידתו של ואנונו. אך תפקידה במבצע שהתפתח והדימוי שדבק בה פגעו בה קשות. ובנוסף לכל אלה, היא "נשרפה" כלוחמת מוסד ולא יכלה להמשיך עוד בדרך שבחרה כייעוד חייה.
"היא הייתה מבועתת מזה שעיתונאים נכנסו אליה הביתה ושאלו שאלות על מבצע החטיפה", סיפרה ידידה קרובה, "היא לא ישנה כמה לילות מחשש שיפגעו בה... זה מאוד הציק לה ולכן הרגישה צורך לברוח מנתניה לאורלנדו... מאז הפרשה היא רוצה רק דבר אחד: חיים נורמליים, רגילים ושקטים". •
